איומים ותקיפה סתם במשרדי חברת החשמל

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"פ 24241-10-10 מדינת ישראל נ' גובר בפני כב' הסגנית נשיאה עינת רון בעיניין: מדינת ישראל המאשימה מאיר גרברז גובר הנאשם נוכחים: ב"כ המאשימה עו"ד שני קופנהגן ב"כ הנאשם עו"ד יעל קדם ממשרדו של עו"ד גיגי הנאשם בעצמו הכרעת דין

בכתב האישום יוחסו לנאשם עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, תקיפה סתם ואיומים.

יש לדחות את הטענה שהעלה הנאשם לאורך ההליך כי עדי התביעה למדו על אקדחו שלא מפיו אלא מארוע שהתרחש במקום מספר חודשים לפני כן כאשר נציג חברת החשמל הגיע למקום והיה מצוייד באקדח והתפתחה שיחה בינו לבין הנאשם אודות אקדח וכך המתלונן ששהה במקום למד אודות אקדח שהוחזק על ידי הנאשם ברישיון ולאחר מכן תאם עדויות עם פאריב באשר לאיומים שהושמעו בהקשרו של אקדח זה. הנאשם טרח וזימן את אותו נציג חברת חשמל לעדות ואף הציג תמונות שצולמו ביום הגעתו של הנציג למיתחם בית הנאשם והמתעדות בין היתר את המתלונן המצלם את עבודתו של הנציג – כל זה נעשה בזמנו בעת בדיקת הנציג כחלק מההליך האזרחי המתנהל בין הנאשם למתלונן.

...

באשר למכלול גרסתו של הנאשם, הרי שלאור כל האמור לעיל התקשיתי עד מאוד ליתן בה אמון ולייחס לה מהימנות, בוודאי לא ניתן היה להעדיפה על עדויותיהם של עדי התביעה.

לאור כל האמור לעיל, יורשע הנאשם בתקיפתו של פאריב ובאיומים כמפורט בכתב האישום ועל כן יורשע בעבירות של תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

באשר לתקיפתו של המתלונן על ידי סגירת התריס על ידו קיבלתי כאמור את גירסת המתלונן והעדפתי אותה על פני עדויות אחרות ועל כן אני קובעת כי הנאשם אכן סגר את התריס על ידו של המתלונן ובכך יש תקיפה.

דיון וקביעת מימצאי עובדה חלקו הארי של הארוע אינו במחלוקת: מוסכם כי הנאשם הגיע למשרדי חברת החשמל ברעננה ובפיו טענות על חוב שיוחס לו בשגגה, לדידו, ומשלא נעתרו לבקשתו להעביר את החשבון על-שם בעל הבית, ביקש לשוחח עם המתלונן – המנהל במקום.

דבריו של הנאשם למתלונן, מנהל בחברת החשמל שניהל עמו שיח מקצועי במסגרת תפקידו, "תיסתכל, תיסתכל על הפנים שלו הם לא יישארו אותו דבר" מהוים פגיעה בערכים המוגנים– בשלוות נפשו של המתלונן ובתחושת הבטחון האישי שלו, ולכן מיתקיים היסוד העובדתי של עבירת האיומים.

סוף דבר לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בטיעוני הצדדים, משקבעתי ממצאים עובדתיים כמפורט לעיל ומצאתי כי במעשיו תקף הנאשם את המתלונן והמאבטח, מצאתי להרשיע את הנאשם במיוחס לו, בבצוע עבירת איומים כלפי המתלונן, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ותקיפה סתם כלפי המאבטח והמתלונן, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

...

ובנוגע ליסוד הנפשי, במכלול הנסיבות אני סבורה כי הוכחה "כוונה מיוחדת" במבחני הלכת הצפיות.

גם טענה זו אין בידי לקבל, היות שמחומר הראיות עולה כי העדים הצטרפו למשרד רק בתום האירוע ולא הבחינו במתרחש במהלכו.

סוף דבר לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי בטיעוני הצדדים, משקבעתי ממצאים עובדתיים כמפורט לעיל ומצאתי כי במעשיו תקף הנאשם את המתלונן והמאבטח, מצאתי להרשיע את הנאשם במיוחס לו, בביצוע עבירת איומים כלפי המתלונן, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ותקיפה סתם כלפי המאבטח והמתלונן, לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

על פי האישום הראשון, בתאריך 27.7.12 בסמוך לשעה 23:20 הגיע הנאשם למשרדי חברת עמידר, כשבידו בקבוק דאודורנט ספריי דליק ומצת.

בשני המוקדים האש התלקחה ונגרמו נזקים לדלת, למערכת החשמל, לציוד המחשב, לשולחנות ולטלפונים במשרדים.

דיון והכרעה תחולת המאסר המותנה התלוי ועומד כאמור, בין הצדדים קיימת מחלוקת משפטית בעיניין הפעלתו של עונש מאסר מותנה בן 9 חודשים, אשר ניתן בבית משפט השלום בבאר שבע ביום 26/10/2011 בתיק 19323-06-11, כאשר התנאי הוא שהנאשם לא יעבור "עבירות אלימות מסוג פשע". באותו עניין הורשע הנאשם בעבירות "איומים", "תקיפת סתם" ו"החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה".

...

סיכומו של דבר, השיקולים להקל ולהחמיר, יחסית לנסיבות שנקבעו בבית המשפט העליון בעניין מאיר שאול מעורבים.

סיכומו של דבר נראה כי עמדת התביעה קולעת היטב לענישה הראויה בנסיבות העניין.

תוצאה נוכח כל האמור, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: 40 חודשי מאסר בפועל אשר יימנו מיום מעצרו.

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא בת.פ. 56039-10-19 (הכרעת דין מיום 24.5.21 וגזר דין מיום 30.9.21) בו הורשע המערער בבצוע עבירה של איומים על פי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (להלן "החוק") ועבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק.

לא היתה מחלוקת שהמערער "הגיע למשרדי חברת החשמל ובפיו טענות על חוב שיוחס לו בשגגה, לדידו. משלא נעתרו לבקשתו להעביר את החשבון על-שם בעל הבית, ביקש לשוחח עם המתלונן – המנהל במקום. פגישתם של השניים נערכה במשרד המתלונן, ונכח בה גם מר יגאל כהן. לאחר ששטח המערער את בקשתו והמתלונן דחה אותה, סרב המערער להשלים עם המענה שקבל והמשיך להתווכח ולדרוש את תיקון החיוב". בהתייחס לעובדות שהיו שנויות במחלוקת קבע ביהמ"ש קמא את הממצאים הבאים: המערער התבקש על ידי המתלונן לעזוב את המקום לאחר שנערכה שיחה עם עורך דינו אך המערער המשיך להתווכח עם המתלונן בנוגע לחוב עד שהמתלונן הודיע לו כי השיחה הסתיימה.

...

לגבי מר יגאל כהן ,שהודעתו במשטרה נמסרה כחודשים לאחר האירוע ובמהלך עדותו חזר על כך שחלפו שנתיים וחצי מאז מסר הודעתו ועל כן מתקשה לזכור את פרטיו, קבע ביהמ"ש קמא כי "אין חולק על מהימנות העד. ואולם, בנוגע לאמינות עדותו אני סבורה כאמור שיש לבחון אותה בזהירות רבה. ניכר היה כי מר כהן התקשה, ממש, לזכור את פרטי האירוע כפי שאמר זאת מיוזמתו מספר פעמים בעדותו. בה בעת התקבל הרושם כי מר כהן חש אי נוחות מעצם מתן העדות". לגבי המערער סיכם ביהמ"ש קמא את התרשמותו במילים הבאות: "הנאשם הותיר רושם מורכב ובעייתי. מחד גיסא, הוא אישר והודה חלקית בחקירתו במשטרה, סמוך לאחר האירוע (ת/1) אמירת דברים בוטים, כפי שהעיד גם בבית המשפט, הן למתלונן והן למאבטח. ואכן מקובלת עליי טענת ב"כ הנאשם כי הנאשם מסר עדות כנה ונטל אחריות, אולם רק בחלקה. מאידך גיסא, גם במעמד עדותו בבית המשפט ניתן היה להתרשם בבירור כי הנאשם סוער ואמוציונאלי, בסגנונו, בנימת קולו ובשפת גופו, אף במרחק שנתיים וחצי מאז האירוע. הנאשם צימצם את התנהגותו הפוגענית והציג עצמו כקורבן בדגש על הזזת ידו על-ידי המתלונן (כשלטענתו המתלונן הכה באגרוף בפניו בעת שהזיז את ידו, גרסה שמצאתי לדחות מכל וכול). בתום עדותו הביע הנאשם צער על הדברים שאמר, אך כאמור מדובר באחריות חלקית בעוד שהתרשמתי גם מעדותו של הנאשם כי התנהגותו באירוע הייתה כוחנית, בוטה וסוערת. הנאשם ניסה לטשטש ולמזער התנהגותו האלימה, והציג את עצמו באופן מוגזם ולא אמין כקורבן לאלימות מידיו של המתלונן". לאחר שביהמ"ש קמא מנה את העובדות שלא היו שנויות במחלוקת התייחס לעובדות שמחלוקת.

לאור האמור אנו דוחים את הערעור על הכרעת הדין.

גם בעניין זה אנו סבורים כי אין לקבל את הערעור.

סוף דבר הערעור על שני חלקיו נדחה.

ביום 16.7.23 נגזר דינו של הנאשם אשר הורשע בכתב אישום מתוקן (מיום 30.04.23) בבצוע עבירות של היתחזות כאדם אחר במטרה להונות (4 עבירות), לפי ס' 441 רישא לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"); נטילת\החזקת רכיב חיוני באמצעי תשלום שלא בהסכמת המשלם בכוונה להשתמש בו\לאפשר לאחר להשתמש בו (3 עבירות), לפי ס' 40(ב)(1) לחוק שירותי תשלום, התשע"ט – 2019 (להלן: "חוק שירותי תשלום"); שימוש ברכיב חיוני באמצעי תשלום, בכוונה להונות מספר רב של משתמשים או כלפי חסר ישע, לפי ס' 40 (ג)(1) לחוק שירותי תשלום; קבלת דבר במירמה, לפי ס' 415 רישא לחוק העונשין; תקיפה סתם (2 עבירות), לפי ס' 379 לחוק העונשין; ניסיון לגניבה, לפי ס' 384 + 25 לחוק העונשין והתפרצות למקום מגורים/תפילה (2 עבירות), לפי ס' 406 (ב) לחוק העונשין.

על מנת לרכוש את אמונה של המתלוננת אמר לה הנאשם כי חברת החשמל נוהגת לעשות בדיקות כאלה כדי לוודא שאין קצרים חשמליים והסביר כי מכיוון שהיא אזרחית ותיקה, מגיעה לה הנחה בתשלום חשבון החשמל והוא יסייע לה לקבלה.

ב"כ המאשימה הפנה לפסיקה בבש"פ 6817/07 מ"י נ' יוסף סיטבון (31.10.07) וכן לרע"פ 6032/15 רפעת אל וחידי נ' מדינת ישראל (21.09.15)(להלן: "עניין אל וחידי). נטען כי בפסיקת בית המשפט העליון נדחה ערעור בנסיבות דומות ונקבע כי הרכב שימש את המערער לבצוע עבירות בשל עצם נסיעתו עם הרכב למקום העסק אשר נפרץ על ידו. כמו כן, נטען כי הבעלות על הרכב היא עניין מהותי ולא דקלראטיבי בהתאם לפסיקה. ב"כ המאשימה הפנה, בין היתר, לבש"פ 965/14 מרים פינטו נ' מדינת ישראל (11.02.14). משכך, נטען כי על אף האמור במירשם במשרד הרשוי ביחס לבעלים הרשום, יש משמעות וחשיבות למחזיק ברכב בפועל.

בע"פ 623/78 יצחק סוראני נ' מדינת ישראל (25.06.1979) דן בית המשפט העליון בשאלת חילוט אקדח כאשר נאשם איים על בני משפחתו כי יירה בהם ואולם באותה עת האקדח לא היה בידו אלא ברכבו.

...

לאחר ששמעתי את דברי הטוענת לזכות התרשמתי כי יש פער משמעותי בין הדברים שמסרה בהודעתה במשטרה לבין דבריה בבית המשפט לאחר שהוזהרה.

אני סבורה שאין מקום לקבל את הדברים שמסרה היום ואת ההסבר כי לאור חששה ממעמד החקירה נלחצה וחששה ולא מסרה הדברים שהיא מוסרת כיום בבית המשפט.

אני סבורה כי במקרה דנן, על אף שהרכב רשום על שמה של הגב' יאמנה ויצמן, מי שרכש אותו, ועשה בו שימוש באופן קבוע, הוא הנאשם ועל כן, הוא בעליו.