איחור בהגשת ערר ארנונה סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות

לפניי ערעור מנהלי שהגיש מר בנציון גור (להלן: "המערער"), כנגד מנהל הארנונה של המועצה המקומית אבן יהודה (להלן: "המשיב"), ביחס להחלטות שניתנו בעיניינו על ידי ועדת הערר לארנונה.

לפיכך הורתה הועדה על החזר בסך של 91,644.65 ש"ח. עוד הורתה ועדת הערר כי הסכומים יוחזרו למערער בצרוף הפרישי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) תש"ם-1980 כך שסכום ההחזר הכולל שנפסק הוא 270,225.33 ש"ח. ביום 26.1.2020, הוגשה על ידי המשיב בקשה "להבהרת החלטה (ולתיקון חישוב מתמטי)" ביחס להחלטת ועדת הערר (להלן: "הבקשה").

במסגרת ההחלטה המתקנת הפחיתה ועדת הערר מסכום (הקרן) של התשלום ביתר את החלק היחסי של החיוב בהפרשי הצמדה וריבית, בגינו היה רשאי המשיב לחייב את המערער בשל כך ששילם את תשלום הארנונה לשנת 2007 באיחור (בנובמבר 2007).

...

אני סבורה כי העברת הבקשה לתיקון טעות לדיון מחודש בפני הרכב חדש של ועדת הערר, יש בה כדי לגרום לפגיעה בצדדים ובאינטרס הציבורי שכן היתרונות בכך שהבקשה לתיקון נבחנת על ידי ההרכב המקורי שערך את החישובים שמבוקש לתקן הם ברורים.

לפיכך, בנסיבות אלו, וכאשר מדובר בבקשה לתיקון שהוגשה בסמוך למועד מתן ההחלטה, כאשר התבקשה תגובת המשיב באופן שיאפשר מתן ההחלטה לפני יום 1.2.20 והמערער ביקש ארכה להגשת תגובתו לאחר שלטענתו לא קיבל את ההחלטה במועד, אני סבורה כי לא יהא זה נכון להורות על בטלות ההחלטה המתקנת.

לנוכח כל האמור, הערעור נדחה.

  סעיף 5 לחוק קובע באילו עניינים מינהליים ידון בית המשפט לעניינים מנהליים: "(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעיניין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית)".   נושא הארנונה נימנה בסעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק: "(א) ארנונות – עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד".   ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עריית נצרת עילית (20.06.10) נקבע, כי "בית המשפט המוסמך כיום לידון בעינייני ארנונה הוא בית המשפט לענינים מנהליים, במסגרת עתירה מינהלית או ערעור מנהלי...".   ר' גם הוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976 והוראות סעיף 6 לחוק.

משהותוותה דרך "דיונית" או "ערעורית" ייחודית, כפי שנקבעה בס' 14 (ג) הנ"ל, אין לסטות ממנה, שאם לא כן, יפתחו בפני בעל הדין שאיחר בהגשת הערר או שתוצאותיו לא השביעו את רצונו, שערי דיון חדשים ולכך לא כיוון המחוקק בקבעו, בחיקוקים שונים, הליכי ערעור או השגה מיוחדים לנושאים או עניינים ספציפיים (ראה ע.א. 367/85 מ' – קיטאי – פד"י מ"א (3) 398)".ב

...

לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים בבקשה, בתגובה ובתשובה, שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל וכי לפיכך דינה של המרצת הפתיחה בכותרת לדחייה על הסף, ואלו נימוקיי: עפ"י לשונה של המרצת הפתיחה, התבקש בית המשפט ליתן סעד הצהרתי, לפיו המשיבה (היא המבקשת בבקשה שלפניי, להלן ולשם הנוחות תיקרא: "העירייה") הפרה שני הסכמים משנת 2008 ו – 2009 שנכרתו בינה לבין המבקשים (המשיבים בבקשה שלפניי, שיקראו להלן ולשם הנוחות: "ישר"), בגין תשלומי ארנונה ו/או חיובי מים ששולמו ע"י ישר עבור חברת ש.י.ישר קבלנים (1989) בע"מ, בהתייחס לחיובים שנדרשו לשנת 2004.

ואולם, במקרה דנן, בהינתן משקלם המצטבר של הנימוקים המפורטים לעיל, ובראשם העדר סמכות עניינית וקיומו של מעשה בית דין, אני קובעת כי התקיימו תנאיה של תקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי וכי עסקינן במקרה המצדיק שימוש בסמכותי להורות על סילוק התביעה על הסף, על דרך דחייתה.

אשר על כן, התובענה נדחית.

כנגזרת מהחלטתי זו, אני דוחה את בקשת ישר מיום 02.06.21 לחיוב העיריה בהוצאות וכמובן דוחה את בקשתם, מיום 30.03.21, למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגדה.

לפיכך, טענה המשיבה כי העובדות כפי שהעלה העותר אינן אמת, חברת עמידר לא אישרה לו להשכיר את הנכס בשכירות משנה מטעמים אחרים מאלה הקשורים לתכנית המתאר כטענתו, והוא נידרש להפעיל את העסק בעצמו ולהגיש לשם כך בקשה למתן רישיון, אולם העותר לא עשה כן. בכל הקשור עם היות הנכס בלתי ראוי לשימוש, טענה המשיבה כי טענה שכזו נדונה ע"י וועדת הערר בדומה לסמכויות הנתונות לה מכוח סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה) תשל"ו-1976 המאפשר מסלול ייחודי לדיון בעינייני ארנונה וביניהם טעות בציון איזור הנכס; טעות בסוג הנכס; גודלו או השמוש בו; טעות ברשום המחזיק בנכס וכו', כאשר עסקינן במסלול ייחודי למנהל הארנונה ולועדת הערר לדיון במחלוקות כאמור בסעיף 3 לחוק, ולא ניתן לפנות ישירות לביהמ"ש במסלול עוקף חוק זה שלא על דרך ערעור על החלטת ועדת הערר לבימ"ש לעניינים מינהליים.

תקנה 3 (ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א-2000 קובעת: "3(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". מכן שהעתירה מוגשת באיחור משהוגשה שנים רבות אחרי 45 הימים ממועד דחיית בקשת העותר בהשגה או ממועד מתן פסה"ד. כידוע אין בתקנה 3(ב) כדי לפטור את בחינת טענת השהוי אף לגופה.

בפני מנהל הארנונה וועדת הערר נדונים עניינים כאמור לעיל, ולהם סמכות ייחודית ולו לכאורה, לידון בעניינים אלה, למעט במקרים יוצאי דופן (ר' עע"מ 6993/15 עריית תל אביב נ' אספיאדה בע"מ ואח'(16.8.16) (להלן: "עניין אספיאדה"), שם קבע ביהמ"ש, כב' הש' ברק ארז, כי "נישום המבקש להעלות טענות בעילות מסוימות רשאי לעשות כן תחילה באמצעות הגשת השגה למנהל הארנונה, ובהמשך לכך על-ידי הגשת ערר על החלטתו של מנהל הארנונה לועדת הערר. רק לאחר שימצה הליך זה יוכל הנישום להביא את עניינו לפתחו של בית המשפט, וזאת במתכונת של הגשת ערעור מנהלי (סעיף 6(ב) לחוק הערר; סעיף 5 ופרט 7 לתוספת השנייה לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, התש"ס-2000" ובהמשך "המכנה המשותף של העילות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר הוא שהן בעלות אופי עובדתי-קונקריטי" ועוד הוסיפה: "בבסיס ההסדר הקבוע בחוק הערר עומדים מספר טעמים. ראשית, טענות הנוגעות לסיווג הראוי של נכסים כרוכות בדרך כלל בבירור עובדתי נרחב, אשר מצריך לעתים את בדיקת המצב בנכס, באופן שמתאים להתקיים בפני אנשי מיקצוע העוסקים בתחום הרלוואנטי (כמו אלה שמשמשים, במקרים רבים, כחברים בועדת הערר). שנית, סדרי הדין הגמישים ומאפיינים ייחודיים נוספים של הליכי ההשגה והערר מאפשרים לקיים הליך יעיל, זול ומהיר, באופן יחסי. שלישית, במסגרת הליך ההשגה מתגבשת התשתית העובדתית הנדרשת להכרעה אשר תשמש את בית המשפט אם וכאשר הסיכסוך יובא להכרעה בפניו. לבסוף, בהסדרים אלה יש כדי להקל, ולו במעט, מן הנטל שבו נושאים בתי המשפט בתחום הארנונה (על היתרונות הגלומים בפעילותם של טריבונלים מנהליים בכלל, ושל ועדות הערר לעינייני ארנונה בפרט").

...

טענות המשיבה המשיבה מצידה טענה, כי יש לדחות את העתירה על הסף מחוסר סמכות עניינית בשל אי מיצוי ההליכים, כי העתירה מוגשת בשיהוי, כי קיימים כנגד העותר הליכי גביה לאורך כל השנים בעבר ולפיכך לא התיישן החיוב, כי העותר חסר ניקיון כפיים וקיים לגביו בנסיבות עקרון סופיות השומה.

מכאן, שאין לי אלא לקבוע כי העותר אינו מוכיח שתביעת החוב התיישנה וכי אינה ברת חיוב מטעם זה ודין הטענה לכן להידחות.

סוף דבר במצב דברים זה, ועם כל ההבנה למצבו הקשה של העותר המחויב בסכומים ניכרים לרשות המקומית, אין לו לבוא טרוניה לאיש לבד מעצמו.

העתירה נדחית.

עניינה של החלטה הוא קבלת הערר של המשיבה ולמעשה קבלת ההשגה שהוגשה (ועל כך להלן) על חיובי הארנונה לשנים הנ"ל, וזאת בנימוק ולפיו תשובת המשיבה להשגה לא הוגשה במועד הקבוע בסעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 (להלן - "חוק הערר").

(ב) לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום – ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובילבד שתקופת ההאורכה לא תעלה על שלושים יום".

טרם שאכריע במחלוקת הפרשנית שהיא לעניות דעתי ליבת העירעור, אציין רק כי שעה שב"כ המשיבה ובהגינותו כאמור, לא עמד על הטעם הראשון אותו מנתה הועדה הנכבד, לאמור סמכותה של הועדה ליתן אורכה ומשזו לא ניתנה על ידה, הרי שממילא הוגשה התשובה באיחור, הרי שממילא פטור גם אני מלדון בטעם זה. עם זאת אוסיף שדומני ובכל הכבוד הראוי לועדת הערר, שניתן להטיל ספק בקביעתה זו של הועדה הנכבדה.

...

לא פירטתי לעיל טענתו זו ואעשה זאת עתה, תוך שאקדים ואומר, כי בכל הכבוד הראוי לא שוכנעתי שזה היה אומד דעת הצדדים, כשם שגם לא שוכנעתי, שמישהו דקדק ומצא כי בפועל מדובר כאן ב92 יום ונתן דעתו לכך.

סוף דבר בין השיטין נרמז ואף נכתב מפורשות שיחסים עכורים התפתחו בין מנהלי המשיבה לבין גזבר העותרת ועל כך יש להצר.

אשר על כן, אני מורה על קבלת הערעור המנהלי והחזרת הדיון בערר לוועדת הערר הנכבדה אשר תידון בערר לגופו על מכלול הסוגיות כבדות המשקל שיש לדון בהן.

בחודש דצמבר 2021 עתר המבקש לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו בבקשה שיורה למשיבה על הפסקת פעולות גביית הארנונה, אך העתירה נמחקה תוך שבית המשפט הורה למבקש למצות טענותיו בדבר גובה חיובו בארנונה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר).

יתר טענות המבקש, ובכללן טענתו כי עירעורו לא הוגש באיחור וטענתו כי לא זנח את טענותיו בדיון בועדת הערר הן טענות ערעוריות מובהקות, שאינן מצדיקות מתן רשות כאמור.

...

לעניין חיוב המבקש בארנונה בגין השטחים המשותפים נקבע כי יישום אמות המידה שנקבעו בפסיקה בהקשר זה מוליך למסקנה כי יש לראות במחזיקי היחידות העסקיות בבניין המשרדים כמחזיקים בשטחים המשותפים (בהיותם בעלי הזיקה הקרובה ביותר אליהם) ולא בבעלי בניין המשרדים, כטענת המבקש.

לגופן של טענות המבקש לגבי חיובו בגין השטחים המשותפים נקבע כי דינן להידחות.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא.