איחור בהגשת ערר של ניצולי שואה: פיצויים לניצולי שואה

יחד עם זאת אפשרות תחולת החריג לא נפסלה על הסף ובכל המקרים בהם הועלתה הטענה יישום החריג נבחן לגופו, ואף אנו רואים עצנו מחויבים לנהוג כך." (ההדגשה במקור- ע.ר., סעיף 13 לפסק הדין). לפיכך קבעה הועדה, כי במקרה זה "מדובר בטעות ברורה ויסודית, קרי, הסקת מסקנה שגויה על פניה מהראיות החד משמעיות שהונחו בפני המשיבה. בדיון בפנינו המשיבה לא ניסתה להצדיק את החלטתה המקורית...הפסיקה אותה פירטנו אינה מבחינה בין טעות משפטית לטעות עובדתית, ועל כן במקרה מיוחד ומובהק זה מבחינת טעות המשיבה שהובילה להחלטה שגויה שמנעה מהמנוח קבלת תגמולים, החלטנו לקבל את הערר." תמצית טענות הצדדים הרשות מקדימה וטוענת כי היא ממעטת בהגשת ערעורים בעיניינם של ניצולי שואה, אולם מדובר בפסק דין תקדימי, אשר אינו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון בעיניין זנזורי, אפרתי וכן רע"א 6533/14 מכלוף יולנדה נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה (6.5.15) (להלן: עניין יולנדה), ולמעשה מרוקן אותה מתוכן.

מכאן וכפי שנכתב גם בהחלטה בסיום הדיון בפנינו: "לקראת סופו של הדיון היום עלה שלכאורה אין מחלוקת בין הצדדים כי דין העירעור להיתקבל וזאת ללא קשר לנושא החריג או לא חריג אלא לאור הגשת הערר בחלוף המועד וכשמדובר במי שידעה על ההחלטה, על כל המשתמע מכך." לפיכך, לגופו של עניין ובמקרה זה, אין מחלוקת, וכך לטעמי יש לקבוע, כי דין ערעור העזבון להדחות בשל איחור בהגשתו, כאשר הילכות שכטר וחיימוביץ המרחיבות באשר לכלל המסירה, אינן חלות במקרה זה, שבו הידיעה על ההחלטה עולה במפורש וללא עוררין מן התיק עצמו.

נזכיר כי סעיף 23 לחוק קובע כי הזכות לתגמולים אינה עוברת בירושה ובית המשפט העליון כבר קבע בעיניין זה כך: "בפסיקתו של בית משפט זה הובעו עמדות סותרות ביחס לשאלה אם הזכות לתגמולים אשר עשויה לעבור בירושה מתגבשת רק לאחר קביעת שיעור הנכות של ניצול השואה עוד בחייו, או שמא כבר לאחר קביעת זכאותו [לגישה המרחיבה ראו למשל: עמדתו של השופט א' ויתקון בע"א 392/75, 360/75 עיזבון המנוח גרשון פוגל נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד ל(1) 191, 196 (1975); לגישה המצמצמת ראו למשל: עמדתו של השופט ח' כהן עניין גוסטמן; יצוין כי בסופו של דבר הועדפה הגישה המצמצמת במסגרת עניין פריש המוזכר בפיסקה 23 לעיל]. גם על פי הגישה המרחיבה לעניין זה, התנאי היסודי להתגבשות הזכות לתגמולים שבלעדיו אין, הוא הכרה מצד המשיבה בזכותו של הניצול לתגמולים. לפיכך, רק לאחר הכרה שכזו – לכל המוקדם – הופכת הזכות הערטילאית לזכות העשויה לעבור בירושה. לפיכך, ברי כי אין לקבל את טענת המבקשים, לפיה די בעצם הגשת תביעה לתגמולים על ידי ניצול כדי שתתגבש זכותו לתגמולים, ובפרט במקרים בהם התביעה נדונה ונדחתה על ידי המשיבה עוד בחיי הניצול, כמו במקרים שלפנינו [לקביעה דומה, לפיה עצם הגשת תביעה לפי חוק פיצויים שתכליתו סוציאלית אינה מקימה זכאות לתגמולים ראו: עניין מוקרני הגזזת, פסקה 17 לפסק הדין].

...

סוף דבר לו דעתי תשמע כי אז יתקבל הערעור ופסק דינה של ועדת הערר יתבטל.

עינת רביד, שופטת ישעיהו שנלר –סג"נ, אב"ד אני מסכים ומצטרף למסקנת חברתי כב' השופטת רביד לפיה דין הערעור להתקבל מחמת האיחור בהגשת הערעור לוועדה קמא.

ישעיהו שנלר, סג"נ, שופט, אב"ד השופטת שלומית יעקובוביץ: אני מסכימה ומצטרפת לקביעה כי דין הערעור להתקבל מחמת האיחור בהגשת הערר לוועדת העררים.

בפניי תביעה כספית לתשלום סך של 109,929 ₪ בתביעה של רשלנות מקצועית ותביעה שכנגד בסכום של 11,204 ₪ בגין תשלום שכ"ט עו"ד. העובדות וטענות הצדדים: בחודש 12/2005 פנה התובע, ניצול שואה, לנתבע, עורך דין במקצועו, על מנת שיפנה בשמו לרשות לזכויות ניצולי שואה (להלן: "הרשות") בכדי שיכירו בו כנכה ולשם קבלת פיצויים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים , תשי"ז – 1957 (להלן: "החוק).

הנתבע, בעל מיומנות ומקצועיות, היה חייב להיות מעודכן בהילכת גרנות מחודש 10/05 שבעקבותיה היה ראוי ודרוש להעלות טענות בעיניין העוצר אולם גם בהעלאת טענה זו הנתבע איחר משך חודשים והדבר גרם לתובע נזק רב. הוא לא הגיש טופס הצהרה מפורט במועד ואם היה מגיש את כל המסמכים המפורטים ב- 6.12.05 לרבות פירוט עילת התביעה עם תאור עובדתי אודות הגבלת העוצר, גם אם לא היו נוקבים בפירוט בשם העילה במפורש, היה התובע זכאי לתשלום הגמול לכל המאוחר החל מיום 1.1.06.

עלי לציין, שעילת הנרדפות הורחבה מכוח הפסיקה ואין לי אלא לצטט את כב' השופט שדה בפרשת מינה חסן נ' משרד האוצר וע (חיפה) 48652-07-10 ובו הוא אומר את הדברים הבאים: "הדין הוא דינאמי מאוד, במיוחד בתחום שבו אנו עוסקים, בשנים האחרונות מורחבות עד מאד עילות ההכרה בניצולי השואה ולמעשה כיום מרבית ההיכרות הן על בסיס פיתוח והרחבה של עילות ולא על יסוד העילות המקוריות שהיו נוקשות ומצומצמות מאד". דברים אלו מעוגנים היטב בפסיקת בית המשפט, ומיישמים את הגישה הסוציאלית שבבסיס החוק, את ההרחבה שבית המשפט מידי פעם מרחיב בעילת הנרדפות עד שכללה גם את העוצר בתנאים שנקבעו בפרשת הרשקו.

בפני העיד הנתבע וגם עורך הדין בן פורת, שהוצג בפני כבעל מומחיות בתביעות מסוג זה. שאלת הנוהג נדונה על ידי וועדת הערערים, לפי חוק נכי רדיפות הנאצים והיא נדחתה, לרבות בפסק דין מקיף וממצה בתיק ו"ע (תל אביב) 21983-03-12 יוסף בן בסט נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה, משרד האוצר.

...

הצדדים חתמו במעמד הפניה על הסכם שכר טרחה (נספח א' לכתב התביעה) לפיו כנגד הטיפול בתביעת התובע לפיצויים, ישלם התובע לנתבע שכר טרחה בהתאם לשכר הקבוע בצו של שר האוצר.

על כן, אני מקבל את התביעה שכנגד ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 5,900 ₪, בתוספת מע"מ. אין מקום להוסיף הפרשי ריבית והצמדה ו/או הוצאות כלשהן.

התוצאה: אני דוחה את התביעה, ללא צו להוצאות.

אני מקבל את התביעה שכנגד ולפיה, על התובע ריקו לאופר לשלם לנתב ישראל קוריס סך של 5,900 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, ללא תוספת הפרשי ריבית והצמדה ו/או החזר הוצאות כלשהן.

בפני המרצת פתיחה, שעניינה בקשה למתן סעד הצהרתי לפיו, המשיבות "אינן רשאיות לייצג ניצולי שואה מיהודי לוב בפני המוסדות העוסקים בפיצויים לניצולי השואה וכי אינן רשאיות לגבות שכ'ט מניצולי השואה יוצאי לוב בגין פעילותן בטיפול וייצוג יוצאי לוב בפני המוסדות העוסקים בפיצויים לניצולי השואה". וכן בקשה למתן צו מניעה קבוע האוסר עליהן לפעול כאמור.

בתוך כך פנו אליה ניצולי שואה קשישים וחתמו על מסמכים שונים, הסכמי שכר טרחה ובהם סעיף דראקוני האוסר עליהם להשתחרר מההתחייבות לשלם לה. משרבו פניות ניצולי השואה לאירגון לאחר שהופנו אליהם דרישות כספיות, הוגשה התובענה דנן.

המשיבה שוללת את הטענות בדבר היתנהלות רשלנית ביחס לאיחור בהגשת עררים ומפנה להחלטות שונות בנידון.

בעת האחרונה ישבו המחוקקים על המדוכה, והוציאו תחת ידם הצעת חוק לעניין שכר הטירחה: הצעת חוק להגבלת שכר טירחת עורך דין וגבייתו באמצעות ההוצאה לפועל (קביעת זכאות לתגמולים של ניצולי שואה לפי החלטה מינהלית) (תקוני חקיקה), התשע"ד–2014.

בעצם הגשת התביעות שרחל דואני הגישה ב-2001, היא שמרה על הזכויות של הניצולים לממש, להגיע לועדת הערר אם הם רוצים מיום הגשת התביעה.

...

  נוכח כל האמור, אין המשיבות רשאיות לגבות שכר טרחה מהמבקשים דנן.

סוף דבר המשיבות אינן רשאיות לגבות שכר טרחה מהמבקשים בעניינים נשוא התובענה ואינן רשאיות לנקוט בהליכי גבייה נגד המבקשים.

המשיבות ישלמו למבקשים הוצאות בסך של 5,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪.

עיינו במסמכים שהוגשו במסגרת התביעה והערר למשיבה ולוועדת הערר ולפחות על פני הדברים לא עמד העורר בנטל להוכיח שהוכר כניצול שואה או נרדף לפי חוק רלבאנטי כלשהוא ולמעשה התרשמנו שמדובר על קצבה שלא קשורה לחוק הפיצויים הגרמני, זאת לאור אי ההתאמה לנוסח המסמכים המוכרים לנו מתיקים אחרים הקשורים לחוק הפיצויים הפדרלי לקרבנות הרדיפות של הנציונאל-סוציאליזם ה-BEG (להלן: "חוק הפיצויים הגרמני").

כבר במכתבו מיום 26.6.13 לוועידת התביעות (המכתב מצוי בתיקו של העורר אצל המשיבה ואף הוגש עם השלמת הטיעון של העורר) כתב העורר: "בשנת 1986 הוגשה בשמי בקשה לקיצבה מהמוסד לביטוח הסוצאלי הגרמני בגין תקופות לימודים שלא במסגרת עבודה, ואינני יודע מדוע לא כניצול שואה עם כול המשתמע מכך! ..." ועוד מוסיף הוא שכעבור שש שנים אושרה בקשתו וניתן לו מספר של ניצול שואה.

לפי הרישומים ולוח הזמנים העומדים לפנינו והנוגעים לטפול בתביעתו של העורר לא ניתן למצוא שום איחור "מיוחד" או יחס מפלה כלשהוא.

...

" גם אם נניח שסוריה היתה גרורה באותה תקופה (מה שאנו קובעים שלא הוכח כלל) וגם אם ההתקפות והפרעות היו אכן מאורגנות ע"י קבוצה כזו או אחרת, הרי אין לראות בהן "פעולה ממוסדות מטעם הממשל" כדרישת הפסיקה להכרה כפי שגם נפסק בעניין גמיש.

בעניין גמיש נעשתה על ידנו בחינה מעמיקה של הוראות החוק הגרמני, הפרשנויות והמשמעויות שניתנו להן ולא מצאנו שם ומקל וחומר לא מצאנו כאן פרשנות מתאימה שיהיה בה די כדי להכיר בעורר כזכאי לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.

מדובר לא פעם בפוגרומים שבוצעו ביהודים ובחקיקה אנטישמית קשה מאד שגם הוצאה לפועל ברם אלו לא הוכרו כלל ותקופות שלמות של נרדפות יהודים כאשר גרמניה הנאצית ברקע אך טרם החלה "להניע" את המדינות הרלבנטיות נותרו מחוץ למסגרת האירועים המוכרים על פי החוק אך זהו החוק, זו הפרשנות המנחה והמחייבת אותנו, האירועים עליהם מדובר פורטו בעניין גמיש וכאמור אנו מחויבים לפסוק על פי הדין, על פי הראיות והטיעונים המשפטיים המצויים בתיק כאן ומסקנתנו היא שדין הערר להידחות וכך אנו מורים.

הרשות בתשובתה, טוענת, שמשמעות ההכרה של המשיבה בפגימת הדמנציה של רעייתו המנוחה של העורר כנכות אשר נגרמה ע"י רדיפות הנאצים, הנה הגדלת התגמולים אשר הגיעו למנוחה לפני פטירתה בהתאם לס' 4 לחוק והגדלת התגמולים שמגיעים לעורר במסגרת סעי 11 לחוק בהיותו "בן זוג של נכה שנפטר". טוענת הרשות שזכות הערר לפי החוק אינה מועברת בירושת, יורש אינו רשאי להגיש ערר בשם המנוח ניצול השואה בהתאם לס' 23 לחוק ולנוכח אופיו הסוצאלי של חוק נכי רדיפות הנאצים, התגמולים אינם זכות המועברת בירושה.

הרשות מפנה לו"ע (ת"א) 27282-09-10 טל סמי נגד הרשות מחקה הועדה הנכבדה את ערעור המבקש, בשל כך שהוגש באיחור החורג מהמועד הקבוע בחוק, וכך נקבע: "המשתמע מהוראות החוק שהובאו לעיל, והעולה מפסיקה של הוועדה וביהמ"ש המחוזי הוא, כי ועדת העררים אינה מוסמכת להאריך את המועד להגשת ערר מעבר ל - 14 ימים, בסוגיה זו ראה ו"ע ("ת"א) 1535- 08 כהן חלומה נ' הרשות המוסמת; ו"ע 128/05 דרייזן רחל ואח' נגד הרשות המוסמכת והערעור שהוגש על פס"ד דרייזמן ע"א (ת"א) 3109-05 מרלן שכטר ואח' נגד הרשות המוסמכת". בו"ע 31965-05-15 שנקרמל נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה נקבע: "המשיבה הגישה בקשה למחיקה על הסף בטענה כי הערעורים הוגשו באיחור, לא התבקשה ולא ניתנה הארכת מועד והוועדה אינה מוסמכת להאריך את המועד להגשת ערר. לאחר שעיינו בבקשה ובהוראות החוק מצאנו כי הדין עם ב"כ המשיב. איננו מקבלים את טענת בא כח העורר כי לוועדה סמכות קבועה להאריך את המועד להגשת הערר מאחר וסעיף 28 לתקנות מחוק רדיפות הנאצים (סדרי דין בוועדת ערר) תשל"ד - 1973 קובע במפורש כי "הוועדה או יו"ר שלה רשאים מטעמים מיוחדים שירשמו בהחלטתם להאריך כל מועד שנקבע בתקנות אלה או על פיהם למעט תקנה 2 (א)". דיון בדנ"א 2591/14 דנ"א 2597/14 אפרתי ואח' נ' זנזורי ואח' שם הבקשות היתמקדו בנושא נורשת זכות לתגמולים, נקבע, כי דין העררים שהגישו יורשי הניצולים להדחות, כיוון שהתנאי היסודי להתגבשות הזכות לתגמולים, שבלעדיו אין, הנו הכרה מצד המשיבה בזכות הניצול לתגמולים.

כב' הנשיאה קבעה כי מלשון החוק ותכליתו , אין לעזבון זכות לבוא בנעלי המנוחה, כיוון שהערר הוגש לאחר פטירת המנוחים שם, ואין כל הצדקה לסטות מהוראות החוק לפיהן הזכות לתגמולים מכוח החוק אינה עוברת בירושה, אלא הנה זכות אישית השואבת מתכליתו הסוציאלית של החוק, להבטיח את קיומו של הנכה בהווה, ולא לפצות את יורשיו.

...

לאור המפורט אני מקבלת את בקשת הרשות ודחה את הערר על הסף.

מכאן ניתן היה לקבוע, שגם אם הבקשה הייתה נדונה בעת שהמנוחה הייתה בחיים, בקשתה הייתה נדחית.

כמפורט לעיל, לאור העובדה שזכות המנוחה לא הוכרה בחייה , אני דוחה את הערר על הסף.