אשר לקבוצה של 11 עובדים שעליה נימנו בעיקר נבחרי ציבור ועובדים בכירים אשר בוטחו בביטוחי מנהלים (להלן: הקבוצה), לא הוגשו תביעות כנגד הערייה ולא בוצע כל הסדר עם חברות הביטוח.
בחלוף תקופה, השלימה הערייה את העברת הסכומים שנוכו משכרם של חברי הקבוצה בערכם הנומינלי אלא שפוליסות הביטוח צברו ריבית פיגורים והכספים שהועברו על ידי הערייה שמשו את חברות הביטוח לכסוי ריבית הפיגורים כאשר היתרה הופקדה לחסכון בחשבונם של חברי הקבוצה.
המדינה טוענת, כי התובעים הם בכירי הרשות המקומית שבמו ידיהם הביאו למצב שבגינו הם תובעים ומשמדובר בעוולה שביצעו התובעים דוקא, אין מקום ליתן בידם סעד מבית הדין.
שלישית, בכל הנוגע לאנטרס הצבורי הרי שהעירייה דאגה ליידע את העובדים כי הנושא מטופל כאשר במערכת יחסים מסוג זה לא נשקלה על ידי התובעים אפשרות לתביעה היות שהעירייה מעולם לא זנחה את היתחייבותה להשלים את הטיפול.
התובעים מוסיפים וטוענים, כי הם נכללים בגדר החריגים לחוק ההתיישנות לאור העובדה כי הערייה הודתה בקיומה של הזכות כאשר פעלה על מנת לשלמו וזאת ניתן להווכח הן באמצעות פנייתה לאקטואר חצוני והן בפנייתה לקבלת ייעוץ משפטי חצוני והן על ידי מתן הנחיות אקטיביות לתשלום בין החודשים אוגוסט 2016 לאפריל 2017 כאשר הערייה אף נקטה בפעולות למימוש התשלום, החתימה עובדים על כתבי סילוק וקבלה וביקשה מהם פרטים על האופן שבו הם מבקשים לקבל את כספם ואחד העובדים אף קיבל תשלום בפועל לפי תחשיב האקטואר.
בעניינינו, לא היתה מחלוקת לגבי העובדות הבאות:
· הערייה הפקידה באיחור את הסכומים שניכתה משכר העובדים ואת הסכומים שהיה עליה להפריש בעבור העובדים;
· הערייה פעלה אל מול קרנות הפנסיה על מנת להקטין את הפגיעה בזכויות העובדים אך לא עשתה כן אל מול חברות הביטוח בענין בטוחי המנהלים;
· הערייה הפקידה באיחור את התשלומים ואלה הושלמו עד לשנת 2007.
...
בסיכומיה חוזרת המדינה וטוענת, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות בהתבסס על חמישה אדנים – חלוף הזמן והתיישנות הראיות העובדתיות; האיחורים בהפקדות אינם בבחינת אירוע אחד של הפרה של הדין כלפי העובדים ולא ניתן לקשור את כל האיחורים במקשה אחד אלא יש לבחון כל איחור ואיחור (חלקם של חודש חודשיים ולכל היותר 6 חודשים); אומנם פעם אחר פעם בדקה העירייה את טענות התובעים, אך היא לא הכירה בעצם חוב הפסד החיסכון; גם אם עצרה העירייה בשלב מסוים את מרוץ ההתיישנות, הרי שמדובר בהבטחת שכר חורג שאסור היה לה להבטיח והתובעים לא היו יכולים להסתמך עליו; הבקשה לתשלום הפסדי החיסכון מטילה על קופת העירייה נטל כבד והופכת אותה למבטחת של העובדים תוך שהם דורשים תשלום של ריבית דריבית.
בבחינת ההצדקות לקביעת ההתיישנות, מצאנו כי זכויות העיריה לא נפגעו.
משהנתונים כולם מצויים בפני העיריה, לא ניתן לומר כי קיים נזק ראייתי; בהיות העיריה מודעת למחדל ומפעולותיה להקטין את הנזק עולה כי אין בהארכת התקופה כדי לפגוע באינטרס הנתבע; וכן לא מצאנו כי בשמירה על זכויות התובעים, ככל שקופחו, יש משום פגיעה באינטרס הציבורי, להיפך.
על יסוד כל האמור, משלא התקיימו ההצדקות לטענת ההתיישנות, ומשמצאנו כי נתקיימו התנאים לקיומו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות - אנו קובעים כי תביעת התובעים לא התיישנה.
