איחור ברישום כעצמאי במוסד לביטוח לאומי

בתחילה התשלום השכר היה באיחור של שבועות אחדים ו/או שולם שכר חלקי בלבד.

כן אין מחלוקת, כי רק בתאריך 9/6/12 נרשם התובע כעובד עצמאי במוסד לביטוח לאומי, כאשר עד למועד הנ"ל לא שילם כלל דמי ביטוח כעובד עצמאי לנתבע בגין תקופת עבודתו באוניברסיטה מחודש 02/2008 ועד חודש 06/2012 ולא היה מבוטח כלל בנתבע.

...

לאור האמור לעיל אנו קובעים כדלקמן: התובע הינו תושב מדינת ישראל, אשר עבד אצל מעסיק זר – אוניברסיטת אלאסתקלאל בעיר יריחו.

היות והתובע לא צבר תקופת אכשרה בגין תקופת עבודתו בישראל, כנדרש על פי חוק הביטוח הלאומי, על כן התביעה נדחית בזאת.

בנוסף, מפנה התובע אל מיסמכי הנתבע בהם נרשם כי היה עצמאי החל משנת 2011 ועד לשנת 2015, וכן טוען כי אף אם נפלה טעות ברשום, והוא נרשם כעצמאי באיחור ובדיעבד, הרי שאין בכך לשלול את זכויותיו.

] שלישית, אף אם היינו מוכנים לקבל את טענת התובע כי פנה לרו"ח כלשהוא על מנת שיטפל ברישומו, הרי שעל פי הפסיקה, מתן הוראה לרואה חשבון של עובד עצמאי לרישומו במוסד, אין לראות בה עשיית "המוטל כדי להרשם". אין די בדבריו של התובע כי פנה לרו"ח על מנת לבצע את הרישום, על מנת לעמוד בדרישת סעיף 77(א) לחוק, אלא עליו להראות כי רואה החשבון אכן פעל בהתאם להוראותיו והגיש את הטפסים הנחוצים לנתבע (דב"ע נה/0-184 אריה בדרה נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 28.12.05; עב"ל 324/97 שמעון הניג נ' המוסד, פד"ע לה 621).

...

התובע טוען כי יש לראותו כמי שעשה את המוטל עליו להירשם כעצמאי, אולם לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ומכלול הראיות, לא שוכנענו כי יש לקבל את טענתו האמורה, ולהלן נימוקינו: ראשית, המסמכים מלמדים כי במועד האירוע הנטען, 29.8.12, התובע לא היה מדווח כעצמאי, אלא כמי שאינו עובד.

] סיכום על יסוד כל האמור לעיל, לא שוכנענו כי התובע עשה את המוטל עליו כדי להירשם כעצמאי במועד התאונה, ועל כן התביעה נדחית.

אילמלא דובר בהתקשרות כאמור מדוע הוזכר העניין, הרי לא מדובר בהיתנדבות מצד הנתבע אלא בחלק מעיסוקו, והעובדה כי הנושא היה על הפרק תומכת בעמדת התובעת בנקודה זו. אם נבחן את גרסת הנתבע לפיה לא נחתם באותו מעמד ייפוי הכוח הדרוש, הרי שנדרשה המשכיות לעניין ייפוי הכוח לאחר שהנתבע הציע את שירותיו, וכל הטענות בדבר התראה בפני התובעת כי אינו מייצג כל עוד אין בידו ייפוי כוח או כי בירר מעת לעת האם פתחה באופן עצמאי תיק במוסד לביטוח לאומי, הנן טענות הטעונות הוכחה אשר אינן מתיישבות עם נסיבות העניין ולא הוכחו הלכה למעשה בהיותן בגדר עדות יחידה של בעל דין.

הפנייה הנה משלב שבו הנתבע רשום באיחור כמייצג התובעת ופועל להגשת בקשה להענקה מטעמי צדק בשם התובעת והיא אינה אלא הסבר מפיו של הנתבע ממש באשר למה שהתרחש, ובפרט סוגיית הכשל בפתיחת התיק במאי באמצעות הפקס שנשלח על ידו, בבחינת נספח לבקשה להענקה מטעמי צדק (נושאים תאריך זהה), ואכן פניה מסוג זה אינה המקום להעלות טענות במישור היחסים שבין הצדדים, אשר ככלל אינן מעניינו של המוסד לביטוח לאומי, ובמיוחד כאשר באותו שלב הנתבע מעלה בפני התובעת ורן הסבר ממשי וטיעונים עינייניים שנראה כי על המוסד לקבלם כשלעצמם ללא צורך להדרש לנושאים רחוקים מכך.

...

לאור כל האמור, במכלול הנסיבות מצאתי לייחס לתובעת אחריות תורמת ממשית להתרחשות הנזק וזאת בשיעור של 50%.

לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, ישלם הנתבע לתובעת סך של 15,631 ₪, הנושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ביום 3.8.16 ועד למועד התשלום בפועל.

כן, ישלם הנתבע הוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,800 ₪ (זאת בהינתן התוצאה המתקבלת ומכלול הנסיבות, בהן הוראות החלטתי מיום 26.3.19 בהתייחס להשלמת הראיות המאוחרת מטעם התובעת).

פנייה זו נדחתה בנימוק כי "לא נמצאה סיבה מוצדקת לרישום באיחור כעצמאית שעונה להגדרה." הוראות הדין הרלוואנטיות גמלת שמירת הריון משולמת לאשה עובדת שנאלצה להפסיק את עבודתה בתקופת ההיריון, וזאת בתנאים המפורטים בסעיפים 58 ו -59 לחוק והתקנות שהותקנו מכוחם.

בעיניין זה נפסק בעב"ל (ארצי) 1632-10-13 לוי-גרין – המוסד לביטוח לאומי, 20.5.15: "הדיבור "נבצר מהמבוטח" פורש כקרוב לדיבור "נימנע", וכי "אין להחמיר עד כדי כך שאותה 'מניעה' תהיה מוחלטת. די בכך שהסיבה תביא למצב, שמאמץ סביר לא ימנע את התוצאה - אי רישום". הכוונה היא להמנעות כתוצאה מנסיבה אובייקטיבית, ולא בשל סיבות כגון: אי ידיעה על חובת הרישום או התשלום, טעות, שכחה, או מעשים (או מחדלים) – ולו של רואה החשבון של המבוטח או נציג אחר שטיפל בענייניו.

...

מאחר שעל פי הדין, לא ניתן להקנות תקופת אכשרה באמצעות תשלום ודיווח בדיעבד, הנתבע טען שיש לדחות את התביעה.

על כן בדין נדחתה בקשה לתשלום על פי חלופה זו. לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, בשים לב לנסיבותיה האישיות של התובעת, לרבות אופי עיסוקה, אנו סבורות כי יש לקבל את התביעה וכי היה על הנתבע לקבל את הבקשה להענקות מטעמי צדק.

בהיבט זה, אנו סבורות כי מתקיים גם התנאי הנוסף בתקנה 3(10), לפיו "שורת הצדק מחייבת מתן הענקה". סוף דבר – התביעה מתקבלת.

הוסיף התובע וטען, כי התאונה התרחשה "בנקודת התפר בין עבודתו כעצמאי ועבודתו כשכיר". על כן נטען, כי בהתאם לתקנה 5(ד) לתקנות הביטוח הלאומי (חישוב שכר העבודה הרגיל), תשי"ז – 1956 (להלן – תקנות חישוב השכר), במצב שבו במועד הרלוואנטי עבד התובע הן כשכיר והן כעצמאי, יחושב השכר השנתי לפי השכר הגבוהה.

אשר לטענת העידר הרישום לגבי אפשרות הגשת תביעה בבית הדין, כבר נפסק, כי ככלל אין חובה על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר כל אפשרויות התביעה העומדות בפניהם אלא על המבוטח לברר זאת ולהגיש תביעה כנדרש בדין (עב"ל 313/03 בניאל ויקטור – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 11.5.04).

כמו כן נפסק, מצופה גם מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו: "ביטוח סוצאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר, וכשם שנידרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגימלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן משקל סגולי משלו, המחייב דחיפות ושקידה ככל שהמדובר במועד הפניה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגימלה, בתהליך קבלת ההחלטה – כולל הפעלת שיקול הדעת והוא הדין במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית... איחר המבוטח בהגשת התובענה, בלא שיהא לכך צידוק מן הצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענה תקומה" (דב"ע מט/0-170 אוריאל פרט - המוסד פד"ע כא 132; עב"ל 31/98 אליהו סולן – המוסד פד"ע לד 481).

...

אשר להסכם ביצוע עבודה שאליו מפנה התובע, מעבר לכך, כפי שציין הנתבע, לא עולה בבירור מועד חתימת ההסכם בפועל, הרי שלא שוכנענו כי הערך הכספי הנקוב באותו חוזה מלמד בהכרח על הכנסותיו של התובע במועד הרלוונטי.

אשר לטענותיו החלופיות של התובע, ולפיהם התבקש לחשב את דמי הפגיעה על בסיס שכרו הרבע שנתי לפי הכנסותיו כשכיר (סעיף 29 לסיכומי התובע), הרי שלא מצאנו בבקשה זו כל ממש.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי תביעת התובע נדחית הן מחמת התיישנות והן לגופה.