איחוד תיקים: עבירות תכנון ובנייה ואי קיום צו שיפוטי

נגד המבקש הוגשו מספר כתבי אישום, בגין ביצוע עבירות בנייה ללא היתר, שאוחדו בת"פ (עניינים מקומיים-חי') 1147/00 (להלן: התיק המאוחד).

שכן, ענייננו בבצוע צו הריסה שפוטי שהוצא לפני שנים רבות ועובר לתיקון מספר 116 לחוק התיכנון והבנייה, נקבע בהלכה הפסוקה כי עיכוב ביצוע לצוו הריסה יינתן במקרים חריגים בלבד, כאשר קיים "היתר בהשג יד מיידי". היות שאין חולק כי לא זה המצב במקרה דנן, עת נחסמה דרכו של המבקש בפני הכשרת הבנייה, הרי שאין כל עילה שבדין למתן עיכוב ביצוע נוסף של צו ההריסה.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה על נספחיה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

הבקשה ממוקדת בעניינו הפרטני של המבקש על נסיבותיו ובדרישתו להמשיך ולעכב צו הריסה שהוצא זה מכבר לאור קשיים הנובעים מהחזקת השוכרת בנכס שאינו מצוי עוד בבעלותו – דרישה שעמדה לבחינה בפני שתי ערכאות, כאשר בית המשפט קמא אף נעתר לה חלקית.

מעבר לכך, רשמתי לפניי את עמדת המשיבה בסעיף 36 לתגובתה כי "ככל שיוכיח המבקש (ולא רק יטען בעלמא) כי נקט את כל האמצעים שעמדו לרשותו כדין על מנת לבצע את צו ההריסה, וכי השוכרת סיכלה באופן בלעדי את מימוש הצו, התובע, מטבע הדברים, יתחשב בשיקול זה, ויינתן לו משקל בעת קבלת ההחלטה האם להעמידו לדין אם לאו". סוף דבר, הבקשה נדחית.

משכך, הגישה המאשימה כנגד המבקש כתבי אישום בתיקים תו"ב 74093-01-18 ותו"ב 68182-06-16 בגין עבירות של אי קיום צו שפוטי.

בתאריך 1.7.20, ניתן גזר דין במאוחד לשני התיקים על פיו גזר בית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה, קנס בשיעור של 35,000 ₪ או 30 ימי מאסר, עונש מאסר של 3 חודשים, אותם לא יישא הנאשם, אלא אם בתוך שנתיים מתאריך 1.11.20 יעבור עבירה לפי חוק התיכנון והבנייה וכן הוטלה התחייבות שלא לעבור עבירה על פי חוק התיכנון והבניה למשך שנתיים מתאריך 1.11.20.

...

בתאריך 31.3.21 נעתר בית המשפט לבקשה וקבע כי המועדים לביצוע הצווים השיפוטיים יוארכו בשישה חודשים שימנו מתאריך 4.6.21.

לאור האמור, מצאתי לנכון להיעתר לבקשת המבקש ולהאריך את תוקף האורכה לביצוע הצווים השיפוטיים לתקופה נוספת בת חצי שנה מתאריך היום.

כתב האישום והשתלשלות ההליכים בתיק ביום 7.10.19 הוגש נגד הנאשמים כתב אישום, המייחס להם עבירת שימוש אסור בהתאם להוראת סעיף 243(ה) לחוק התיכנון והבניה ועבירת אי קיום צו שפוטי בהתאם לסעיף 246 לחוק התיכנון והבניה.

בהחלטת בית המשפט (כב' השופטת זהר דולב להמן) מיום 23.12.21, נדחתה הבקשה לזיכוי הנאשמים בהתאם לסעיף 158 לחסד"פ. על פי החלטת בית המשפט – "לכאורה מתן ההיתר מתייחס הן לאיחוד היחידות והן לבניית הממ"ד. לא ניתן לקיים באופן חלקי את דרישות ההיתר, שכן יש לפעול בהתאם לבקשה שהוגשה, בצרוף התשריט, לקבלת ההיתר. ככל שהנאשמים היו מתאימים את מצב המבנים להיתר שניתן, אז היו נחשבים כמי שקבלו ההיתר כדין וצו ההריסה היה פוקע. משלא עשו כן והותירו את המצב על כנו – נימצאו כמי שלכאורה הפרו את צו ההריסה השפוטי... אשר על כן מצאתי כי עלה בידי המאשימה להביא ראיות לכאורה ברף הנידרש לפי סעיף 158 לחסד"פ, שהנאשמים ביצעו, לכאורה, את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום... ". בדיון ההוכחות ביום 28.9.22 העיד מטעם התביעה המפקח, מר אלון בוטבין, מטעם ההגנה העידו הנאשמים.

...

שקלתי אם יש מקום להקיש לענייננו והגעתי למסקנה שלא.

נוכח האמור החלטתי כאמור לזכות את הנאשמים מביצוע עבירה של הפרת צו שיפוטי.

עדויות הנאשמים חיזקו את המסקנה שהנאשם 2 הוא בעל השליטה במקרקעין.

לפניי ערעור על גזר דין שניתן ביום 11.09.22 בבית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה, מפי כב' השופט אלי ברנד, בתיק תו"ב 6804-06-17, שעניינו עבירות על חוק התיכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן – החוק).

בנוסף לאמור, הורשעה מערערת 1 ביום 21.3.04, במסגרת תיק עמ"ק 5197/03 (ת"פ 70/03) בעבירה של אי קיום הצוו שפוטי שהוטל עליה בת.פ. 1105/94, בכך שלא הרסה ולא התאימה את הבנייה להיתר הקיים (סגירת שטח של כ-249 מ"ר ותוספת בניה בשטח של כ-174.64 מ"ר) ובגין אי הפסקת השמוש החורג – אולם אירועים במקום תעשיה.

בית משפט השלום הטיל על המבקשים שם עונש של 90,000 ₪ לאחד ו-30,000 ₪ לשני, ובית המשפט המחוזי החמיר והורה על תשלום קנסות בסך 220,000 ש"ח ו-100,000 ש"ח. מפסק הדין נלמד כי גם בשעת מתן גזר הדין, טרם החזיקו המבקשים בהיתרים הנדרשים.

...

משכך, וחרף הזדמנויות חוזרות שניתנו להגנה, לא עלה בידה להצביע על מצב כלכלי רעוע במובהק של מערערות 1 ו-5, ולכן הטענה להקלה-רבתי בעונש מטעם זה, נדחית.

קבלת ההיתרים הגם שאינה מקהה מחומרת עבירות העבר, תילקח על ידי בחשבון נוכח התקופה הארוכה שהמקום מופעל כדין; עוד אתן משקל-מה לנטילת האחריות של המערערים על מעשיהם, משבחרו לחזור בהם מערעורם על הרשעתם, הגם שמדובר בשלב מאוחר [והשוו ע"פ 4762/22 כנפו נ' מ"י (15.08.23), פסקה 24; ע"פ 4095/18 פלוני נ' מ"י (29.12.20), פסקאות 14-15]; מצבו האישי של מערער 2, לרבות נכותו, גילו ופרנסתו, יחד עם מידה של חסד, יוביל להקלה מתונה בסך הקנס בו חויב (סכומי הקנס שבהם חויבו מערערים 3 ו-4 מבטאים את מירב ההקלה האפשרית, ויעמדו בעינם); סוף-דבר: גזר הדין שניתן בערכאה קמא יעמוד בעינו, בשינויים אלה: הקנס בו מחויבת מערערת 1, יעמוד על-סך של 220,000 ₪; הקנס בו מחויב מערער 2, יעמוד על-סך של 90,000 ₪; הקנס בו מחויבת מערערת 5, יעמוד על סך של 65,000 ₪.

בכתב האישום נטען כי במהלך שנת 2021 או בסמוך לכך, ביצעה הנאשמת שימוש חורג בנכס באופן הבא: "שימוש ללא היתר בקומה שנבנתה ללא היתר במפלס -3.10 בשטח של כ-50 מ"ר ושימוש בשטח כולל של כ-250 מ"ר לכיתות לימוד וגן ילדים ... ". בהתאם לכתב האישום, מיוחסת לנאשמת עבירה של ביצוע שימוש אסור בלא היתר- עבירה לפי סעיפים 145 (א), 243 (ה) ו-243 (ו)(2-5) לחוק התיכנון והבניה התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), בצרוף תקנה 1(1) לתקנות התיכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר) התשכ"ז- 1967.

האישום בבצוע עבירת אי קיום הצוו השפוטי יוחס לתקופה שבין 23.3.16-25.11.18.

עוד נטען, כי יש להניח שאם שני התיקים היו מאוחדים היה נגזר עונש מאוחד בהיתחשב בנסיבותיה האישיות והייחודיות של הנאשמת והקשיים עימם התמודדה.

בהליך הקודם נדונה מסכת עובדתית שונה, אף אם ביחס לאותו נכס, במסגרתה יוחסה לנאשמת עבירת אי ציות ביחס לצוו שניתן בנוגע לסגירת מרפסות בהקף כולל של 38 מ"ר, זאת כאשר במסגרת ההליך דנן מדובר בעובדות שונות לחלוטין – שימוש אמנם באותו הנכס, אולם בחלקים אחרים ממנו אשר נטען כי ניבנו תוך ביצוע עבודה אסורה- קומה שנבנתה ללא היתר במפלס -3.10 בשטח של כ-50 מ"ר ושימוש בשטח כולל של כ-250 מ"ר לכיתות לימוד וגן ילדים.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בחומר הרלוונטי ושקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין טענותיה המקדמיות של הנאשמת- להידחות.

אשר על כן, טענת הנאשמת בדבר חלותו של השתק המצדיק להורות על ביטול כתב האישום- נדחות.