איחור בהגשת תביעה לביטוח לאומי: התיישנות תביעות ביטוח לאומי

בהתאם להלכה הפסוקה (עב"ל 33351-11-12 מוחמד דולאני- המוסד לביטוח לאומי וכן עב"ל 59462-12-15 מוניקה מאלו- המוסד לביטוח לאומי) לאור תקופת ההתיישנות הקצרה העומדת על חודשיים , ונוכח היתנהלות התובע בחוסר תום לב מוחלט תוך פנייה לאגף לתלונות הציבור בנתבע שעה שטרם קבל ייצוג משפטי, היה על הנתבע לוותר על טענת ההתישנות ולהאריך את המועד להגשת התביעה בנסיבות מקרה זה. עוד נטען כי התובע עבד שנים רבות בתפקיד זהה תוך ביצוע מאות פעולות חוזרות ונישנות של אימוץ וסיבוב כפות הידיים והאצבעות תוך שימוש בכלים רוטטים.

                ובהמשך פסק הדין נקבע:   "ככלל, ומבלי לקבוע מסמרות, אמות המידה המרכזיות נוגעות לכאורה לסכויי התביעה לגופם; משך האיחור (כנתון אובייקטיבי וכן בהשוואה לפרק הזמן שנקבע בדין לצורך הגשת התביעה); היתנהגותו של המבוטח (לרבות מאפיינים מיוחדים שלו המלמדים על היותו חלק מאוכלוסייה מוחלשת המתקשה במימוש זכויותיה) והאם קיימות נסיבות אובייקטיביות

...

בעניין זה אבהיר כי אין בנימוק זה בלבד ובשגגת התובע לבדה כדי להוות טעם המצדיק הארכת המועד להגשת התביעה אולם, מכלול הנתונים קרי, המועד אשר חלף מהמועד בו היה על התובע להגיש תביעתו, העובדה כי לא נפגעה יכולת הנתבע לברר את הנתונים ולנהל את ההליך וכן סיכויי התובענה , כולם יחדיו מובילים למסקנה כי יש להורות על הארכת המועד להגשת התביעה.

סוף דבר  13.

טענת ההתיישנות אשר העלה הנתבע, נדחית.

בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב ב"ל 19618-02-18 25 מאי 2020 לפני: כב' השופט דורי ספיבק, סגן הנשיאה נציגת ציבור עובדים שושנה סוזן-סמק נציג ציבור מעסיקים מר אבינועם בן יצחק התובע: חסן אבואל עיון ע"י ב"כ עו"ד עופר בר לב (סיוע משפטי) הנתבע: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ עו"ד שירלי צ'רניקר פסק דין

כך בכלל, וכך בשים לב לכך לאיחור הגדול בהגשת התביעה ביחס לתקופת ההתיישנות הקבועה בתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969.

...

לטענת הנתבע, דין התביעה להידחות על הסף נוכח התיישנותה, שכן טענת התובע שקיבל את מכתב הנתבע רק במאי 2017 אינה עולה בקנה אחד עם מכתבים ששלח במועדים קודמים לתאריך זה, שמהם עלה בבירור כי התובע היה מודע להפסקת תשלום הגמלה.

דיון והכרעה לאחר שבחנו את העדויות, המסמכים ואת טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, וננמק: ראשית, התביעה שבפנינו הוגשה בחלוף שנתיים וארבעה חודשים לאחר החלטת הנתבע בדבר שלילת הקצבה, ומכאן שהתיישנה.

מדובר בנוהל שנועד ליצור אמות מידה ברורות ושוויוניות לתשלום הקצבה לשוהים מחוץ לישראל מעל שלושה חודשים, ולא מצאנו כי נפל בו פגם כלשהו.

אם לא די בכך, אזי שבהתאם לנוהל שצרף הנתבע, רומניה הינה אחת מבין המדינות מולם חתומה ישראל על אמנה הנוגעת לביטחון סוציאלי, המסדירה בין היתר את המשך תשלום קצבת הנכות לתושבי ישראל שעברו להתגורר ברומניה, ובתנאי שהיו תושבים שנה טרם קרות הנכות; שלישית, התובע בתצהירו ציין כי גם בשנים 2005-2006 קיבל קצבת נכות כששהה ביוון, אלא שלא מצאנו באסמכתאות שצירף התובע הוכחה לכך, ומכל מקום מקובלת עלינו טענת הנתבע לפיה ככל שאכן קיבל קצבה שמקורה בטעות, ודאי שאין מקום להנציחה; רביעית, התובע ואחותו טענו שהאחות הייתה בקשר עם פקידת הנתבע בשם שרה, וכי זו הבטיחה להם כי הקצבה תשולם.

סוף דבר התביעה לקבלת קצבת הנכות לחודשים אוקטובר 2015- ינואר 2016 נדחית בזאת.

טענות המוסד לביטוח לאומי לטענת המל"ל, העובדים עבדו בחברה לפני שנים רבות, רבים מהם הפסיקו את עבודתם בחברה בתחילת שנות האלפיים וחלקם אף לפני כן. העובדים לא הגישו נגד החברה תביעות במהלך תקופת העסקתם או לאחר מכן.

המל"ל יכל להנחות את המנהל המיוחד שלא לאשר תביעות חוב בהתיישנות, אולם הוא לא עשה כן, והדבר מהוה הודאה בזכויות העובדים לקבל את גמלת המל"ל. נטען כי המל"ל מאפשר הגשת תביעות חוב באיחור, גם לאחר חלוף המועד החוקי להגשתן, הקבוע בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם – 1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל") ותקנה 76 לתקנות פשיטת הרגל.

...

" במקרה הנוכחי, לא היה בתביעות החוב בסיס עובדתי, שיכול היה להצדיק את קבלת תביעת החוב, בהתעלם מסוגיית ההתיישנות ולא ניתן היה להגיע למסקנה כי חל החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ערעור הביטוח הלאומי מתקבל והכרעות החוב שניתנו על ידי המנהל המיוחד מבוטלות בזאת, בכפוף לאמור לעיל בפסקה 73.

בנסיבות אלה, באתי לכלל מסקנה כי אין לחייב את העובדים-המשיבים בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

כאמור בפסק הדין המשלים של בית הדין הארצי מיום 17.2.2020 (פסקות 8 ו-9): "המחלוקת נותרה אם כך ביחס לתקופה שבין שנת 1998 ליום 15.6.08. ביחס לתקופה זו הבהרנו בהחלטתנו מיום 1.1.20 כי לכאורה אין מנוס כי אם להחזיר את התיק לבית הדין האיזורי, על מנת לבחון אם ניתן להאריך את המועד להגשת תביעת המערערת בגין מכתבי הדחייה מיום 28.6.98 ו/או 27.1.04 עד למועד בו הוגשה תביעתה לבית הדין האיזורי (8.11.15), וזאת לאחר מינוי מומחה נוסף נוירו-פסיכולוג (כפי שהסכימו גם הצדדים). עוד צוין על ידינו כי את הבחינה האמורה אין לבצע על סמך הקריטריונים הקבועים בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות) כפי שסבר בית הדין האיזורי (ובהתאם הפנה את שאלותיו למומחית הרפואית שמונתה על ידו), אלא על סמך ההלכה שנקבעה בעב"ל (ארצי) 59462-12-15 מוניקה מאלו - המוסד לביטוח לאומי (24.8.18); להלן: הילכת מאלו).

אמנם במקרה דנן מדובר באיחור רב - בין מועד הגשת התביעה הראשונה לביטוח לאומי ודחייתה (ביום 28.6.1998) ועד למועד הגשת התביעה דנן (8.11.2015) חלפו למעלה מ-17 שנים (וממועד דחיית התביעה השנייה ביום 27.1.2004 ועד מועד הגשת התביעה דנן חלפו למעלה מ-11 שנים).

...

בתיק לא התקיים דיון הוכחות והתובעת לא נחקרה על מסמכים אלו ומשכך גם לא ניתן לקבל את המסקנה שהנתבע רוצה להסיק מהמסמכים הללו, כביכול האמור מוכיח כי התובעת נקטה בהליכים שונים והייתה מסוגלת לטפל בענייניה באותן שנים, שעה שכאמור לא ברור מי בפועל עמד מאחורי הגשת התביעות ובכלל זה טיפל וערך אותן (האם התובעת או גורם אחר).

משכך סבורני כי חוות הדעת אינה לוקה בחסר ואין מקום להסיק מאותם מסמכים את המסקנות שהנתבע מבקש להסיק.

במקרה דנן הגעתי לכלל מסקנה כי מתקיימים טעמים מיוחדים נוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה ובכלל זה מצבה הרפואי, קוגניטיבי ונפשי של התובעת בשנים הרלבנטיות – מצב שיצר נסיבה אובייקטיבית שלא אפשרה את הגשת התביעה במועד (כפי שנקבע על ידי המומחה), חלקו של הנתבע באי הגשת התביעות עקב טעות באופן יישום החוק על ידו עת דחה את התביעות שהוגשו לו וכן היות התובעת חלק מקבוצה מוחלשת המתקשה במימוש זכויותיה.

לטענתו של המבקש, המסמכים היחידים, שנחתמו לעניין התחייבות המבקש ביחס ליצירת "שיעבוד" או ביחס ל"זכות הקזוז" הנטענת, הנם הסכמי ההלוואה, שנחתמו על ידו, שהמאוחר בהם נחתם ביוני 2008, ולפיכך חלה היתיישנות גם בעיניין זה. לחילופין טוען המבקש, כי התביעה הוגשה בשיהוי, אשר גרם לו לנזק ראייתי כבד, והמקים עילה לסילוקה של התביעה.

המכתב צורף כחלק מנספח 1 לתגובת המשיבה לבקשה לסילוק על הסף, וכך נאמר בו: "3. לגופו של עניין, מחמת מחדל שלכם הוגשה תביעה למוסד לביטוח לאומי באיחור של שלוש שנים.

...

לטענת המבקש דין התביעה להיות מסולקת על הסף מחמת התיישנות, עקב הפטר, ובשל שיהוי בהגשת התביעה.

ממילא יש ליתן למבקש רשות להתגונן גם בעניינה של טענה זו. סיכום 5.1 הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית.