לטענת התובע הסיכום בין הצדדים היה כי המוכרים יקבלו סך של 850,000 ₪, ובתאום עם המתווכת מרימקס ניסגר על סך של 865,000 ₪, כך שההפרש היה בגובה של 15,000 ₪ - קרוב ל- 2% מהעיסקה – בגובה העמלה המקובלת.
בתמליל הקלטות השיחות שצורפו לכתב התביעה יוסי מודה מספר פעמים כי התובע הביא את הלקוח, אולם טוען בשיחה כי הוא הבהיר לתובע במפורש שהוא אינו משלם דמי תיווך.
...
אמנם הם לא יזמו את הפניה לתובע, אולם בסופו של דבר נכרת הסכם בין הצדדים בע"פ, והיתה התחייבות לתשלום דמי תיווך.
כך גם ע"א 3384/16 עמית מזרחי נ' אהוד מרקוביץ (פסק הדין מיום 05.07.2018) קבעה השופטת דפנה ארז-ברק הבחנה בין מקרים בהם חסר פרט או פרטים בהסכם, לבין מקרים בהם אין כלל חוזה בכתב:
"ראוי אפוא לומר כך: ההקפדה על עריכתו של חוזה תיווך בכתב הכולל את הפרטים הקבועים בחוק ובתקנות היא הכלל. במקרים שבהם קיים חוזה תיווך בכתב, אלא שהוא חסר פרט זה או אחר, על המתווך יהיה מוטל להראות כי יש לאפשר בנסיבות העניין את השלמתו של פרט זה (למשל באמצעות מסמך אחר או על סמך פרטים שמסירתם על-ידי המתווך הוכחה כדבעי). לעומת זאת, במקרים שבהם כלל לא קיים חוזה תיווך כתוב, אין מקום ללמוד במישרין מפסקי הדין המאפשרים התגברות על דרישת הכתב בחוזה מקרקעין, וככלל יש מקום להחמרה רבה יותר. אם לא כן – החוק ירוקן מכל תוכן, תוך פגיעה בתכלית של הסדרת שוק התיווך ובהגנה הנדרשת על מי שנזקקים לשירותי תיווך. בסופו של דבר, מתווך שזהו עיסוקו אמור להיות מודע לחובתו להחתים את לקוחותיו על חוזה תיווך כדין, דרישה שאינה מורכבת כל עיקר. אם אינו עושה כן הסיכון הכרוך בכך אמור להיות מונח לפתחו." (ההדגשה הוספה.
לאור הבחנה זו שנקבעה על ידי בית המשפט העליון, אני קובעת כי על אף שהוכח בפנינו חוסר תום ליבם של הנתבעת ובן זוגה, אין זה המקרה בו יגבר עקרון תום הלב על דרישת הכתב, לנוכח המדיניות המשפטית להגן על הציבור הנזקק לעזרתם של המתווכים.
