מקרה הביטוח אירע, דהיינו – הרכב נגנב, וגם חברת הביטוח עצמה באמצעות הגב' אטיאס העידה כי: "איננו נכנסים לסוגיה איפה ממליצים לאדם לשמור את הקוד הסודי". חברת הביטוח איננה דואגת ליידע את מבוטחיה כיצד הם צריכים לשמור את הקוד הסודי ובהקשר לזה מפנה ב"כ התובע לסעיף 21 לחוק.
בעניינינו מדובר בסברה מאוד מאוד מרחיקת לכת והנטל להוכיח כי התובע ידע שהשארת הקוד על גבי השלט תוביל לגניבת הרכב היא איננה מציאותית ואיננה סבירה, הרי מדובר באדם שקנה רכב חדש, שילם עליו כסף רב שנחסך על ידו משך שנים רבות, דאג לבטח את הרכב מיומו הראשון, התקין את המיגון הנידרש ושמר את המפתחות בארון בתוך הבית.
לכן, גם אם אין בפוליסה הוראה מפורשת המורה על אי רישום הקוד על גבי המפתחות עדיין חייב היה התובע שלא לשמור את הקוד הסודי על המפתחות.
...
הנתבעת לא הוכיחה כי מבטח סביר לא היה מבטח את התובע בנסיבות אלו, משכך אין לקבל גם טענה זו, הרי דבריה של הנתבעת הם בבחינת חוכמה שלאחר מעשה והדברים הם חמורים, שכן, סבור ב"כ התובע: "קודם מקבלים את האנשים לביטוח מבלי להסביר להם דבר וחצי דבר בנוגע לקוד הסודי, מחייבים אותם בתשלום דמי פרמיה, ורק לאחר מקרה הביטוח, שוקלים אם להכיר בתביעה אם לאו!!!!!".
המסקנה העולה מכל האמור לעיל, טען ב"כ התובע היא כי הנתבעת לא הוכיחה כלל ועיקר כי היא היתה זכאית לפטור עצמה בהתאם להוראות סעיף 21 לחוק.
בהתחשב כי מקובל להפחית בנתונים דלעיל 5% משווי הרכב, ובכך כי התובע רכש את הרכב בסכום של 144,000 ₪, הרי הנני קובעת כי שווי הרכב לצורך תגמולי ביטוח הינו 137,200 ₪.
אני מקבלת את הטענה כי היתה רשלנות מסוימת מצד התובע אשר קיבל את דברי נציגת הנתבעת 2 כלשונם, לא הרהר אחריהם והשאיר את הקוד על השלט.
סיכומו של דבר
בהתחשב בכל האמור לעיל, נכון בעיניי לקבוע כי התובע זכאי לקבל 80% מ- 137,200 ₪ המגיעים לו כתגמולי ביטוח בגין גניבת הרכב נשוא התביעה, דהיינו – 109,760 ₪.
