איחור בהגשת תביעה לדמי תאונה

בליקויים אחרים, הגשת תביעה לדמי פגיעה באיחור עקב תאונה או ארוע, התוצאה היא קבלת התביעה אולם תובע מפסיד תשלומי גמלאות בעבור שנים עברו.

...

"כפי שצוין לעיל, השאלה שעמדה במחלוקת בבית הדין האזורי היא האם המערער עמד בתנאי הקבוע בסעיף 84א(א)(3) לחוק, כאשר התביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה הוגשה כשנה וחצי לאחר שתועד לראשונה ליקוי השמיעה ממנו הוא סובל. בעניין זה, לשונו של סעיף 84א(א)(3) ברורה ומפורשת, ואינה משתמעת לשתי פנים. סעיף קטן (א) מונה שלושה תנאי מצטברים, אשר רק בהתקיימם ניתן להכיר בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, כתוצאה של פגיעה בעבודה. המערער הגיש את תביעתו לאחר שחלפה שנה וחצי מאז שתועד ליקוי השמיעה לראשונה ברשומה רפואית, ולכן די בכך כדי לקבוע שאינו עומד בתנאי החוק להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה ולפיכך יש לדחות את הערעור. ויודגש, כי אין מדובר בפרשנות "דווקנית", אלא ביישום של הוראת חוק ברורה, שפירושה בהתאם לטענות ב"כ המערער יביא לאי ודאות, חוסר שוויון, ולסיכול של כוונת המחוקק שבאה לידי ביטוי בלשון חד משמעית.

בליקויים אחרים, הגשת תביעה לדמי פגיעה באיחור עקב תאונה או אירוע, התוצאה היא קבלת התביעה אולם תובע מפסיד תשלומי גמלאות בעבור שנים עברו.

סיכומם של דברים - לא מצאנו מקום לשנות מהלכות קודמות, לפיה על מבוטח להגיש תביעתו להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה בתוך 12 חודשים מהמועד בו תועד הליקוי לראשונה וכמפורט בסעיף 84א(א)(3) לחוק.

משכך התובע, לא עומד בתנאי סעיף 84א. לחוק והתביעה נדחית.

] התביעה לנתבע לתשלום דמי תאונה ביום 6.8.2015 הגישה התובעת לנתבע "תביעה לתשלום דמי תאונה". בטופס התביעה כתבה התובעת שבעת התאונה "הכנתי את הקייטנה ל-18 ילדים לבוקר" ופרטה את הנפילה באופן הבא: "קמתי מישיבה, הרגשתי סחרחורת ופתאום נפלתי. איבדתי את ההכרה וקמתי פגועה, עפו ונשברו לי שיניים, ירד לי מלא דם מהפה וכל הגוף שלי כאב לי, הערתי את הבת שלי והיא לקחה אותי לבי"ח"[footnoteRef:5].

לפיכך, משלא מדובר באיחור משמעותי אנו סוברים שאין בו כדי לפגוע באנטרס הציבור וכי יש להעדיף את בירור התביעה לגופה במקרה זה. בנסיבות אלה משמצאנו כי סכויי התביעה אינם קלושים ומצדיקים את בירור התביעה לגופה ומשמצאנו שאיחור של חודשיים בהגשתה אינו משמעותי ואין בו כדי לפגוע באינטרסים של הנתבע או באנטרס הצבורי, אנו סבורים שיש מקום להאריך את המועד להגשת התביעה עד למועד הגשתה בפועל.

...

ביום 14.8.2017 הגיש הנתבע "כתב הגנה ובקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות". הנתבע טען שיש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, שכן היא הוגשה בחלוף 14 חודשים ממועד קבלת מכתב הדחייה.

מנגד טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה.

אי לכך, שוכנענו שהתובעת שתתה את המשקה החריף בסוף יום העבודה לאחר שישבה לנוח על הספה וסמוך לנפילה.

[40: עב"ל (ארצי) 20642-06-15 פרי – המוסד לביטוח לאומי, (18.5.2017)] כללו של דבר: שוכנענו שיש לקבל את גרסת התובעת שלפיה עבדה ביום 25.7.2015, שהיה יום חם, במהלך כל היום כדי להכין את הקייטנה שהייתה אמורה להתחיל למחרת.

סוף דבר התובעת הוכיחה שעבדה קשה ביום 25.7.2015.

בעב"ל (ארצי) 4939-11-18 המוסד לביטוח לאומי – עפרה רימרט (4.4.19) נקבע בעיניין הגשת תביעה לדמי תאונה באיחור כי מה שנפסק בעיניין מאלו "אינו רלוואנטי למקרה זה בו נקבעו בסעיף 157 לחוק התנאים להארכת מועד להגשת התביעה לדמי תאונה." סוף דבר – התביעה נדחית.

...

אין בתעודות המחלה ואי הכושר כדי לחייב את המסקנה שהיתה מניעה של ממש להגשת התביעה.

במהלך תקופה זו התובע יצא לטיפולים רפואיים, כך שלא שוכנענו שהיה מרותק לביתו, או שהיתה מניעה של ממש לפנות לב"כ, או לשלוח את טופס התביעה בדואר או באופן מקוון.

בעב"ל (ארצי) 4939-11-18 המוסד לביטוח לאומי – עפרה רימרט (4.4.19) נקבע בעניין הגשת תביעה לדמי תאונה באיחור כי מה שנפסק בעניין מאלו "אינו רלוונטי למקרה זה בו נקבעו בסעיף 157 לחוק התנאים להארכת מועד להגשת התביעה לדמי תאונה." סוף דבר – התביעה נדחית.

האם התובעת זכאית לדמי תאונה בגין תאונה שאירעה לה ביום 19.10.2020 וזאת כאשר התביעה הוגשה באיחור העולה על 90 ימים ממועד התאונה – זו השאלה העומדת להכרעה בהליך זה. ואלו העובדות הרלוואנטיות שאינן במחלוקת: התובעת, אזרחית ותושבת ישראל, ילידת 1975 היא אם ל – 3 ילדים מתוכם שניים בעלי צרכים מיוחדים.

...

בנסיבות אלו, אין מנוס מדחיית התביעה.

הנתבע טען כי בדין דחה את התביעה לדמי תאונה לאור האיחור בהגשת התביעה, בהתאם לסעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי, שכן התביעה הוגשה בהסתיים 90 הימים ממועד קרות התאונה.

...

סוף דבר תצהירי התובעת ואביה המסמכים, וחקירתם הנגדית, כפי שפירטנו בהרחבה לעיל , לא היה מהם כדי להקים את הנדרש בחוק ובפסיקה בדבר "סיבה שמנעה מהמבוטח הגשת תביעה במועד". וודאי לא הצדיקה שיהוי של 4 חודשים ויותר.

המניעות בשל הקורונה, אם וככל שהייתה, ולא הייתה לטעמנו מניעות גם בשל הקורונה, התחילה אחרי התאריך שבו היה על התובעת להגיש את התביעה.

התביעה נדחית.