בתביעה, אותה העמידה המבקשת על הסך של כ-12.6 מיליון ₪, נטען לרשלנות מקצועית של עורכי הדין ולנזקים שנגרמו למבקשת מהפסד שתי הדירות, חיובים עודפים בהלוואות, הוצאות בהליכים משפטיים, נזק לא ממוני ופיצויים עונשיים (ת"א 45415-11-14).
בתמצית שבתמצית, נציין כי רק שנה לאחר הגשת התביעות המבקשת הגישה בקשה לאיחוד תביעות; כי התביעות הועברו לגישור שכשל לאחר שהתנהל במשך חודשים ארוכים; כי התבצעו חילופי ייצוג חוזרים ונשנים של המבקשת שהחליפה שמונה (!!!) עורכי דין; וכי המבקשת הגישה פעם אחר פעם בקשות רבות להארכת מועד להגשת תגובות, ולעיתים אף לא טירחה להגיש תגובה למרות ארכות שניתנו לבקשתה.
המבקשת מיאנה להשלים עם פסק הדין והגישה ערעור לבית משפט זה. בהודעת העירעור האוחזת 19 עמודים, נטען, בין היתר, כי שגה בית משפט קמא עת החליט בבקשה לביטול הפטור בטרם התקבלה עמדת המדינה או נעשה בירור בעיניין; כי הבקשה לביטול הפטור לא הומצאה למבקשת כדין והיה על בית המשפט לוודא זאת שעה שמדובר בהחלטה כבדת משקל המחייבת את המבקשת במאות אלפי שקלים; כי חילופי ייצוג המבקשת אינם רלוואנטיים להכרעה בשאלת שלילת פטור מאגרה, ולא פגעו כלל בניהול השוטף של התביעה; כי שגה בית משפט קמא עת נתן את ההחלטה לביטול הפטור בפתקית, המיועדת להחלטות טכניות וקצרות, ולא להחלטות מהסוג האמור; כי תשלום שכר הטירחה לא מהוה שינוי נסיבות המצדיק את ההחלטה לביטול הפטור, ומכל מקום לא חל כל שינוי בנסיבות המבסס את ביטול הפטור; כי היתנהלות דיונית אינה יכולה להצדיק ביטול של זכות חוקתית של גישה לערכאות; וכי לעניין סכויי התביעה, המבקשת הרימה את הנטל במסגרת הדיון בבקשות הפטור מאגרה.
...
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, בכתב הערעור, בהחלטת בית המשפט המחוזי ובפסק דינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
המשיבים התנגדו לבקשות להארכת מועד, ובהחלטת הרשם נקבע כי אין הצדקה להיעתר לבקשת הארכה, שכן זו הוגשה בחלוף המועד להגשת הסיכומים ולא נתמכה בתצהיר, אך תינתן למערערת ארכה קצרה עד ליום 14.7.201.
על יסוד האמור לעיל, הבקשה נדחית.