אי תשלום שכר מינימום לעובדים זרים: הפרת חוקי העבודה

כמו כן, אני סבורה שיש לראות בארוע מעשה אחד, מאחר ומדובר בהתנהלות של עיסוק כקבלן כח אדם ללא היתר לאורך כל התקופה, ועל כן העונש המירבי שבסמכות בית הדין הוא עונש המאקסימום על מעשה עבירה אחד, זאת בשונה למשל מעבירה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים הקובע עבירה של העסקת עובד זר שאינו בעל היתר לעבוד בישראל (מעסיק ש"העסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל"), שאז העסקתו של כל עובד ועובד ללא היתר מהוה מעשה עבירה בפני עצמו, להבדיל מעיסוק של קבלן כח האדם עצמו ללא היתר.

עם זאת, מעיון בפסיקת בית הדין הארצי עולה תמונה שונה, ולפיה יש לראות בהפרת החובה לרישיון כמעשה אחד.

עוד נקבע שם כי עבירה של אי ניהול פנקס שעות עבודה ומנוחה היא עבירה אחת הכוללת "מעשה" אחד, על אף שבוצעה כלפי מספר עובדים, וזאת להבדיל מנסיבות בהן לא שולמו תשלומים למספר עובדים (כגון: אי תשלום דמי חופשה), או לא שולם תשלום לעובד לאורך תקופה (כגון: אי תשלום שכר מינימום למשך מספר חודשים), שאז יהיה מקום לבחון את השאלה האם מדובר בארוע אחד הכולל מספר מעשים.

...

בשים לב לערכים המוגנים שנפגעו, מידת הפגיעה בהם, משך התקופה בה בוצעו העבירות, מצבה הכלכלי של הנאשמת ורמת הענישה הנהוגה במקרים דומים, אני סבורה שבנסיבות העניין יש להעמיד את מתחם העונש ההולם בין 25% ל- 60% מהעונש המרבי, כלומר בין 3,600 ₪ לבין 8,640 ₪.

אי מסירת תלושי שכר ריבוי עבירות ביחס לעבירה של אי מסירת תלושי שכר, אני סבורה שיש לראות בעבירה בה הורשעה הנאשמת אירוע אחד שכן מדובר במסכת עבריינית אחת, כך אי מסירת התלושים התבצעה באותן נסיבות, ובאותו פרק זמן.

בשים לב לערך החברתי שנפגע, מידת הפגיעה בו, מצבה הכלכלי של הנאשמת כפי שפירטנו לעיל, מספר המעשים- שני תלושי שכר, ורמת הענישה הנוהגת, אני סבורה שיש להעמיד את מתחם העונש בין 10% ל 30% מהעונש המרבי בצד עבירה זאת.

כמו כן, אני סבורה שיש לראות בארוע מעשה אחד, מאחר ומדובר בהתנהלות של עיסוק כקבלן כח אדם ללא היתר לאורך כל התקופה, ועל כן העונש המירבי שבסמכות בית הדין הוא עונש המאקסימום על מעשה עבירה אחד, זאת בשונה למשל מעבירה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים הקובע עבירה של העסקת עובד זר שאינו בעל היתר לעבוד בישראל (מעסיק ש"העסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל"), שאז העסקתו של כל עובד ועובד ללא היתר מהוה מעשה עבירה בפני עצמו, להבדיל מעיסוק של קבלן כח האדם עצמו ללא היתר.

גם מעיון בפסיקת בית הדין הארצי עולה כי יש לראות בהפרת החובה לרישיון כמעשה אחד.

עוד נקבע שם כי עבירה של אי ניהול פנקס שעות עבודה ומנוחה היא עבירה אחת הכוללת "מעשה" אחד, על אף שבוצעה כלפי מספר עובדים, וזאת להבדיל מנסיבות בהן לא שולמו תשלומים למספר עובדים (כגון: אי תשלום דמי חופשה), או לא שולם תשלום לעובד לאורך תקופה (כגון: אי תשלום שכר מינימום למשך מספר חודשים), שאז יהיה מקום לבחון את השאלה האם מדובר בארוע אחד הכולל מספר מעשים.

יפים לעניין זה דברי ההסבר לחוק: "החוק המוצע בא לקבוע הוראות להגנה על נוער העובד, במידה שההוראות הכלליות להגנת העובד אינן מקיפות את הצרכים המיוחדים של הנער העובד. מטרתו של החוק להבטיח את התפתחותו הגופנית, הרוחנית והמקצועית של הנער העובד ולשם כך נקבעו בו הילכות...".[footnoteRef:1] [1: הצעת חוק עבודת הנוער תשי"ב – 1952, ה"ח 128.

...

לפיכך לאחר עיון במסמכים החלטתי להתחשב בקביעת המתחם במצבו הכלכלי של הנאשם, עם זאת לא באופן מוחלט שכן מדובר במסמכים שהגיש הנאשם ולא מן הנמנע שיש עוד נתונים אשר נוגעים לסוגיה זאת, אשר לא הוצגו בפניי.

בשים לב לערכים המוגנים שנפגעו, מידת הפגיעה בהם, משך התקופה בה בוצעו העבירות, מצבו הכלכלי של הנאשם ורמת הענישה הנהוגה במקרים דומים, אני סבורה שבנסיבות העניין יש להעמיד את מתחם העונש ההולם בין 25% ל- 60% מהעונש המרבי, כלומר בין 3,600 ₪ לבין 8,640 ₪.

בשים לב לערך החברתי שנפגע, מידת הפגיעה בו, רמת הענישה הנוהגת, ומצבו הכלכלי של הנאשם כפי שפורט לעיל – אני סבורה שיש להעמיד את מתחם העונש בין הקנס המנהלי (2,500 ₪) ל- 15% מהקנס המרבי בצד עבירה זאת.

בשים לב לערך החברתי שנפגע, מידת הפגיעה בו, מצבו הכלכלי של הנאשם, מספר העובדים, רמת הענישה של מר בדארנה ורמת הענישה הנהוגה, אני סבורה שיש להעמיד את מתחם העונש ההולם בין 10%- 40% מהעונש המרבי בצד עבירה זאת.

כך, ביחס לעבירה של אי הפקדת כספים לפקדון, לאור הוראות סעיף 1 י"א לחוק עובדים זרים יש לבצע הפקדה עבור העובד הזר, כל חודש, בעבור החודש שקדם לו. המאשימה השוותה את עבירה זו לעבירות אי תשלום שכר מינימום ואי ביצוע הפרשות לפנסיה אשר מהוות עבירות בפני עצמן לכל חודש בו לא בוצע התשלום או ההפרשה בהתאם לחוק וזאת, להבדיל מהעבירה של אי עריכת ביטוח הרפואי, שבהתאם לחוק והפסיקה, המעסיק נידרש לבצע ביטוח רפואי לכל תקופת עבודתו של העובד.

דברים אלה יפים, לטעמי, גם כנדבך נוסף, תוך היתייחסות לצורך החברתי של קיום האכיפה היעילה בתחום יחסי העבודה, גם בנוגע לחוק עובדים זרים, ובמטרה לאזן בין הצורך להרתיע את המעסיקים מלהפר את החוק אך לא לגרום להם נזק כלכלי בלתי הפיך.

...

מסקנה דומה מתקבלת גם ביחס לעבירה על פי סעיף 5 לחוק עובדים זרים, ממנו נגזרת אחריותו של נושא משרה.

משלא עלתה בקשה לפריסת תשלומים במהלך הטיעונים לעונש, אני קובעת כי ככל שבדעת הנאשמים לבקש פריסת תשלומים יגישו בקשה מתאימה בתוך 7 ימים מהיום ועד לא יאוחר מיום 8.2.2023 ויציינו בה את עמדת המאשימה.

בנוסף, אני מורה לנאשמים לחתום, בתוך 30 ימים ממתן גזר דין זה, על התחייבות להימנע מביצוע עבירה למשך 3 שנים מהיום, שאם לא כן יישאו הנאשמים בתשלום הקנס המרבי הקבוע בחוק לעבירה בודדת, ביחס לכל אחת מהעבירות בהן הורשעו.

המערער הורשע כי הפר את חובת הפיקוח המוטלת עליו כנושא משרה לפי סעיפים 21 לחוק העסקת עובדים (האישום הראשון), 26 לחוק הגנת השכר (האישום השני) ו – 5 לחוק עובדים זרים (האישום השלישי), וכן הורשע בעבירות על אותם סעיפי חוק בהם הורשעה המערערת בכל אחד מהאישומים.

במצב הראשון כוללת הענישה באופן מובן מאליו קנס בגין כל עובד שניפגע מהפרת החוק (ראו לדוגמה: סעיף 28(א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 המטיל קנס "ביחס לכל עובד שלגביו נעברה העבירה"; סעיף 26(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951 שמטיל קנס המוכפל לפי מספר העובדים שהועסקו בנגוד להוראות החוק).

באופן דומה נפסק בעיניין ספירשטיין, כי "העבירה של אי ניהול פנקס שעות עבודה ומנוחה היא עבירה אחת הכוללת 'מעשה' אחד' בנגוד לעבירות של אי ביצוע תשלומים כגון דמי חופשה או שכר מינימום למספר עובדים" (פסקה 19).

...

לטעמנו אין לכך הצדקה, והדבר הוביל לקביעת קנס כולל למערערת שהוא גבוה ואף אינו מידתי".

התוצאה האופרטיבית דין הערעור להתקבל בחלקו, כך שהתיק יוחזר לבית הדין האזורי לגזירת העונש באישום הראשון ובאישום השלישי, לאחר שבגין כל אחד מאישומים אלה ייקבע מתחם ענישה הולם לכל אחד מהמערערים בהתחשב בנסיבות העבירה ובמצבם הכלכלי כמפורט בחוק העונשין ובפסיקה.

סוף דבר – הערעור מתקבל וההליך יוחזר לבית הדין האזורי לקביעת מתחם הענישה ההולם באישומים הראשון והשלישי, בשים לב לקביעותינו ולהערותינו לעיל, ולגזירת עונשם של המערערים באישומים אלה.

בית הדין הארצי עמד בפסיקתו על חשיבות מתן ההודעה לעובד על ידי המעסיקים ופסק כדלקמן: "החוק אינו מסתפק בהטלת חובה כללית ומפרט את העניינים שיש לכלול בהודעה כאמור, את צורת ההודעה, וכן חובה להודיע על שינויים, ככל שיחולו, בתנאי העבודה. ב. הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהוה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו; לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים. ג. הפרתו של חוק הודעה לעובד מהוה עבירה פלילית, אך יש לה גם השלכות במערכת היחסים המשפטית שבין העובד למעסיק. כך, וכדוגמא, הפרת החוק עשויה להעביר את הנטל למעסיק, ככל שקיימת מחלוקת על תנאי העבודה. בנוסף, עצם הפרת החוק אפשר שתגרום לנזק לא ממוני שהעובד זכאי לפצוי בגינו – מבלי שמוטלת עליו חובה להוכיח נזק ממוני או קונקריטי לצורך כך." [ע"ע 154/10 (ארצי) קלרה שניידר – ניצנים אבטחה בע"מ [פורסם בנבו] (3.5.11)].

לטענתה, שילמה לתובע שכר מינימום עבור כל שעות עבודתו, לרבות גמול עבודה בשעות נוספות או ביום המנוחה, הכל כמפורט בתלושי השכר.

נקדים את המאוחר ונציין כי בעניינינו, נוכח העובדה שכלל העובדים הם נתינים זרים שאינם דוברים את השפה העברית הרי שבמקרה הנידון אין לייחס להם הסכמה או ידיעה לאמור בתלושי השכר מכוח קבלתם.

לאור האמור לעיל, מצאנו לדחות את תביעתו של התובע בגין רכיב זה. נסיבות סיום ההעסקה לטענת התובע, הוא זכאי להשלמת פצויי פיטורים משעה שהתפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו לאור היתעלמות הנתבעת מדרישותיו עקב אי תשלום זכויותיו הסוציאליות.

...

משכך, דין תביעתה לקיזוז דמי הודעה מוקדמת נדחית בזאת.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה הקטן.

הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים: דמי חופשה בסך של 5,151 ₪.