אי תחושת חובה הורית כעבירה פלילית

המערער לא חלק על העובדות המיוחסות לו בכתב האישום ועל כן במוקד הכרעת הדין עמדו שלוש הסוגיות הבאות: אחריותו הפלילית של המערער למעשיו נוכח טענתו כי מיתקיים סייג אי שפיות הדעת המנוי בסעיף 34ח לחוק העונשין (להלן: סייג אי השפיות); לחלופין, חלותו של סעיף 300א(א) לחוק בעיניינו של המערער המאפשר להפחית מעונש מאסר העולם המתחייב בעבירת הרצח; ועצם השתכללותה של עבירת המעשה המגונה במצב שבו בשעת ביצוע המעשה המנוחה כבר לא הייתה בין החיים.

עוד בעיניין זה נפסק כי בית המשפט ייטה שלא לסטות מעונש מאסר עולם החובה, אלא מקום שבו "תחושת הצדק לא מתיישבת עם הטלת עונש מאסר עולם בשל מצבו הנפשי של מבצע העבירה בעת ביצועה" (ע"פ 8287/05 בחטרזה נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (11.8.2011); ראו גם ע"פ 7010/09 אבשלומוב נ' מדינת ישראל, פסקה 39 לחוות דעתו של השופט י' עמית (5.7.2012) (להלן: עניין אבשלומוב); להתייחסות לסעיף 300א לחוק כמעין "סעד מן הצדק" ראו ע"פ 3071/01 מאירוב נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (16.11.2006)).

תמונת הדברים כפי שעלתה מן התסקיר הייתה כה חמורה עד כדי כך שבית המשפט המחוזי קבע כי "אין לקבל טענת הסניגור לפיה מדובר בקורבן אחד בלבד. קורבנות העבירה בעניינינו הם בנוסף למנוחה, בני משפחתה – ילדיה, הוריה ואחיה של המנוחה". על רקע נסיבות ייחודיות אלו סבר בית המשפט כי הגם שיש ליתן משקל למצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירה, שהיה "כפסע בלבד" מסייג אי השפיות, ההפחתה מעונש מאסר העולם צריכה להיות מוגבלת בלבד.

...

מסקנה זו נסמכה על ניתוח מפורט של חוות דעת פסיכיאטריות שהוגשו מטעם מומחי הצדדים, עדויות המומחים לפני בית המשפט ואינדיקציות נוספות בנוגע למצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע המעשים ולאחריהם.

סוף דבר: אם תישמע דעתי יזוכה המערער מביצוע עבירת המעשה המגונה, ובהתאם תופחת מעונשו שנת המאסר שנגזרה בגין זו. בה בעת, לצד זאת, ידחה הערעור על גזר הדין שהושת על המערער בעבירת הרצח.

וכך נאמר בגמרא, בבא קמא פו ע"ב: "בעי ר' אבא בר ממל: ביישו ישן ומת, מהו? (אדם בייש אדם שישן ולאחר מכן הישן מת בשנתו). מאי קמבעיא ליה? (מהי השאלה). אמר רב זביד, הכי קמבעיא ליה (זו השאלה): משום כיסופא הוא, והא מית ליה ולית ליה כיסופא (האם חיוב התשלומים של דמי בושת הוא משום הרגשת הבושה של המתבייש, והרי אדם זה מת בלי שידע שביישוהו ולא הרגיש בכך כלל), או דלמא משום זילותא הוא, והא אוזליה? (או שמא חיוב התשלומים של דמי בושת הוא משום הזלזול בכבודו, והרי זלזלו ופגעו בכבודו)." בסופו של דבר, הגמרא אינה משיבה על השאלה מכוח מה ניתן לחייב את המבייש בתשלום דמי בושת במקרה זה, שבו מת המבוייש במהלך הזמן שביישוהו.

למסקנה, הדרך הפרשנית בה צעד המשפט העברי מקדמת דנא ועד לדורות האחרונים ממש, מובילה אף היא לתוצאה אליה הגיע חברי השופט פוגלמן בחוות דעתו המקיפה והמנומקת.

הנתבע הורשע בגין מעשים אלה בעבירות של הסגת גבול פלילית, פגיעה בפרטיות בילוש והטרדה אחרת (גזר דין מיום 16.10.12 בתיק 17639-01-10 בבית משפט לנוער בחדרה).

נקבע כי: "הורים חבים חובת זהירות ישירה של השגחה על מעשי ילדיהם שלא יזיקו, לפי מידת הזהירות הרגילה של הורה סביר ואחראים הם כלפי מי שניזוק על ידי ילדם עקב אי מילוי חובת הזהירות המוטלת עליהם כהורים... יישומם של העקרונות הנ"ל איננו אחיד והוא תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה". (ת.א. (חיפה) 1225/90 צמח כהן נ' מרום ניר (פורסם בנבו, מיום 14.11.93).

אני מאמינה לעדות התובעת, שתיארה כיצד היא חשה מוטרדת בשל הרעשים ובשל התחושה שמאן דהוא צופה בה, וכיצד היא והוריה חשו בכך שמישהו צופה מהחלונות אך "לא ידענו את זה במאה אחוז" ורק כאשר הרכיבו מצלמות, ידעו בודאות.

...

עדותה של התובעת, כפי שניתנה בבית המשפט, מתיישבת אפוא עם מסקנותיו של מומחה בית המשפט, ומביאה אותי למסקנה שאין סיבה לדחות את מימצאיו או להתעלם מהם.

אני קובעת, אפוא, שלא נותרה לתובעת נכות קבועה בגין מעשיו של הנתבע.

סיכום – התוצאה היא, שעל הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת את הסך של 75,500 ₪.

הדבר חושף הורים, מדריכים ומורים לסכנת העמדה בבצוע עבירות פליליות.

הוא שלל אף טענה של אכיפה בררנית, מאחר ומנהלת הגן לא ידעה על הנפילה, היא אמנם דווחה על כך שהקטין אינו חש בטוב וישנה בעיה בעינו, אולם ניתנו לכך הסברים שונים כמו עין עצלה, דלקת בעין או קשיי היסתגלות לגן לאחר חזרה ממחלה.

נאשמת 2 עסקה כל הזמן בטיפול בילדים וברגע שהבחינה שמשהו לא בסדר עם הקטין דיווחה על כך. היא סבורה שיהיה זה עוול להחתים את הנאשמות בעבירה פלילית בשל ארוע זה. דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית סעיף 341 לחוק העונשין, בו הואשמו הנאשמות, קובע כי: " העושה מעשה שלא כדין, או נימנע מעשות מעשה שחובתו לעשותו, והמעשה או המחדל אינם מן המפורטים בסעיפים 338-340, ונגרמה בהם חבלה לאדם, דינו- מאסר שנה". סעיף 34 כד לחוק העונשין מגדיר "חבלה": "מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים". סעיף 21 לחוק העונשין מגדיר "רשלנות": " אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן הישוב, יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט, ובילבד-

...

גם אם נגיע למסקנה כיום שמנהלת הגן טעתה באי הדיווח להורים, הרי שבמקרה שכזה יהיה זה מרחיק לכת לקבוע כי מדובר בהתנהגות רשלנית המצדיקה הגשת כתב אישום נגד מנהלת הגן.

לא כך נעשה בעניינו ולכן נדחית גם טענה זו של אכיפה בררנית.

לנוכח האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי יש להרשיע את הנאשמות, בביצוע עבירה של גרימת חבלה ברשלנות, בהתאם לסעיף 341 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

מכיוון שחוסר מודעותו להחזקה נבע רק מרשלנותו, הרי שבמסגרת בחינת נסיבות ביצוע העבירה על ידו בעת גזירת הדין אין חשיבות רבה לכך שהורשע בעבירה לפי סעיף 341 לחוק ולא בעבירה לפי סעיף 338(א)(3) לחוק.

לעניין עבירת הפרת חובה של הורה או אחראי, עבירה לפי סעיף 337 לחוק שבצידה עונש מאקסימאלי של שלוש שנות מאסר, הפנה לת"פ (שלום טבריה) 18071-06-16 מדינת ישראל נ' צחי אברהם ואח' (לא פורסם 19.03.2018) – לעניין נאשם 1; ת"פ (שלום ת"א) 26904-02-15 פרקליטות מחוז תל אביב פלילי נ' דנה ואח' (נבו 28.12.2016) – לעניין נאשמת 1; ע"פ (מחוזי י-ם) 4598/09 חסן גנאים נ' מדינת ישראל – פרקליטות מחוז ירושלים (נבו 31.12.2009; להלן: "עניין גנאים"); ת"פ 17289-09-15 (שלום ת"א) מדינת ישראל נ' ניסים מלאך ואח' (נבו 30.10.2017) – לעניין נאשם 2; ות"פ 17289-09-15 (שלום ת"א) מדינת ישראל נ' ניסים מלאך ואח' (נבו 10.07.2018) – לעניין נאשמת 3.

מדברי נאשמת 2 בפני בדברה האחרון התרשמתי כי היא חשה הזדהות ואמפטיה עם נפגעי העבירה ומשפחותיהם, כי היא עדיין מייסרת את עצמה בגין המקרה דנן ותוצאותיו, כי כאבם של הקטינים נפגעי העבירה והוריהם אינו נותן לה מנוח, כי היא באמת דואגת להם, מצטערת על הכאב והסבל שהם נאלצו לעבור ומייחלת לשלומם, וכי המקרה דנן היוה ארוע משברי גדול בחייה אשר מלווה וימשיך ללוות אותה כל ימי חייה.

...

כמו כן, מדברי נאשם 6 עלה כי המקרה דנן, ההליך המשפטי והפרסום אודותיו פגעו בפרנסתו והם עתידים להמשיך ולפגוע בה, וזאת הן מאחר ששמו הטוב והמוניטין המקצועי שלו נפגעו, ובתחום עיסוקו מדובר בפגיעה קשה ביותר, והן בשל הפגיעה בהיקף עבודתו מול גורמים ציבוריים במסגרת מכרזים ובחו"ל. לאור כלל האמור לעיל, ולאחר עריכת איזון בין השיקולים לחומרה ולקולה, סבורני כי יש למקם את עונשו של נאשם 6 בחלק התחתון של מתחם העונש ההולם האמור בעניינו.

לאור כלל האמור לעיל, ולאחר עריכת איזון בין השיקולים לחומרה ולקולה, סבורני כי יש למקם את עונשו של נאשם 7 בחלק התחתון של מתחם העונש ההולם האמור בעניינו.

הכרעה לאור האמור לעיל, ולאחר שנתתי דעתי לתיקון 113 לחוק העונשין ולטיעוני הצדדים, החלטתי לגזור על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשמת 1: מאסר למשך 2 חודשים, אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות, בהתאם לחוות דעת הממונה מיום 21.06.22.

נטען, כי קביעות בית המשפט בסעיף 53 להכרעת הדין, בהן ניתנה היתייחסות להפרת החובה ההורית של הנאשם והמתלוננת כלפי ביתם הקטינה, לא היה מקום כי תופנינה אל הנאשם כלל.

הערכים החברתיים המוגנים שנפגעו ממעשיו של הנאשם הם זכותה של המתלוננת לכבוד, להגנה על כבודה, וזכותה לשלוות נפש ותחושת בטחון בפרט כאשר אלו מבוצעות ע"י בן זוגה לשעבר, אבי ביתה.

עבירות האלימות ככלל, וכנגד בנות זוג ובנות זוג לשעבר בפרט, הפכו זה מכבר לרעה חולה, תופעה נפסדת שאינה חולפת ועל בית המשפט מוטלת החובה להוקיע מעשי אלימות אלו בענישה משמעותית ומוחשית.

מטבע הדברים בעבירות מסוג זה אפשר למצוא דרגות חומרה שונות בסופו של דבר העונש שנגזר תלוי במגוון שיקולים וביניהם חומרת המעשים; האלימות שננקטה; התוצאות והנזק שניגרם; הישנות העבירות; עבר פלילי; נסיבותיו של הנאשם וכיוצ"ב. עוד ייאמר כי אפשר להבחין בפסיקה במגמת החמרה בעבירות אלו בפרט במקרים בהם לא נראה אופק שקומי, ולא בכדי.

...

סופו של דבר, עתרה המאשימה, כי בית המשפט ישית על הנאשם עונש של 9 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי בעבירות אלימות וכן התחייבות להימנע מעבירה.

מטבע הדברים בעבירות מסוג זה אפשר למצוא דרגות חומרה שונות בסופו של דבר העונש שנגזר תלוי במגוון שיקולים וביניהם חומרת המעשים; האלימות שננקטה; התוצאות והנזק שנגרם; הישנות העבירות; עבר פלילי; נסיבותיו של הנאשם וכיוצ"ב. עוד ייאמר כי אפשר להבחין בפסיקה במגמת החמרה בעבירות אלו בפרט במקרים בהם לא נראה אופק שיקומי, ולא בכדי.

לאור כל האמור, בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירות, מידת הפגיעה בערכים המוגנים ומדיניות הענישה הנהוגה, מצאתי לקבוע מתחם העונש ההולם בין מאסר על תנאי ועד לשנת מאסר בפועל לצד רכיבי ענישה נוספים.

סוף דבר: לאור כל האמור, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 5 חודשי מאסר בפועל.