איחור באבחון טרשת נפוצה עקב רשלנות רפואית

טענה לרשלנות רפואית בגין איחור בגילוי ועיכוב בהתחלת מתן טפול במחלת טרשת נפוצה.

לעמדת בית המשפט העליון אשר אישר קביעת ביהמ"ש המחוזי לפיה ניתן היה להגיע לאיבחון מחלת טרשת רק לאחר התקף שני (ע"פ הקריטריונים של פוזנר), ראה האמור בע"א 1717/13 מיצקור טטיאנה נ' קופת חולים מאוחדת ניתן ביום 10/12/13, וכן את פסק הדין בבית המשפט המחוזי בת.א. 11140/1/09 מיצקור נ' קופ"ח ניתן ביום 15/1/13: "המסקנה היא שכך או אחרת, ע"פ שתי האפשרויות שמעלה ד"ר פלכטר לא היה איחור באבחנה. גם אם ההתקף הראשון היה ב-2003-2004 והשני ב-2007, הרי שהרופאים הנתבעים לא יכלו לאבחן את המחלה בשנת 2003-2004 אלא בשנת 2007 וזאת מתוקף הקביעה הרפואית לפיה המחלה ניתנת לאיבחון ע"פ שני התקפים" – עמ' 26.

מאחר והפיצוי שנפסק לתובעת במסגרת תביעה זו הנו רק בגין הנזקים הנובעים, ע"פ אומדן, מהתרשלות הנתבעת (הקדמה בת שנתיים בהתרחשות ההתקף בשנת 2006), ולא בגין מצבה של התובעת שניגרם כתוצאה ממחלת הטרשת עצמה, אזי, אין מקום לנכות סכום כלשהוא מתגמולי המל"ל המשולמים לתובעת בגין מחלתה ולא בגין רשלנות הנתבעת.

...

אין בידי לקבל טענה זו: פרופ' מילר הבהיר בחוות דעתו, שלא נסתרה בעניין זה, כי משנת 1996 מאושרים טיפולים בתרופות המסוגלות להפחית את מספר ההתקפים, להפחית פגיעה עצבית ולעכב התפתחות נזק בלתי הפיך (אינטרפרון וקופקסון), ומכאן שלו הייתה המחלה מאובחנת, הייתה התובעת זכאית לממש זכותה לקבלת טיפול, אף אם היה מקום לקבל את הטיפול מחוץ לגבולות המדינה בהתחשב בהנחיות משרד הבריאות.

אין בידי לקבל את עדות התובעת ובעלה לפיה לא נאמר להם דבר בנוגע לאבחנה המבדלת שהועלתה על ידי רופאים, דהיינו, האפשרות למחלת טרשת (שכאמור נשללה עד שנת 2006).

סוף דבר – הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 110,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 26,000 ₪.

התביעה נסמכה על חוות דעת רפואית שערך ד"ר קובי לידור, מומחה לכירורגיה אורתופדית, בה קבע כי המערער שכנגד לקה בזיהום - Discitis - בעקבות הניקור המותני שעבר בבית החולים, "אחד מהסיבוכים לאחר כל פעולה פולשנית", אשר לא אובחן "על ידי הרופאים שטיפלו בו בהמשך" בבית החולים חרף "תלונותיו החוזרות ונישנות על כאבים בגבו התחתון". ב"חוסר ההתייחסות לאפשרות של זהום באבחנה המבדלת", ב"אי ביצוע של בדיקות עדכניות בזמן אמת והסתמכות על בדיקות (CTs) ישנות" מצא המומחה משום התרשלות, אשר הביאה "לאיחור באיבחון הזיהום ... דבר שגרם לפגיעה בדיסקים... להרס של החוליות ... ולנזקים שנגרמו ... בעקבות כך", כל זאת מש"לאבחנה מוקדמת של זהום תפקיד מכריע והיא הכרחית למיגורו על ידי טפול אנטיביוטי (בין אם בהזלפה תוך וורידית ו/או בדרך פומית)". את הנכות הרפואית האורתופדית הצמיתה העמיד על 20%.

המדינה הכחישה בכתב הגנתה את כל שיוחס לה וטענה כי הזיהום, ממנו סבל המערער שכנגד, לא נגרם כתוצאה מהניקור המותני שעבר בבית החולים אלא קשור בטיפול רפואי שקבל בבית החולים 'ברזילי' במחלתו (טרשת נפוצה), טפול הגורם לדיכוי המערכת החיסונית, ולחילופין אף אם נגרם הזיהום עקב אותה בדיקה שעבר בבית החולים, אזי מדובר בזיהום אטיפי נדיר ביותר שאינו ניתן למניעה.

לאמור לעיל השיבה ב"כ המערער שכנגד בהפניה לעיקרי הטיעון שהוגשו על ידה ולחוות דעתו של ד"ר לידור, תוך שאישרה כי המומחה לא "נוקב בתאריך מתי ניתן היה הכי מוקדם לתת טפול אנטיביוטי שהיה עוזר" אך יחד עם זאת "מדבר שהיה איחור באיבחון". כך גם הפניתה לחקירתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, פרופ' דודקביץ, בה היתייחס לטפול האנטיביוטי ככזה שהיה מסייע ומשפר את מצבו של המערער שכנגד.

...

20.2 כשנגד עיניי הלכה זו, כמו גם הפסיקה הנוהגת לפיה קביעת שיעור הנכות התפקודית, וכמוה גם הפגיעה בכושר ההשתכרות, הם מהנושאים המובהקים המסורים לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, נוכח התרשמותה הבלתי אמצעית מהניזוק וממכלול הראיות שבאו לפניה (ראו לשם הדוגמה: ע"א 7871/19 חורי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (22.5.2011)), היפה גם לעניין הערכתה את הפיצוי בראש הנזק של 'כאב וסבל', באתי לכלל דעה כי אין מקום להתערב בפסיקתו של בית משפט קמא.

בהינתן כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל חלקית את ערעור המדינה באופן שתחוב רק ב- 75% מנזקו של המערער שכנגד כפי שנישום על ידי בית משפט קמא ולדחות את הערעור שכנגד.

יהודית שבח, שופטת, סג"נ התוצאה הערעור מתקבל חלקית, באופן בו המערערת תחוב רק ב- 75% מנזקו של המערער שכנגד כפי שנישום על ידי בית משפט קמא.

האיחור באיבחון והתחלת הטיפול המתאים רק בשלב מיתקדם של המחלה, כשהיא כבר סובלת מנזק מוחי נרחב ובלתי הפיך, הביאו לסיבוך נוסף במצבה הנורולוגי באופן שמבסס כיום איבחנה של טרשת נפוצה.

חוות הדעת של ד"ר וידנפלד אינה חורגת מהעילה המקורית לרשלנות במועד האיבחון של מחלת התובעת ובאיחור במתן טפול רפואי מתאים, ועוסקת באותו מעשה רשלני, באותה מסכת עובדתית ובאותו איבר בגופה של התובעת, ולפיכך אין מדובר ב"תזה חדשה" כטענת הנתבעות.

...

בהחלטה מיום 28.7.2017 קבעתי כי: "בנסיבות אלה הוגשה התביעה, בנוסחה, שלא כדין ואין מנוס מסילוקה על הסף. התובעת רשאית כמובן להגיש את התביעה שוב אך עליה לפעול בגדרו של פסק הדין, ולא לחרוג ממנו. בהינתן כי הנתבעות היו נכונות להחלפת כתב התביעה הנוכחי בזה שהוגש בהליך הקודם ניתן לפעול בדרך זו להימנע מסילוק ההליך..." במקביל אפשרתי לתובעת להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה.

עוד טוענות הנתבעות כי יש לדחות את הבקשה מאחר והתובעת לא עמדה בהוראות תקנה 92 לתקנות, שכן היא לא נימקה כראוי את העיכוב בתיקון כתב התביעה, והגשת התביעה במועד זה נגועה בחוסר תום לב ובשיהוי, באופן שמביא לפגיעה בנתבעות ולבזבוז לא סביר של זמן שיפוטי.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתב התביעה המקורי, בנוסח כתב התביעה המתוקן ובחוות הדעת, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להתיר את תיקון כתב התביעה.

סיכום על יסוד כל האמור אני נעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה.

מימצאי בדיקה זו, שבוצעה במהלך אשפוזה של המשיבה, היא אובחנה כסובלת ממחלת טרשת נפוצה.

רק בנובמבר 2007 הורתה הרופאה על טפול במשיבה באמצעות התרופה "טיסברי". על-פי חוות דעת רפואית של פרופיסור קורצ'ין מיום 30.12.2012, שהעתקה צורף לכתב התביעה, חל איחור באיבחון המחלה אצל המשיבה, ואף כי כבר בשנת 2004 נימצאו ממצאים המעידים על פגיעה ברורה בחלקו העליון של חוט השידרה, לא נשלחה המשיבה לבדיקת MRI .

בכתב התביעה נטען כי הרופאה התרשלה באיחור באיבחון המחלה, באיחור במתן טפול תרופתי מתאים ובאי מסירת מידע במועד מוקדם אודות אפשרות טפול חדשני בתרופה "טיסברי". עוד נטען כי המבקשת מס' 2 התרשלה, בין היתר, בכך שהעסיקה את הרופאה שהנה בלתי מיומנת, ובכך שניהלה מדיניות של חיסכון בבדיקות יקרות כדוגמת בדיקת MRI.

...

בכתב ההגנה נטען כי דין התביעה להימחק או להידחות על הסף עקב התיישנות של התביעה, או של חלק ממנה, ובשל השיהוי הניכר בהגשתה.

ייחוד העילה טענת המבקשים לפיה דין התביעה להימחק או להידחות על הסף מבוססת על הפסיקה שהתייחסה למצב בו לאחר אירוע תאונת הדרכים התרחשה אף רשלנות רפואית או אחרת.

בהחלטת השופטת ר' אייזנברג מיום 13.11.2013 נקבע כי הבקשה לאיחוד התיקים תוכרע לאחר מתן החלטתי בבקשת המבקשות לסילוק על הסף.

התוצאה היא כי הנני דוחה את הבקשה לדחייה או למחיקה על הסף של התביעה.

בבית המשפט המחוזי בירושלים מיתנהלת תביעתה של המבקשת בטענה לרשלנות רפואית באיבחון טרשת נפוצה.

לטענת המבקשת, כתוצאה מהאיחור באיבחון המחלה ובטיפול בה, נגרמה לה נכות רפואית ותפקודית בשיעור של 100% ונזקים נוספים כמפורט בכתב התביעה.

...

סמוך לפני דיון ההוכחות בו נשמעו עדי התביעה, הגישה המשיבה בקשה להגשת חוות דעת בתחום הרדיולוגיה שנערכה על ידי פרופ' גומורי, שבחן את בדיקות הדימות שביצעה המבקשת והגיע למסקנה שבאף אחת מהבדיקות שבוצעו לא נראו ממצאים היכולים להעיד על טרשת נפוצה.

בהחלטה מושא הבקשה שבפניי נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה, והורה על משיכת חווֹת הדעת מתיק בית המשפט.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובה.

אי לכך הבקשה נדחית.