איזון בין חופש התנועה לבין מניעת עבירות

בהקשר זה, השאלה המרכזית העומדת על הפרק היא שאלת האיזון בין חופש הביטוי מחד גיסא לבין ההגנה על תיפקודו התקין של השרות הצבורי מאידך גיסא.

מאידך גיסא, ישנן נורמות היתנהגות הנדרשות מעובדי ציבור, ובכלל זה, אפנה להוראות סעיף 17 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963, שעניינו בעבירות משמע של עובדי מדינה, כאשר מובהר כי במקרה שלפניי אין מדובר בעובדת מדינה אלא בעובדת של חברה ממשלתית.

איזון האינטרסים בין הזכות לקבל שירות צבורי וזכות התנועה לבין השמירה על פרטיותם של עובדי הציבור: החוק דנן נחקק סמוך לאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.

אני סבור איפוא, כי במצב הדברים האמור אין למנוע את חופש התנועה של המשיב ולמנוע ממנו מלהגיע לסניף ולקבל שירות.

...

רקע כללי: מהו איזון האינטרסים הראוי בין הזכות לקבלת שירות ממשלתי או ציבורי, כגון שירותי דואר, לבין השמירה על שלוותם של עובדי הגוף נותני השירות? זו הסוגיה שתעמוד במוקד החלטתי דלקמן.

לעניין זה ר' למשל את פסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פלוני (פורסם בנבו 27.2.08): "עולה מן האמור, כי כתנאי להפעלת הסמכות לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, על בית המשפט לבחון הן את מהות הזכות הנפגעת, הן את עוצמת הפגיעה בה. רק אם מגיע בית המשפט למסקנה כי הפרסום יביא לפגיעה בפרטיות, וכי הפגיעה האמורה הינה פגיעה חמורה, שומה עליו לשקול האם יש מקום להפעיל סמכותו ולאסור פרסום. גם בשלב זה, על בית המשפט לאזן בין עקרון פומביות הדיון לבין הפגיעה בפרטיות. בגדר איזון זה יש לשקול את מידת העניין הציבורי שבפרסום המסוים אל מול הנזק שייגרם כתוצאה ממנו". עוד נקבע ברע"א 482/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מירה רפאל (פורסם בנבו, 23.4.13), כי – "פגיעה פוטנציאלית בפרנסה. תהא חומרתה אשר תהא, אינה מובילה בהכרח לפגיעה חמורה בפרטיות, ומכאן שאין היא בבחינת השיקול העיקרי הרלוונטי במלאכת האיזונים הנדרשים בגדרי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט... האינטרס המרכזי הניצב אל מול עקרון פומביות הדיון, בשאלה האם יש להורות על איסור פרסום אם לאו, הוא – כמוסבר – הפגיעה החמורה בפרטיות, ולא פגיעות אחרות כמו פגיעה בפרנסה או פגיעה בשם הטוב, גם אם לא אחת מתקיים קשר הדוק בין אלה". משכך אין לי אלא לדחות את בקשת המשיב בעניין איסור הפרסום.

בסופו של דבר הבהיר המשיב כי הוא יסכים להסדר לפיו יותר לו להיכנס לסניף הדואר בקרית עקרון, הבקשה תימשך וכפיצוי הוא יקבל זכות לתיבת דואר פרטית.

בנסיבות העניין, אין מנוס מלפסוק הוצאות כנגד המשיב ואני פוסק לחובתו של המשיב הוצאות ריאליות בגין ניהול ההליך בסך של 2,500 ₪.

עם זאת, כפי שהובהר בפסיקה, למשל בעיניין דיוויס (בפיסקה 7) ובעניין גלמור (בפסקות 10-6), הזכות לצאת מישראל אינה זכות מוחלטת ויש לאזן בינה לבין יתר השיקולים הרלוואנטיים, בבואו של בית המשפט להחליט בעיניין עיכוב יציאתו מהארץ של נאשם, או בעיניין גובה הערבויות לשחרורו, וזאת בין היתר בשים לב לשלב שבו מצוי ההליך הפלילי, למצבו הכלכלי של הנאשם, לאופיים של העבירות המיוחסות לו ולשאלה האם קיים חשש להמלטות מהדין.

כפי שהוטעם בעיניין דיוויס (בפיסקה 7): "חופש התנועה נתון לאדם כזכות חוקתית הכתובה עלי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. זכות חוקתית זו אינה מוחלטת, והיא כפופה לסייגים המשקפים אינטרסים נוגדים בעלי חשיבות מיוחדת. היותו של אדם נתון להליך פלילי במדינה נימנה על אותם מצבים שבהתקיימם יש כדי לסייג את חופש התנועה של האדם בישראל. האיזון הנידרש בין חופש התנועה של האדם לבין הגשמת האנטרס הצבורי הכרוך במימוש ההליך הפלילי אינו עשוי מעור אחד. הוא תלוי, בין היתר, בשלב בו מצוי ההליך הפלילי, באופי החשדות או האישומים כנגד האדם, ובמידת הסכנה הקיימת להימלטותו או לשיבוש תקינות ההליך השפוטי על ידו.

ככל שההליך הפלילי מצוי בשלב מיתקדם יותר, וההסתברות להרשעה ולענישה של הנאשם גוברת, כך הנטייה לסייג את חופש התנועה של הנאשם תגבר, כדי למנוע סיכולו של ההליך הפלילי על ידי חשש להמלטות, ההולך וגובר עם התקרב ההליך לשלבו הסופי.

...

ב"כ המאשימה הוסיפה כי כל מניותיו של המבקש בחברה "תפוסות גם לצורך חילוט עתידי" וכן כי "החברה היא חברה שמוכרת את כל נכסיה, היא חברה שנמשכים ממנה דיבידנדים והיא הפסיקה את הפעילות... בנסיבות אלו שהנאשם כל מרכז חייו בחו"ל... והוא משך סכום כל כך גבוה נראה שהפקדה של מיליון ₪ ושתי ערבויות של צד ג' בסך 750,000 ₪ כל אחת והמניות התפוסות הן נמוכות ביחס להון העצום האישי של הנאשם. יוזכר שהמניות הללו אמורות להבטיח ולאפשר חילוט בסופו של דבר שכן כתב האישום מייחס לו עבירה של קבלת דבר במרמה והלבנת הון בהיקף של 54 מיליון ₪". על כן, ביקשה ב"כ המדינה " לצמצם את תקופת ביטול הצו לתקופה של חודש ימים בלבד" וכן "שיוגדלו הערבויות באופן משמעותי... אני מבקשת הפקדה של 10 מיליון ₪. רק ערבות ממשית תוכל להבטיח את התייצבותו". בתגובה לטענת ב"כ המבקש כי "הטענות שחברתי טוענת על השחיקה במניות והמשיכות והדיבידנדים וכו' הן בדיוק אותן טענות שנטענו בפני כב' השופטת ביבי, דבר לא השתנה והשופטת ביבי התייחסה אליהם בהחלטתה וקבעה את מה שהיא קבעה" – טענה ב"כ המאשימה כי "חברי מטעה, אני טענתי את הדברים והדברים התקבלו... ההחלטה של השופטת ביבי היתה רק בעניין התפוסים והתקבלה כמעט במלואה [עמדתנו]". דיון והכרעה אומנם, כפי שנקבע בעניין בינקין, הזכות לצאת מישראל היא זכות יסוד חוקתית על חוקית.

באיזון הכולל בין השיקולים עליהם עמדתי, אני סבור כי החלטתו של בית המשפט המחוזי להטיל על העורר ערובה שגובהה פי עשרה לערך מזו שהוטלה עליו עובר להגשתו של כתב האישום – חורגת מן הדרוש לצורך הבטחת התייצבותו להליך המשפטי המתנהל בעניינו.

סוף דבר, בשלב זה, באיזון בין מכלול השיקולים הרלוונטיים, לרבות חזקת החפות של המבקש והזכות החוקתית לצאת מישראל מן הצד האחד אל מול החשש להימלטותו מן הדין ולתקינות ההליך השיפוטי מן הצד האחר, ובשים לב למועד דיון הסיכומים המשלימים בעל פה בתיק העיקרי הקבוע ליום 1.10.20, החלטתי לקבל באופן חלקי את הבקשה, כך שאני מתיר למבקש, בשלב זה, להמשיך לשהות בחו"ל מיום 5.9.20 ועד ליום 30.9.20 אך זאת כפוף להכפלת ההפקדה הכספית, דהיינו להפקדת סכום נוסף של מיליון ₪ בקופת בית המשפט, בהעברה בנקאית, עוד לפני ה-5.9.20.

בה"ט (ראשל"צ) 8252-06-17‏ ‏ שחר עזרא נ' ערן מישוריס (23.6.2017) היתייחס בית המשפט לאיזון בין המבחן הרחב הקבוע בסעיף 2 לחוק מניעת הטרדה מאיימת לבין הפגיעה הכרוכה במתן צו לפיו ואמר את הדברים הבאים: "... בהיתחשב בתכליות של החוק, ובסמכויות שהוא מקנה לביהמ"ש, ליתן צוים המהוים הגבלה של ממש על חירותו של אדם, על חופש התנועה שלו ועל חופש הביטוי שלו, ספק אם יש הצדקה להפעיל את אותן סמכויות בהיעדר סכנה לפגיעה ממשית במבקש.

אכן, לעיתים תתכן חפיפה בין עילה לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת לבין עילה אזרחית או אף עבירה פלילית, ואין בכך בלבד בכדי להביא לדחיית בקשה לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת.

...

העילה המיוחדת, שהיא החידוש של חוק מניעת הטרדה מאיימת, היא זו: אם אדם ביצע הטרדה בעבר, או נקט איומים כלפיו (זה היסוד הראשון, שכולל את המעשה שבוצע בעבר), ובנוסף לכך הנסיבות נותנות בסיס סביר להניח כי אותו אדם יטריד או יאיים שוב ויפגע בשלוות חייו, בפרטיותו או בחירותו או בגופו של אותו אדם (היסוד השני, הצופה פני עתיד), כי אז, רק לאחר שהתקיימו שני היסודות הללו יחדיו ובאופן מצטבר, רשאי בית משפט ליתן צו למניעת הטרדה מאיימת (בעניין זה מקובלת עליי גישתה של עו"ד סלע בסעיף 28 לבר"ע).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

" לאור עקרון המידתיות מציין בית המשפט העליון כי המועד המתאים להגשת בקשה במקרה שבפניו יהיה בחלוף 9 חודשים משחרורו של העורר ולאחר דיוני ההוכחות הקבועים במועד זה. בהחלטתו בב"ש 3712/08 סעד רתיב נגד מדינת ישראל עומד בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי כב' השופט ר. שפירא על פרק הזמן המהוה "חלוף זמן" המצדיק שינוי תנאי שיחרור בערובה : "אוסיף עוד, לעניין זה, כי לטעמי, בעיניינו של בגיר ובהיעדר שינוי נסיבות אחר, זמן שיחשב לזמן המצדיק בחינה מחודשת של תנאי שיחרור הוא פרק הזמן של חלוף תשעה (9) חודשים ממועד מתן החלטת השיחרור. לעניין זה סבור אני כי יש ללמוד על הזמן לבחינת חלופת מעצר מהוראות סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, הקובעות מנגנון של עיון חוזר בהחלטת מעצר לאחר חלוף תשעה חודשים. סבור אני כי פרק זמן זה מנחה כאמת מידה לפרק הזמן הראוי לבחינתה של חלופת מעצר, זאת בהיעדר שינוי נסיבות אחר. " סיכומו של דבר, מהפסיקה המובאת לעיל עולה כי נקודת האיזון בין הפגיעה בחופש התנועה של המבקש השוהה במעצר הבית ,הפגיעה באיכות חייו ובחופש העיסוק והקניין שלו לבין הצורך באיון מסוכנותו של המבקש ממוקמת באיזור תשעת החודשים בהם שוהה המבקש בתנאי מעצר בית מלא ולא לפני כן. אכן, ניתן לחשוב על מקרים בהם גם בחלוף תקופה קצרה יותר יהיה משום חלוף זמן המצדיק הקלה בתנאי השיחרור בערובה אך לצורך כך על בית המשפט להתרשם כי פרק הזמן הקצר יש בו כדי להחליש באופן משמעותי את עוצמתה של עילת המסוכנות.

לעובדה כי עברם הפלילי של המבקשים אינו מכביד או אינו קיים כלל ניתן משקל בעת שיחרור המבקשים בתנאים מגבילים עם הגשתם של כתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים אך אין עובדה זו והעדר הפרות נטענות בתקופה הקצרה יחסית כדי להוות שינוי נסיבות או נסיבות חדשות שיש בהן כדי להטיות את הכף בשלב זה להשבתם של המבקשים למקום בו בוצעו לכאורה העבירות ושעה שלא היה בידי המפקחים הגרים דרך קבע בבית המבקשים כדי למנוע ביצוען של העבירות אשר בוצעו לכאורה במקום.

...

משבקשתו לעיון חוזר של העורר אינה עומדת בתנאי הסף האמורים, דינה להידחות".

" לאור עיקרון המידתיות מציין בית המשפט העליון כי המועד המתאים להגשת בקשה במקרה שבפניו יהיה בחלוף 9 חודשים משחרורו של העורר ולאחר דיוני ההוכחות הקבועים במועד זה. בהחלטתו בב"ש 3712/08 סעד רתיב נגד מדינת ישראל עומד בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי כב' השופט ר. שפירא על פרק הזמן המהווה "חלוף זמן" המצדיק שינוי תנאי שחרור בערובה : "אוסיף עוד, לעניין זה, כי לטעמי, בעניינו של בגיר ובהעדר שינוי נסיבות אחר, זמן שיחשב לזמן המצדיק בחינה מחודשת של תנאי שחרור הוא פרק הזמן של חלוף תשעה (9) חודשים ממועד מתן החלטת השחרור. לעניין זה סבור אני כי יש ללמוד על הזמן לבחינת חלופת מעצר מהוראות סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, הקובעות מנגנון של עיון חוזר בהחלטת מעצר לאחר חלוף תשעה חודשים. סבור אני כי פרק זמן זה מנחה כאמת מידה לפרק הזמן הראוי לבחינתה של חלופת מעצר, זאת בהעדר שינוי נסיבות אחר. " סיכומו של דבר, מהפסיקה המובאת לעיל עולה כי נקודת האיזון בין הפגיעה בחופש התנועה של המבקש השוהה במעצר הבית ,הפגיעה באיכות חייו ובחופש העיסוק והקניין שלו לבין הצורך באיון מסוכנותו של המבקש ממוקמת באזור תשעת החודשים בהם שוהה המבקש בתנאי מעצר בית מלא ולא לפני כן. אכן, ניתן לחשוב על מקרים בהם גם בחלוף תקופה קצרה יותר יהיה משום חלוף זמן המצדיק הקלה בתנאי השחרור בערובה אך לצורך כך על בית המשפט להתרשם כי פרק הזמן הקצר יש בו כדי להחליש באופן משמעותי את עוצמתה של עילת המסוכנות.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

בסיום הדיון אמר המבקש בכעס :"אני מבקש שמחר ידחה הדיון שיש לי עם המתלוננת כי מחר אני יכול לפגוע בה." טיעוני המשיבה : ב"כ המבקשת טען כי לא הוגשה בקשה בפני בית המשפט , בשורה התחתונה של התסקיר נקבע שאצל המבקש מתקיימת רמת סיכון בינונית על גבוהה להישנות עבירות, עולה כי הוא משתמש בסמים, עולה כי יש לו בעיות נפשיות ובסופו של דבר שירות המבחן מציע על סמך הממצאים תכנית טיפולית סגורה בבית נועם דבר שנידחה ע"י המשיב, שירות המבחן קבע שיש להשאיר את התנאים על כנם.

ברשר לבקשה לשינוי כתובת מגורים, מדובר במתלוננת המתגוררת בבית שאן, איזוק אלקטרוני זה עוד כלי, אבל כשמדובר על מסוכנות שנשקפת מהמבקש האיזוק האלקטרוני לא יכול למנוע את מה שהמרחק יכול למנוע.

" לאור עקרון המידתיות מציין בית המשפט העליון כי המועד המתאים להגשת בקשה במקרה שבפניו יהיה בחלוף 9 חודשים משחרורו של העורר ולאחר דיוני ההוכחות הקבועים במועד זה. בהחלטתו בב"ש 3712/08 סעד רתיב נגד מדינת ישראל עומד בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי כב' השופט ר. שפירא על פרק הזמן המהוה "חלוף זמן" המצדיק שינוי תנאי שיחרור בערובה : "אוסיף עוד, לעניין זה, כי לטעמי, בעיניינו של בגיר ובהיעדר שינוי נסיבות אחר, זמן שיחשב לזמן המצדיק בחינה מחודשת של תנאי שיחרור הוא פרק הזמן של חלוף תשעה (9) חודשים ממועד מתן החלטת השיחרור. לעניין זה סבור אני כי יש ללמוד על הזמן לבחינת חלופת מעצר מהוראות סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, הקובעות מנגנון של עיון חוזר בהחלטת מעצר לאחר חלוף תשעה חודשים. סבור אני כי פרק זמן זה מנחה כאמת מידה לפרק הזמן הראוי לבחינתה של חלופת מעצר, זאת בהיעדר שינוי נסיבות אחר. " סיכומו של דבר, מהפסיקה המובאת לעיל עולה כי נקודת האיזון בין הפגיעה בחופש התנועה של המבקש השוהה במעצר הבית ,הפגיעה באיכות חייו ובחופש העיסוק והקניין שלו לבין הצורך באיון מסוכנותו של המבקש ממוקמת באיזור תשעת החודשים בהם שוהה המבקש בתנאי מעצר בית מלא ולא לפני כן. אכן, ניתן לחשוב על מקרים בהם גם בחלוף תקופה קצרה יותר יהיה משום חלוף זמן המצדיק הקלה בתנאי השיחרור בערובה אך לצורך כך על בית המשפט להתרשם כי פרק הזמן הקצר יש בו כדי להחליש באופן משמעותי את עוצמתה של עילת המסוכנות.

...

בסיום הדיון אמר המבקש בכעס :"אני מבקש שמחר ידחה הדיון שיש לי עם המתלוננת כי מחר אני יכול לפגוע בה." טיעוני המשיבה : ב"כ המבקשת טען כי לא הוגשה בקשה בפני בית המשפט , בשורה התחתונה של התסקיר נקבע שאצל המבקש מתקיימת רמת סיכון בינונית על גבוהה להישנות עבירות, עולה כי הוא משתמש בסמים, עולה כי יש לו בעיות נפשיות ובסופו של דבר שירות המבחן מציע על סמך הממצאים תכנית טיפולית סגורה בבית נועם דבר שנדחה ע"י המשיב, שירות המבחן קבע שיש להשאיר את התנאים על כנם.

משבקשתו לעיון חוזר של העורר אינה עומדת בתנאי הסף האמורים, דינה להידחות".

" לאור עיקרון המידתיות מציין בית המשפט העליון כי המועד המתאים להגשת בקשה במקרה שבפניו יהיה בחלוף 9 חודשים משחרורו של העורר ולאחר דיוני ההוכחות הקבועים במועד זה. בהחלטתו בב"ש 3712/08 סעד רתיב נגד מדינת ישראל עומד בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי כב' השופט ר. שפירא על פרק הזמן המהווה "חלוף זמן" המצדיק שינוי תנאי שחרור בערובה : "אוסיף עוד, לעניין זה, כי לטעמי, בעניינו של בגיר ובהעדר שינוי נסיבות אחר, זמן שיחשב לזמן המצדיק בחינה מחודשת של תנאי שחרור הוא פרק הזמן של חלוף תשעה (9) חודשים ממועד מתן החלטת השחרור. לעניין זה סבור אני כי יש ללמוד על הזמן לבחינת חלופת מעצר מהוראות סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996, הקובעות מנגנון של עיון חוזר בהחלטת מעצר לאחר חלוף תשעה חודשים. סבור אני כי פרק זמן זה מנחה כאמת מידה לפרק הזמן הראוי לבחינתה של חלופת מעצר, זאת בהעדר שינוי נסיבות אחר. " סיכומו של דבר, מהפסיקה המובאת לעיל עולה כי נקודת האיזון בין הפגיעה בחופש התנועה של המבקש השוהה במעצר הבית ,הפגיעה באיכות חייו ובחופש העיסוק והקניין שלו לבין הצורך באיון מסוכנותו של המבקש ממוקמת באזור תשעת החודשים בהם שוהה המבקש בתנאי מעצר בית מלא ולא לפני כן. אכן, ניתן לחשוב על מקרים בהם גם בחלוף תקופה קצרה יותר יהיה משום חלוף זמן המצדיק הקלה בתנאי השחרור בערובה אך לצורך כך על בית המשפט להתרשם כי פרק הזמן הקצר יש בו כדי להחליש באופן משמעותי את עוצמתה של עילת המסוכנות.

סוף דבר: בשים לב לאישור יציאת המבקש לצורך תפילות, הבקשה לעיון חוזר נדחית.