הנתבעת הוסיפה טענת היתיישנות והבהירה, כי בהתאם לתקנון הקרן, היה על התובע להגיש ערעור לועדה רפואית עליונה בתוך 6 חודשים ממועד המצאת החלטת הנתבעת, או בתוך 45 יום לביה"ד לעבודה בנושא שאינו רפואי, אלא שהתביעה הוגשה רק ביום 08.04.18, היינו כ- 6 חודשים לאחר מועד תום תקופת ההתיישנות להגשתה, ולחלופין, 3 חודשים לאחר מועד האחרון להגשת ערעור לועדה הרפואית העליונה.
לגופו של עניין, אין חולק, כי התובע הגיש את תביעתו לביה"ד, באיחור ניכר, ומעבר לאמור באופן לקוני ותמציתי בנוגע לכך שהמחדל נעוץ במצבו הרפואי (טענה שלא נתמכה בתצהירו של התובע, כנדרש במקרים אלה), לא הוצע כל הסבר אחר לכך שלא הגיש במועד ערר לועדה רפואית עליונה ולכך שהגיש את התביעה דנן באיחור ניכר.
...
אלא שבמקרה זה, לאור מהות הטענות שהועלו ע"י הנתבעת, ולא קיבלו מענה של ממש בתגובת התובע, אנו סבורים, כי לא תצמח כל תועלת מניהול התיק ובשמיעת ראיות, שכן, בכתב התביעה עצמו, אין התייחסות של ממש לנסיבות שבעטיין, נמנע התובע מלמצות את ההליכים הערעוריים כקבוע בקרן ואין גם כל התייחסות לשיהוי הניכר בו הוגשה התובענה.
לאור כל האמור לעיל, ולאור הסעדים כמות שנתבעו בכתב התביעה, מתקיים צידוק להורות על סילוק התביעה על הסף, שכן לא יהיה בניהולו של ההליך כדי להתגבר על המשוכות שעליהן הצביעה הנתבעת: התיישנות בהתאם להוראות התקנון, אי מיצוי הליכים בניגוד להוראות התקנון וממילא היעדר סמכות מהותית של ביה"ד לדון בהחלטות רפואיות.
אנו מורים אפוא על סילוק התובענה על הסף ובהתאם להלכה הנוהגת בתובענות מתחום הביטחון הסוציאלי, איננו עושים צו להוצאות.
