אי תשלום שכר מינימום וזכויות סוציאליות שונות

השופט אילן סופר לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע (השופט משה טוינה ונציגי הציבור מר ישראל עמי שי ומר חיים נוסן הנגבי; סע"ש 45432-10-15), בו חויב המבקש לשלם למשיב פצויי פיטורים בסך של 21,000 ש"ח בצרוף פצויי הלנת פצויי פיטורים בשיעור של 15% לשנה מהסכום הנפסק, וכן הפרישי שכר בגין אי תשלום שכר מינימום וזכויות נילוות שאותם העמיד המשיב (לצורכי אגרה) בסך של 100,000 ש"ח, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה (1.11.2015).

כן חוייב המבקש בתשלום הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח. הרקע לבקשה בבית הדין האיזורי התבררה תביעתו של המשיב, אזרח תאילנד נגד המבקש, בעל משק חקלאי בכפר מימון, לתשלום זכויות סוציאליות שונות המגיעות לו בשל תקופת העבודה הרצופה מפברואר 2011 ועד לאמצע אוקטובר 2015, מכוח אשרת עבודה שפקעה ביום 4.11.2015.

...

לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה באופן חלקי.

לאור האמור, ובשקלול סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, שוכנעתי כי יש הצדקה לעכב 50,000 ש"ח מסכום הפסק הדין, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה (להלן - הסכום המעוכב).

סוף דבר – הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת בחלקה, כאמור בסעיף 11 לעיל.

באשר לגובה פצויי הפיטורים להם זכאי התובע ובטרם נדון בסעדים המבוקשים, יש לקבוע מה היה שכרו הקובע? התובע טען, בכתב תביעתו, כי עבד בשרותי הנתבע, ובמשך תקופת עבודתו, קיבל סכומים שונים והחל משנת 2011 ועד פיטוריו קיבל סך של 4,200 ₪ לחודש, סכום הנופל משכר המינימום הקבוע בחוק ולכן עתר להעמיד שכרו הקובע בגובה שכר המינימום הקבוע בחוק.

בהיתחשב בתקופת העבודה הממושכת ובמכלול תנאי ההעסקה של התובע כפי שהוכחו לפנינו ובכלל זה תשלום שכר הנמוך משכר מינימום, אי תשלום זכויות סוציאליות ואופן תשלום השכר במזומן ללא כל אסמכתא באופן המקשה על מעקב תשלומי השכר, אנו סבורים כי התובע זכאי לפצויי בשל אי ההסדרים בתלושי השכר ולאי המצאתם ומעמידים את הפצוי על סך של 12,000 ₪.

...

משמתכונת ההעסקה לה טוען התובע לא הופרכה, והנתבע לא הציג כל ראיה לסתור את גרסת התובע והעד טעמו ומשלא הגיש דיווחי נוכחות של התובע ואף לא זימן לעדות את ת'אמר שרשם את השעות, לא מצאנו לקבל את גרסתו כאילו התובע עבד, להבדיל מכל יתר העובדים האחרים, "בדרך כלל 6.5 שעות". על תקופת העסקתו של התובע שלא התיישנה, אפריל 2010, חל תיקון 24 לחוק הגנת, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") שנכנס לתוקף ב- 02/2009 ושינה, בין היתר, את נטלי ההוכחה בכל הנוגע לתביעה לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות.

אשר על כן, התובע לא זכאי לפיצוי, ותביעתו, ברכיב זה, נדחית.

לסיכום - לנוכח האמור והמפורט לעיל, מתקבלת תביעת התובע בחלקה, ובהתאם לכך הרינו מחייבים את הנתבע לשלם לו את הסכומים הבאים: סכום של 120,208.33 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

לפנינו תביעה לתשלום הפרישי שכר מינימום, פצויי פיטורים, זכויות סוציאליות שונות וכן פיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

מן העדויות שבפנינו התרשמנו כי הנתבע 3 היה רשום כבעל מניות ודירקטור של החברה אך לא שימש ככזה בפועל, אלא החברה נוהלה על ידי בנו שלא נתבע בתיק זה. נציין, כי התלבטנו האם לאור העובדה שהנתבעת לא שילמה לתובעת שכר מינימום יש מקום להבחין בין ענין טוקו שף לענייננו ואולם, מאחר והתרשמנו כי לא היה כל קשר בין הנתבע 3 לתובעת, אנו סבורים כי ההלכה שנקבעה על ידי בית הדין הארצי בעיניין טוקו שף תקפה גם בעניינינו.

...

סוף דבר מכל המפורט לעיל – על הנתבעת 1 לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 135.1.

כמו כן, לקחנו בחשבון סכום ההוצאות שנפסק את העובדה שהנתבעת לא שילמה לתובעת את הסכומים שלא היו במחלוקת, וזאת על אף התחייבותה לעשות כן. באשר להוצאות אשר נפסקו לנתבעים 2 ו-4 ובקשת הנתבעים כי התובעת תחויב בהוצאות בגין צירופם לכתב התביעה – לאחר ששקלנו את הטענות אנו סבורים, כי למעשה, לא היו לנתבעים 2 ו-4 הוצאות גבוהות בתיק זה – שכן כתב ההגנה והתצהירים שהוגשו הוגשו בגין כל הנתבעים, כאשר לא הוגש תצהיר מטעמם והנתבע 4 אף לא התייצב לאף דיון בבית הדין וזאת על אף ההנחיות שניתנו.

כאשר באנו לאזן מחד את הנזק שנגרם לנתבעים 2 ו-4 על ידי צירופם לכתב התביעה ומנגד את התנהלותם בדיונים בטרם נמחקו וההוצאות שנגרמו להם – אנו סבורים שיש לבטל את החלטותינו לעניין חיובם בהוצאות ואולם, אין מקום לפסוק הוצאות לטובתם.

התביעה שלפנינו עניינה עתירתם של התובעים, מהגרי עבודה מתאילנד, לתשלום זכויות סוציאליות שונות עקב עבודתם וסיום עבודתם אצל הנתבע, מר יוסף לסרי.

טענת הקזוז אין חולק כי הנתבע הורשע בבית משפט השלום בראשון לציון (ת"פ (ראשל"צ) 4245/09 יאל"כ נ' לסרי (7.4.13)) בעבירות של עיכוב דרכון, אי תשלום שכר מינימום ואי מתן תלוש שכר לעובד זר, בין היתר ביחס לתובעים, וכי במסגרת גזר הדין נגזר עליו מכוח סעיף 77 לחוק העונשין, לשלם לתובע 1 פיצוי כספי בסך 19,000 ש"ח ולתובע 2 פיצוי בסך 5,000 ש"ח. טענת ההגנה המרכזית של הנתבע היא כי יש לקזז מהסכומים שתבעו התובעים את הפיצויים שנפסקו לזכותם במסגרת ההליך הפלילי.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת ברובה.

בהתאם לכך, ישלם הנתבע לתובע 2, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיו, סך של 7,440 ש"ח בגין שכר עבודה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.12.08 ועד למועד התשלום בפועל לתובע 2.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובע 1, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיו, את הסכומים הבאים: סך של 9,577 ש"ח בגין שכר עבודה.

התובע הוסיף וטען כי הנתבעת הפחיתה את השכר המוסכם למשמרת והוסיפה לשכר המשמרת תשלומים עבור משמרות שבת, דמי הבראה, דמי נסיעות ו"הפרישי שכר", כאשר בסופו של דבר סכום הנטו אותו קיבל התובע באותו חודש, היה שווה למכפלת התעריף המוסכם למשמרת במספר המשמרות אשר בוצעו בפועל, מבלי ששולמו לתובע זכויות סוציאליות.

ההסכם אותו הציעה הנתבעת עיגן את שינוי שיטת התשלום של הנתבעת, אשר באה לידי ביטוי בתלושי שכרה, כך ששכרו של התובע ישולם בהתאם לשכר מינימום ולשעות עבודתו בפועל, בתוספת הזכויות הסוציאליות השונות (ס' 32 לתצהיר הנתבע).

...

לפיכך, אנו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה לא חלה רציפות תעסוקתית בין תקופות העבודה של התובע.

בשל כך, אנו קובעים כי אין לחייב את הנתבע 2 באחריות אישית ובהתאם לכך, תביעת התובע ברכיב זה, נדחית.

פיצויי הלנה בנסיבות המקרה דנן, לא מצאנו כי התובע זכאי לפיצויי הלנה מכל סוג, לאור מחלוקת כנה בין הצדדים באשר לרכיבי התביעה שבמחלוקת.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, את הסכומים הבאים: בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה, סך של 4,000 ₪.