אי שמירת רישומים רפואיים מחדל רשלני של בית החולים

בכל הקשור להעדרן של רשומות רפואיות רלוואנטיות והמשמעות שיש לחסר זה – וזהו אכן חסר בעל משמעות - קבע בית-המשפט העליון בע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נגד דר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נ"ו (1), 539 כדלקמן: "חובתם של רופאים ושל מוסדות רפואיים לבצע רישומים רפואיים בזמן אמת ולשמור עליהם, הוכרה כבר בבית משפט זה...במקרים מסוימים עשוי היעדרו של רישום מסודר, של מהלך המחלה ושל הטיפול בה, לפגוע בטיפול הנאות עצמו, בזמן אמת...במקרה כזה עשוי הפגם ברשום להוביל, הוא עצמו, למסקנה בדבר קיומה של רשלנות רפואית...טפול רפואי מתבצע, לא פעם, על ידי מספר רופאים, ואלה מצידם מסתמכים על רישומים רפואיים לצורך העברת מידע מאחד לרעהו. גם רופא המטפל בחולה לבדו זקוק לרישומים, על מנת לשמר את המידע המצוי בידו אודות החולה, לרענן את זיכרונו, לעקוב אחר מצב החולה, וכדומה. כמאמר השופט ד' לוין בעיניין רחמן הנ"ל, בעמ' 376: "..

בעיניין זה, יפים הדברים שנרשמו: "חובת הרופא להציע למטופלו הסבר והדרכה אינה מוגבלת לנושא ההסכמה מדעת בלבד. המנעות הרופא ממתן מידע, הדרכה ואזהרה נאותים, הן בשלב האיבחון והן בטיפול עצמו, עלולה להיקבע כרשלנות. אכן, הרופא אינו יכול להיצמד לצמיתות אל חולה מסוים, או לפקח על כל פרט ופרט של הטיפול. לעתים קרובות חייב הרופא להטיל על החולה את האחריות למימוש חלק של הטיפול. הרופא חייב לסמוך על החולה, שזה האחרון ימלא את ההוראות וההנחיות הרפואיות, הייעוץ וההדרכה. כאשר הרופא מעביר אל החולה או אל זולתו את הטיפול החלקי, שומה עליו לתת לו הוראות ברורות, הסבר מובן והאזהרות נחוצות. המנעות מכל אלה עלולה להוות הפרה של חובת הזהירות ולחשוף את הרופא לאחריות לנזק...חובת ההדרכה של בני ביתו של החולה כבדה מחובת ההדרכה של עובדי בית החולים שבו מאושפז החולה" (פרופ' אמנון כרמי, בריאות ומשפט, חלק א' עמודים 377-378).

בעיניינו יפה קביעתו של בית-המשפט העליון בע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ ואח' נגד עיזבון המנוח יבגני גולובין ואח', תק-על 2012 (2) 6991: "ככלל, לאחר שנקבע קיומו של אשם תורם לניזוק, תחולק האשמה על פי מבחן האשמה המוסרית. על פי מבחן זה יש להשוות את מעשי רשלנותם של הצדדים או מחדליהם זה מול זה, תוך התבוננות אל נסיבות המקרה...בחינה זו אינה עניין שבמדע המדויק, והיא כוללת בתוכה את הצודק והנכון בעיני בית המשפט בנסיבות המקרה...מבחן האשם התורם אינו אלא מבחן ההתרשלות הקבוע בסעיף 35 לפקודה - מבחן האדם הסביר...לכאורה, בעת חלוקת האשמה חל על המזיק ועל הניזוק מבחן זהה. אולם, המגמה בפסיקה היא לבחון את המזיק בקפדנות רבה יותר. שוני זה נובע מעצם המבחן עצמו. בחינת האדם הסביר, קובעת הוראות הסעיף, מתבצעת בשים לב לנסיבותיו של המקרה. הבדלים בין המזיק לניזוק, כעניין שבנסיבה, יוצרים הבחנה לעניין רמת הזהירות הנדרשת מכל אחד. כך למשל, בעוד שהתרשלותו של המזיק היא "יוצרת אחריות" ונבחנת כלפי הזולת, הינה "האשם העצמי" בוחן את זהירותו של אדם כלפי עצמו.

...

שלישית, מטענת הנתבעת עולה השאלה, האם הנתבעת אמורה להגיע למסקנה בדבר רמת סיכון לנפילת המנוח נוכח עדות בנו או שמא עליה להגיע למסקנותיה תוך שימוש בכלים רפואיים מקצועיים יותר ? רביעית, הטענה סותרת טענה אחרת של הנתבעת: מחד, הטענה כי המנוח עצמאי ולא היה נתון בסיכון מפני נפילה.

אני קובע שהצוות הרפואי של בית-חולים רמב"ם התרשל כלפי המנוח בשניים: ראשית, אי נקיטה באמצעים סבירים אשר יבטיחו מפני התממשות הסיכון הגבוה לנפילת המנוח.

אני קובע כי רשלנות זו קשורה בקשר סיבתי למותו של המנוח ולנזקים שנולדו עקב כך. (ד).

על כן, אני פוסק שהנתבעת תשלם לתובעים 850,056 ₪ (שמונה מאות חמישים אלף וחמישים ושישה ₪).

ד"ר בארי ציין כי לא מדובר בצפצוף עז במיוחד למרות שכברירת המחדל מכוון המכשיר על הווליום המאקסימאלי הערה שלי – י.פ.: בנסיבות המקרה של אי ניטור או אי שמירת נתונים משעה 22:30 עד 24:00 מסיבה לא ידועה שלא ניתן לה הסבר, בצרוף העובדה שלילה שלם לא מתעוררים ההורים הישנים בסמיכות למיטת בנם (כיצד, אם המכשיר החל לצפצף עוד לפני חצות כשירדה הסטורציה מתחת ל 86%, והמשיך לאורך הלילה?) ניתן היה לצפות לבדיקה של תקינות המכשיר על ידי בית החולים, שתוצאותיה תתועדנה.

אם כיוונן לא נכון את הפרמטרים במכשיר הניטור, כך שמכשיר הניטור לא החל לצפצף כנדרש כשירדה הסטורציה אל מתחת ל 86% - שוב מדובר בהתרשלות של בית החולים (בחצות הליל כבר היה המנוח בסטורציה של 60% לפי נתוני המכשיר ,שהחל למדוד רק אז משום מה או לחלופין לשמור הנתונים רק מאז ; לאחר שהסטורציה עמדה לראשונה על 93% עת הותאם למנוח מכשיר ההנשמה אותו לילה).

לפי מה שנימסר לא אותרה ועדת בדיקה (ראה דברי ב"כ הנתבע בסיכומים), וגם אם תרצה לומר שאין חובה לערכה, הרי הארוע החריג חייב הגיונית את בית החולים לערוך בדיקה עובדתית פשוטה בדבר תקינות המכשיר, וכיולו, ואם תקין הוא, הכיצד לא אותרה הירידה בסטורציה במועד, הכיצד לא נכנסה אחות לבדוק הניטור לפחות פעמיים עד שלוש לאורך המשמרת (אין על כך רישום כאמור, וחייב להיות כזה בגיליון הסיעודי).

ביה"ח הנתבע הרי אינו אחראי למחלתו הבסיסית, והפיצוי המגיע כאן אינו שונה ואינו צריך להיות שונה מזה שהיה נפסק ליורשיו של אדם בן 79 שנפטר בגין מחדל רפואי רשלני , ותוחלת חייו קוצרה בחמש שנים.

...

ולמצער שבמצער מדובר בחסר ראייתי שבמגרש בית החולים , המקים המסקנה שיש תחולה לסע' 41 לפקודת הנזיקין, המעביר נטל השכנוע אל כתפי בית החולים הן בשאלת ההתרשלות הן בשלילת הקשר הסבתי.

אני קובע אפוא כי הוכח שרשלנותו של בית החולים גרמה לפטירת המנוח.

ובכל זאת אין מנוס ויש לפסוק כסף, באין יכולת להשיב חיים או בריאות.

לאחר שהוגשו חוות דעת רפואיות מטעם שני הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, שקבע לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% למשך 6 שבועות אחרי התאונה, נכות זמנית בשיעור של 30% למשך 6 שבועות נוספים ונכות צמיתה מתום תקופת הנכויות הזמניות, בשיער של 5% בכתף ימין לפי סעיף 35(1) בין (א) ל- (ב) מותאם.

התובע טען בכתב התביעה כי במועד התאונה לא הייתה לו ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה וכי היתנהגות הנתבעת, מעשיה ומחדליה, מתיישבים יותר עם אי שמירה על כללי זהירות מקובלים מאשר על שמירתם, ומכאן, יש להחיל את כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ונטלי הראיה והשכנוע חלים על הנתבעת.

לחילופין, נטען כי התאונה אירעה מחמת רשלנות הנתבעת שמתבטאת בין היתר במעשים או במחדלים הבאים; אירגנה טיול באופן רשלני שאינו מותאם למטיילים, לא ערכה סיור מקדים ממצה ואחראי כדי לאמוד את רמת בטיחות הטיול, מקצועיות בעלי חוות הסוסים, בדיקת תקינות הציוד, לא דאגה לבדוק בעצמה אם האוכפים הונחו על גבי הסוסים באופן בטיחותי, לא דאגה לכך שיהיה צוות מלווה שתפקידו לסייע בעת ארוע תאונה, העסיקה מדריכים מקומיים שאינם מיומנים ומקצועיים, לא דאגה שלטיול יתלווה רכב מרכבי החברה אשר יקל על פינוי נפגעים, לא דאגה שיתלווה חובש מוסמך עם ציוד רפואי, לא סיפקה למטיילים אמצעים מספקים או אביזרים לשמירה על בטחונם ונהגה כפי שחברת טיולים סבירה לא היתה נוהגת בנסיבות העניין.

בנגוד לכך, בעדותה בבית המשפט היא טענה כי 'המידע' אודות האוכף שניפתח תוך כדי הדהירה היא קיבלה בפעם הראשונה בבית החולים בארץ ולא במהלך השיחה הראשונה בינה לבין התובע, מיד לאחר שנפל בקירגיסטן.

למרות האמור ולמרות הוראות טופס הרישום, לעניין מעורבותו של הספק המקומי ומבלי להכנס להוראות השונות בהסכם בין הנתבעת לספק, איני סבורה כי ניתן לראות את הנתבעת אך כמתווכת בין הקבוצה לבין הספק, שכן חלקה לא הסתכם בשיווק וארגון הטיול.

טענות התובע לציוד מגן שנטענו בתביעה בכלליות ובהמשך (בדיון בעיקר) מוקדו בעיניין הקסדות אינן קשורות סיבתית, במובן זה שגם אם הייתי קובעת כי היתה התרשלות של הספק המקומי, ואף של הנתבעת, בכך שלא ניתנו למשתתפים קסדות, הרי שהפרת חובה זו אינה קשורה לתאונה.

...

מכאן, לא שוכנעתי כי הנתבעת הפרה את החובות המוטלות עליה כלפי התובע או כי פעלה באופן בלתי סביר.

אני סבורה אפוא כי לא חלה על הנתבעת אחריות לאירוע התאונה ודין התביעה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור, מאחר ודחיתי את גרסתו של התובע בדבר סיבת הנפילה ומאחר ולא שוכנעתי כי הנתבעת התרשלה כלפיו, אני מורה על דחיית התביעה.

עילת התביעה היא רשלנות רפואית נטענת שאירעה במעשים או מחדלים של בית החולים בניתוח או בשהייה בבית החולים לאחריו, שתוצאתה היא הצלקת שנותרה.

ובכן, גם אם כטענת הנתבעת נניח לצורך הדיון, שהצלקת נגרמה בתאונה שארעה מחוץ לבית החולים במועד מאוחר לשיחרור הפגה, בנסיבות כאלה, הסבירות שאמה (בזמנו) או שאביה של התובעת (שהתובעת העידה שהיא ביחסים טובים עמו), יתייצב בבית המשפט ובחקירתם יאשרו שבעצם שיקרו לבת שלהם כל חייה, ובעצם הפציעה שגרמה לצלקת מאוחרת למועד השיחרור מבית החולים (אולי באשמו של מי מהם – כאם או כאב שלא שמרו את בתם מסיכונים) היא נמוכה ביותר.

"מחדל ברשום מונע מהתובע ומבית המשפט ראיה אותנטית בעלת משקל (ראה ע"א 58/82 [7], בעמ' 259-260), וכבר נמתחה ביקורת על נוהל בלתי תקין כזה. ראה דברי השופט ש' לוין בע"א 612/78 [8], בעמ' 724: "אין ספק, שסדרי מינהל תקינים מחייבים ניהול תרשומת מפורטת ומדויקת של הטיפול בחולה, ולמקרא העדויות בתיק זה הייתי מתמלא דאגה לו נוכחתי לדעת, שסדרי הרישום אצל המשיבה 2אופייניים לסדרי הרישום לבתי החולים בארץ בכלל. אך מעבר לבעיה המינהלית יש לציין, שניהול רשומות מפורטות ומדויקות של הטיפול בחולה הוא במקרים רבים עניינו של בית החולים דוקא, שלעתים עשוי הוא אך בעזרתן להדוף טענה של הדבר מדבר בעד עצמו: acosta v. The (1971) .city of new york" במצב זה, של שלילת ראיה חשובה מהנפגע, עוברת החובה על הרופא או על המוסד שבו ניתנו השירותים להוכיח את העובדות, שיכלו להתבהר מתוך הרישומים הרפואיים (ראה ע"א 612/78 [8] הנ"ל וע"א 58/82 [7] הנ"ל) ובכך להעלות הסבר המנקה אותם מאחריות.

...

על כן, אני קובע את ההוצאות שיש לחייב בגינן בתיק זה, בנסיבות ענייננו, בסך כולל של 18,000 ₪.

לאור כל האמור לעיל – התביעה מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובעת סך 63,750 ₪.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעת בגין שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט סך כולל של 18,000 ₪.

קיימים שני סוגים של נזק ראייתי, הראשון הוא נזק ראייתי נפרד הנבדל מהמעשה או המחדל שגרמו לניזקי הניזוק, כמו תעוד רפואי כושל, העידר רישום, רישום חלקי ואובדן תעוד: "נושא זה של העברת נטל השיכנוע אל הנתבע עקב התרשלות בעריכת רשומות רפואיות ובשמירה עליהן התפתח בפסיקה עם השנים. תחילה נקבע שהעברה כזו של נטל השיכנוע תתקיים כשלא נערכו רישומים רפואיים מקום שהייתה חובה לקיימם (ראו לדוגמה ע"א 612/78 פאר נ' קופר [5]). כן נקבע שהיא תתקיים במצב שנערכו רישומים רפואיים, אך אלה לא נשמרו (ראו לדוגמה ע"א 6330/96 בנגר נ' בית החולים הכללי ע"ש ד"ר הלל יפה, חדרה (להלן – פרשת בנגר [6])). העברת הנטל תתקיים גם כשהרישומים שנשמרו הם חסרים, לא מדויקים או סותרים." (ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 535, עמ' 543).

ושוב : ".. אך העקרון שביסוד העברת נטל השיכנוע מתפרס לא רק על מחדלים בעריכת רשומות רפואיות ובשמירתן כנדרש. הוא מתפרס גם על רשלנות בעלת אופי שונה, אשר גורמת לכך שנפגעת האפשרות של התובע להוכיח את עילת תביעתו. כך גם במקרה של רשלנות מצד הנתבע באי-קיומן של בדיקות רפואיות, אשר לוּ בוצעו היו יכולות להצביע על הגורמים לנזק. רשלנות כזו גם היא עשויה להעביר את נטל השיכנוע אל שכמו של הנתבע."( ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5) , 54, עמ' 64 (2004).

...

למרות האמור, בשים לב לגילה של התובעת ולכלל הנתונים אני סבור כי זה מקרה המתאים לפסיקתו של פיצוי גלובאלי בגין הגריעה בכושר ההשתכרות, העזרה וההוצאות הנובעות מהנכות הקשורה לניתוח השני בסך 100,000 ₪.

לאחר שעיינתי בסיכומי התובעת הבחנתי בכך ששאלת הניכוי לא זכתה להתייחסות כלשהיא, מכאן בהחלטתי מיום 1.10.21 ראיתי מיוזמתי ליתן לתובעת הזדמנות להשלמת טיעון וכמובן זכות התגובה לנתבעת.

סוף דבר מכל האמור, מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 300,000 ₪, ושכ"ט בשיעור 20% והמע"מ. במקרה זה אין כל הצדקה לפסיקת הוצאות משפט לטובת התובעת, שכן בשל ההפרזה בתלונותיה ובנזקיה לא ניתן היה לקדם ולסיים הליך זה ללא חקירת המומחים, שמיעת העדים ומתן פס"ד זה. הסכומים ישולמו לתובעת באמצעות ב"כ תוך 45 יום מהיום.