איומים, תקיפה וגניבה על רקע חשד לבגידה

בקשת מעצר עד תום ההליכים של המשיבים כנגדם הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של חטיפה לשם סחיטה, סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, גניבה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות העובדות עפ"י כתב האישום – חסן רבאיעה, תושב השטחים (להלן: "המתלונן"), עבד ולן במועדים הרלוואנטיים במחסן פירות וירקות בבעלות עדנאן עואד (להלן: "עדנאן"), באיזור התעשייה בטמרה.

הבחין במושב האחורי באדם שעיניו מכוסות ע"י בגד שחור ודם מהאף.

מהלך הלווי שאל אותו היכן בנו "דודו", והוא השיב "לא יודע. לא יודע איך עשו לבחור מהשטחים את הדבר הזה, הם השתגעו עליו". כששאל את האב למה הם עשו כך השיב "לא יודע מה הסיכסוך בינו לבין הילדים והאחיינים שלי, דודו מצדי שיכנס שנה לכלא זה לא מפריע" תימלול שיחה למוקד 100 – המודיע : "גמאל רבאיעה.. יש לי ילד הוא עובד בטמרה, יש בעיה אנשים הרבה מרביצים לו במקלות וסכנים, יש להם (איך אומרים נשק, קול ברקע) נשק?.. אמרו לבן שלי רוצים נשק מהשטחים או אתה מת... תשמעי בחנות ירקות עדנאן עדנאן עואד.. איפה גני טמרה" בפריקת הנייד של ג'מאל, נימצאו 10 שיחות עם מנוי 429 המוכר כמספרו של "דודו" תימלול שיחזור של המתלונן – כשהגיעו לחנות הירקות, הסביר המתלונן כי ישן למעלה "הגיעו אליי חמישה אנשים מהדלת הזו כאן, אחד מהם זה הבן של בעל הבית ועוד חמישה בחורים, ביחד הם שישה", הם קראו לו למטה.

הם אמרו לו שיביא להם נשק אחרת הוא מת. הם התקשרו לאבא שלו ואמרו לו או שהבן שלך יביא לנו נשק או שהוא מת. הם שמו לו כסוי על הראש כדי שלא יראה את הדרך, אחרי שגררו אותו לרכב, וגם ברכב המשיכו להרביץ לו. בהמשך הוביל את השוטרים לדרך בה נסעו ברכב המזדה ואמר כי לא ראה טוב מאחר ושמו לו כסוי על העיניים.

המשיבים תקפו אותו כי חשדו שגנב להם נשק ורצו שיביא להם נשק אחר מהשטחים ברכב הם שמו כסוי על עיניו, ואמרו לו שהלילה ימות, והתקשרו לאביו מהטלפון של המשיב 1.

...

עיון בחומר החקירה כמפורט בהרחבה לעיל מביא למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה נאותה להוכחת המיוחס למשיב 5 – ראשית, לא מצאתי סתירה, בוודאי לא מהותית המקעקעת גרסת המבקשת, בין דוחות הפעולה של השוטרים לעניין ירידת המשיב 5 מרכב הסיטרואן ובריחה לכיוון שדות טמרה, לבין גרסתו הקוהרנטית והעקבית של המתלונן בהודעותיו, כי המשיב 5 ישב תחילה ברכב המאזדה, במושב ליד הנהג, ובהמשך הדרך, לכאורה, כשהבחינו המשיבים במשטרה, ירד המשיב 5 מהרכב.

מהטעמים לעיל, אני קובע קיומה של תשתית לכאורית בעוצמה מספקת להוכחת המיוחס למשיב 5.

כמו כן, מבקש התובע לפצותו בגין הנזק הלא ממוני ובכלל זה הפגיעה בשמו הטוב לרבות עוגמת הנפש שנגרמה לו. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי מר עובד לא הכיר את התובע באופן אישי ואין כל יריבות אישית ביניהם, כאשר התלונה של מר עובד במישטרה הוגשה על רקע מידע קונקריטי שהובא בפניו של מר עובד בדבר מסרי איום מצד התובע.

( ראו גם, אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, תשנ"ז- 1997, עמ' 128:"...נראה כי נדירים יהיו המקרים שבהם יקבע ביהמ"ש שייחוס של ביצוע עבירה אינו מהוה לשון הרע. בתי משפט קבעו כי ייחוס מעשה עבירה של רצח, תקיפה, בגידה, גניבה, זיוף ואף הפרת חוק התיכנון והבניה, מהוה לשון הרע". למעלה מן הדרוש, אציין כי בפסיקה אף הוכרו מקרים בדרגת חומרה נמוכה יותר שבמסגרתם נקבע כי גם הבעת חשד שאדם עבר עבירה פלילית יש בה משום הוצאת לשון הרע מאחר ופירסום כזה עלול לגרום לכך שבני אדם יתרחקו מהנחשד או יימנעו להפגש עמו (ע"א 326/68 יוסף אסא נגד משה ליבנה [פורסם בנבו]; ובע"א 310/74 שטרית נגד מזרחי, [פורסם בנבו] יצא ביהמ"ש מנקודת הנחה, כי תלונה למישטרה בה מובע חשד של פלוני, היא לשון הרע.

...

לאחר ששמעתי את עדויותיהם של עדים אלו, לא שוכנעתי כי במהלך אותה פגישה אכן העביר התובע מסרים של איום למר עובד ולפיכך הרי שלא הוכחה טענת "אמת הפרסום", לה טוענת הנתבעת.

משפנה מר עובד בתום לב לרשות מוסמכת לצורך בירור העניין כפי שקבעתי לעיל, ניצבת לזכותו הגנת סעיף 15(8) לחוק ואני דוחה את טענת התובע כי המדובר בתלונה שקרית מתוך כוונה לפגוע בו. טענתו של התובע לקונספירציה, כביכול, מצידו של מר עובד כנגדו וכנגד פעילים פוליטיים נוספים, אשר התבטאה בהפחדה והגשת תלונות סרק למשטרה כנגד אותם פעילים, נותרה טענה בעלמא ולא הוכחה.

סוף דבר לנוכח נימוקי פסק הדין אני מורה על דחייתה של התביעה.

לדברי הנאשם, הוא הגיש תלונות נגד המתלוננת במשטרת ישראל, בגין עבירות פגיעה בפרטיות וגניבה, אולם התיקים ניסגרו, וכיום אין ביניהם כל קשר, אף שהליך הגירושין טרם הסתיים.

בשיחה של שירות המבחן עם המתלוננת מסרה האחרונה כי מערכת היחסים עם הנאשם הייתה תקינה בתחילה, אך חלה הדרדרות על רקע שינוי בהתנהגותו לצד חשדותיה בו. לדבריה, היא חוותה אלימות מתמשכת של הנאשם כלפיה, אך מנגד סיפרה כי לאחר הארוע עשו השניים ניסיונות לשקום היחסים הזוגיים, שלא צלחו, ובסופו של דבר נותק הקשר בסוף שנת 2019.

כשהיא נסערת אמרה שהנאשם "הרג אותה במכות", שזה לא היה המקרה היחיד; שהוא שכר עבור בת הזוג שלו דאז – באפריל 2020 דירה; חיקתה את הילוכו הכבד, ואמרה שהוא מציג עצמו כמסכן בעוד שהחיים שלה נהרסו; טענה שהנאשם שולח גברים לפגוע בה ב- 4:00 בבוקר; מאיים עליה באמצעות אנשים ועוד.

אבהיר, כי הנאשם תקף את המתלוננת בעת שניסה להחזיר לידיו את הטלפון הנייד שלו שאותו המתלוננת נטלה ללא רשותו, והטמנה בתיקה האישי, משום שרצתה לבדוק את חשדותיה אם הנאשם בוגד בה. היתנהלות המתלוננת בפני עצמה הייתה בעייתית.

...

אלא שאני סבורה שיכול שמנקודת מבטו של הנאשם כלפי האירוע מורכב, כשם שהיחסים עם המתלוננת היו קשים ומורכבים.

בחלוף כשלוש שנים וחצי מאז האירוע, לא מצאתי הצדקה לדחות לשם כך את הדיון פעם נוספת, ואני סבורה כי במכלול הנתונים החריגים שבענייננו נכון לבטל את הרשעתו ולהשית עליו עונש שיקומי, שלא יפגע במצבו באופן מוחשי וקונקרטי.

אשר על כן, החלטתי לבטל את הרשעתו של הנאשם בדין ולגזור עליו את העונשים הבאים: מורה על ביטול הרשעת הנאשם בדין, וקובעת כי ביצע עבירה של תקיפת בת זוג, לפי סעיפים 379 ו- 382(ב)(1) לחוק העונשין.

הוא החל לחפש בחדרי הבית אחר גבר, על רקע חשד לא מבוסס שלפיו המתלוננת מסתירה מישהו במקום.

המשיב הורשע בעבירות שלהלן: כניסה וישיבה בישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"); איומים, גניבה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות (של בת זוג), החזקת סכין שלא כדין, ופציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 192, 384, 380 ביחד עם 382(ג), 186(א), 334 ביחד עם 335(א)(1), הכול לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

בחודש אוגוסט, כאשר לדבריו "הבין" שחברתו בוגדת בו עם גבר זר, ניסה לתפוס את אותו גבר והתנהג באופן המפורט בכתב האישום, תוך שהוא ממשיך להשתמש בסמים ובאלכוהול.

...

בשקלול הנתונים, תוך שאנו מצטרפים להנחה כי עם תום נשיאת העונש יגורש המשיב למדינתו, ובהיותנו ערכאת ערעור האוחזת בכלל שלפיו אין למצות את הדין עם משיבים גם כאשר ערעור המדינה מתקבל, החלטנו להעמיד את תקופת המאסר לנשיאה בפועל על ששה-עשר חודשים חלף התקופה שעליה הורה בית משפט קמא.

כן סבורים אנו כי נוכח הסבל שגרם המשיב למתלוננת ראוי לחייבו לפצותה, בפרט שבהיבט זה לא טען ב"כ המשיב לפנינו דבר.

הכרעה אנו מורים על קבלת הערעור, כך שהמשיב ירצה ששה-עשר (16) חודשי מאסר בפועל שמניינם מיום מעצרו.

הנאשם הואשם בהטרדה באמצעות הטלפון נוכח טענת המאשימה כי בהזדמנויות אחדות, בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2003, ועד 13.11.03, הוא התקשר טלפונית למתלוננת בשעות הלילה המאוחרות והטרידה על רקע פרידתם.

גם על נסיבותיו של אירוע זה חלוקים הצדדים: המאשימה טענה, על סמך הראיות שהביאה, כי הנאשם נטל, שלא כדין, את הטלפון הנייד של המתלוננת, דחף אותה בגן-הילדים וגרם לנפילתה ארצה, וכן, איים שיפגע בה; עקב כך, הואשם הנאשם בתקיפת בת-זוג, באיומים, ובגניבת הטלפון.

הובהר והוכח כי ברקע האירועים שפורטו בכתב-האישום מסכת יחסים זוגית שעמדה להתמסד ונקטעה באחת, עקב חשדו של הנאשם במתלוננת, בת-זוגו, כי שיקרה לו באשר לחופשתה, וכי בגדה בו עם אחר.

...

סיגלית כוכבי העידה כי בבוא הנאשם לגן-הילדים היא עסקה בהאכלת הילדים, והיא שמעה חלקים מהעימות שהיה בין הנאשם למתלוננת; כך, ראתה ושמעה שהנאשם דרש מהמתלוננת שעון, שמעה שהמתלוננת התקשרה לאביה, וראתה שהנאשם שוחח בטלפון, וסופו של דבר, אמרה, שהנאשם לקח את הטלפון, וכשביקשה המתלוננת לתפוס אותו, הוא הרים את ידו והיא מעדה ונפלה.

אולם, לבד מעבירת הגניבה, אני סבורה, כי הוכחה בודאות התקיפה שתקף הנאשם את המתלוננת בגן-הילדים, והוכחו האיומים שאיים עליה באותו מועד.

אני מזכה את הנאשם מעבירת הגניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין; אני מרשיעה את הנאשם בתקיפת בת-זוג, לפי הסעיפים 379 ו-382(ב) לחוק העונשין, באיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; בתקיפה שגרמה חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין; ובהטרדה באמצעות הטלפון, לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים).