אי שיתוף פעולה עם חברת הביטוח ומסירת מידע כוזב

לטענת חקמון, כלל לא ביססה טענותיה בדבר אי שתוף פעולה, אי מסירת מידע או מסירת מידע כוזב בכוונת מירמה על ידי חקמון, תוך שחקמון טוענת לדרישת הדין לרף הוכחה גבוה בטענה זו. בעיניין זה, טוענת חקמון, כי כלל רק העלתה חשדות ולא הוכיחה בראיות קיומה של מירמה או כוונת מירמה.

נטל ההוכחה הרובץ, כאמור, לפתחה של כלל, הנו בנוגע למסירת מידע כוזב או לאי מסירת מידע מהותי וכן לגבי מודעות חקמון להיותו של המידע כוזב (רע"א 9215/10 יצחק פלדמן נ' הפניקס חברה ישראלית לביטוח בע"מ) וכפי שנקבע בע"א 10199/09 אפרים אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (01.04.2012): "ס' 25 לחוק חוזה הביטוח פוטר את המבטח מחבותו כלפי המבוטח מקום בו המבוטח העלים עובדות או מסר עובדות כוזבות בכוונת מירמה.

...

אין בידי לקבל טענה זו משתי סיבות עיקריות: בראש ובראשונה, חקמון ביקשה להביא את הסוכנת לעדות הזמה לאחר סיום שלב ההוכחות וכלל התנגדה להבאת הסוכנת לעדות.

לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי כלל עמדה בנטל ולא שוכנעתי, כי הסתירות בגרסאות חקמון והשיהוי בגילוי ודיווח העדרם של התכשיטים נעשו בכוונת מרמה, אולם עלה גם עלה בידי כלל לערער במידה מספקת את ביסוסן הראייתי של טענותיה של חקמון באשר להוכחת היקף נזקי הפריצה ביחס לתכשיטים.

אחרית דבר: התביעה מתקבלת בחלקה לפי האמור בשתי הפסקאות האחרונות לעיל.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 37632-09-17 עבוד נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' לפני כבוד השופטת שרה דותן מערערים עבוד חמזה ע"י ב"כ עו"ד ח'אלד ח'ליליה משיבים 1.כלל חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד תום נור 2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד יוסי שקואי ועו"ד איתי שכטר פסק דין

בפתח פסק הדין, הציג בית המשפט את המתוה הנורמאטיבי לטענת ההגנה של הפניקס, הנסמך על הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, והטעים כי "המושג 'בכוונת מירמה' מטיל נטל כבד על הנתבעת הטוענת לפטור מחבות". למרות שקבע ממצאים קשים בעיניין חוסר מהימנותו של המערער, ציין בית המשפט קמא, ובדין, כי "עצם העובדה שגירסת נתבע 1 (המערער, ש.ד.) נדחתה על ידי אין בה כשלעצמה לפטור את הנתבעת 2 (הפניקס, ש.ד.) מחבות לפצוי שכן כאשר עסקינן בטענת מבטח בדבר דיווח כוזב מצד מבוטח, אין די בכך שגירסת המבוטח מוטלת בספק כדי למלא אחר רף ההוכחה הנידרש ממבטח הטוען טענת מירמה, ולכן יש לבחון איפוא את הראיות עליהן נסמכת הנתבעת 2 שהן החקירה שביצעה". בהמשך לכך, בחן בית המשפט קמא את דו"ח החוקר, ומצא אותו מהימן, אלא "שמבחינה ראייתית דו"ח החוקר מהוה עדות מפי השמועה, ככל שמטרת הגשתו כראיה לאמתות תוכן הדברים ששמע החוקר מפי הנחקרים על ארוע שהתרחש בעבר". חרף האמור, נידרש בית המשפט קמא לדו"ח החוקר ולאמירות שבו "לצורך הוכחת עצם אמירתם בלבד". מאחר שבאחת מאלה צוין כי הרכב המעורב בתאונה היה רכב מסחרי מסוג מרצדס בצבע לבן, ומכיוון שהמערער אישר כי ברשות משפחתו רכב שכזה, קבע בית המשפט כי "מדובר בפרט מוכמן שלא היה יכול להיות ידוע לנתבעת 2 (הפניקס, ש.ד.), ובשילוב עם קיומו של התמליל של השיחה של החוקר עם מר מרעי ובו פורט הפרט המוכמן, הרי שניתן לייחס לכך משקל של ממש במכלול הראיות המטות את הכף לחובתו של הנתבע 1 (המערער, ש.ד.)". בסופו של דבר, קובע בית המשפט קמא כי: "16. מבחינת המאזן הראייתי, דחיית גירסתו של הנתבע 1 (המערער, ש.ד.) וקבלת טענת הנתבעת 2 (הפניקס, ש.ד.) בעצם קיומם של התנאים המקנים פטור בהתאם לסעיף 25 לחוק בגירסתו הכוזבת והמעורפלת, ובהצטרף ראיה נוספת בדבר רכב מרצדס לבן שהיה מעורב בתאונה שאינו רכב המבוטח אצל הנתבעת מובילים למסקנה לפיה יש לקבל את טענת הנתבעת 2 בדבר העידר כסוי בטוחי לאור מסירת מידע כוזב על ידי הנתבע 1, ולכן דין התביעה כנגדה להדחות ללא צו להוצאות.

כמו כן, הטעימה הפניקס כי לא זו בלבד שבית המשפט קמא לא נתן אמון בגירסת המערער, אלא שהוא "קבע ברחל בתך הקטנה כי הנטל להוכחת המירמה המוטל כאמור על המשיבה 2, כמבטחת, הורם". בדיון לפני, טענה כלל – שלא הגישה עקרי טיעון ותיק מוצגים – כי "הטיעונים שעלו בין המערער למשיבה 2 לא דנו בעצם הארוע עצמו ובנזק עצמו, אלא ביחסים בין המבטחת למבוטח. אי אפשר להחזיק את החבל מ2 קצוותיו. או שהיה הנהג או שלא, אין משהו אחר. הפלוגתות שמונחות כעת בפני בימ"ש זה מה שמונח. אין טענה כלפינו". ב"כ המערער שב על טענותיו כי הנטל להוכיח את כוונת המירמה הוא על הפניקס, והוסיף כי מרשו שיתף פעולה לאורך כל ההליכים וכי הפניקס לא הודיעה שהיא מישתחררת מהפוליסה.

...

בפתח פסק הדין, הציג בית המשפט את המתווה הנורמטיבי לטענת ההגנה של הפניקס, הנסמך על הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, והטעים כי "המושג 'בכוונת מרמה' מטיל נטל כבד על הנתבעת הטוענת לפטור מחבות". למרות שקבע ממצאים קשים בעניין חוסר מהימנותו של המערער, ציין בית המשפט קמא, ובדין, כי "עצם העובדה שגרסת נתבע 1 (המערער, ש.ד.) נדחתה על ידי אין בה כשלעצמה לפטור את הנתבעת 2 (הפניקס, ש.ד.) מחבות לפיצוי שכן כאשר עסקינן בטענת מבטח בדבר דיווח כוזב מצד מבוטח, אין די בכך שגרסת המבוטח מוטלת בספק כדי למלא אחר רף ההוכחה הנדרש ממבטח הטוען טענת מרמה, ולכן יש לבחון אפוא את הראיות עליהן נסמכת הנתבעת 2 שהן החקירה שביצעה". בהמשך לכך, בחן בית המשפט קמא את דו"ח החוקר, ומצא אותו מהימן, אלא "שמבחינה ראייתית דו"ח החוקר מהווה עדות מפי השמועה, ככל שמטרת הגשתו כראיה לאמיתות תוכן הדברים ששמע החוקר מפי הנחקרים על אירוע שהתרחש בעבר". חרף האמור, נדרש בית המשפט קמא לדו"ח החוקר ולאמירות שבו "לצורך הוכחת עצם אמירתם בלבד". מאחר שבאחת מאלה צוין כי הרכב המעורב בתאונה היה רכב מסחרי מסוג מרצדס בצבע לבן, ומכיוון שהמערער אישר כי ברשות משפחתו רכב שכזה, קבע בית המשפט כי "מדובר בפרט מוכמן שלא היה יכול להיות ידוע לנתבעת 2 (הפניקס, ש.ד.), ובשילוב עם קיומו של התמליל של השיחה של החוקר עם מר מרעי ובו פורט הפרט המוכמן, הרי שניתן לייחס לכך משקל של ממש במכלול הראיות המטות את הכף לחובתו של הנתבע 1 (המערער, ש.ד.)". בסופו של דבר, קובע בית המשפט קמא כי: "16. מבחינת המאזן הראייתי, דחיית גרסתו של הנתבע 1 (המערער, ש.ד.) וקבלת טענת הנתבעת 2 (הפניקס, ש.ד.) בעצם קיומם של התנאים המקנים פטור בהתאם לסעיף 25 לחוק בגרסתו הכוזבת והמעורפלת, ובהצטרף ראיה נוספת בדבר רכב מרצדס לבן שהיה מעורב בתאונה שאינו רכב המבוטח אצל הנתבעת מובילים למסקנה לפיה יש לקבל את טענת הנתבעת 2 בדבר העדר כיסוי ביטוחי לאור מסירת מידע כוזב על ידי הנתבע 1, ולכן דין התביעה כנגדה להידחות ללא צו להוצאות.

מנגד, סמכה הפניקס על קביעותיו של בית המשפט קמא, וטענה "כי הערעור כפי שהוגש על ידי המערער רובו ככולו, עוסק במהימנות העדים ובקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא, ומן הטעם הזה בלבד הרי שדין הערעור להידחות". בנוסף, טענה הפניקס כי הערעור מהווה ניסיון פסול ל"מקצה שיפורים".

דא עקא, וכפי שציין גם בית המשפט קמא, "אין די בכך שגרסת המבוטח מוטלת בספק כדי למלא אחר רף ההוכחה הנדרש ממבטח הטוען טענת מרמה", ועל כן דין הערעור להתקבל.

משנמצא כי הפניקס לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה הנדרש לטענת המרמה, וזאת גם בהתחשב בחוסר מהימנותו של המערער, אין מנוס מלקבל את הערעור ולחייבה לשלם לכלל את הסכומים שנפסקו בפסק דינו של בית המשפט קמא לחובת המערער.

הממונה המליץ על ביטול ההליך מחמת אי שתוף פעולה עם ההליך בכל הנוגע למחדלים באופן הגשת הדוחות ובהיעדר מידע מספיק להצעת החייב לפדות זכויותיו במיגרש בלקיה.

ככל שקיימים נכסים השייכים ליחיד והניתנים למימוש או נכסים עליהם לא דיווח היחיד במהלך הליכי חידלות הפרעון (לרבות כספים בחברות ביטוח או במוסדות פינאנסיים אחרים, זכויות להחזרי מס, ירושה וכד'), הם יועברו ו/או ימומשו לטובת קופת הנשייה, בנוסף לתכנית הפרעון או המתוה להפטר שאושרו ליחיד, וזאת אף לאחר קבלת ההפטר, אלא אם נקבע אחרת בהחלטות קודמות.

מובהר ליחיד שהסתרת נכס מנכסיו טרם או לאחר מתן הצוו לפתיחת הליכים, במטרה שלא ייכלל בנכסי קופת הנשייה, אי מסירת שנידרש למוסרו לפי הוראות החוק, מסירת מידע כאמור שהוא חלקי או כוזב לנאמן, לממונה או לרשם ההוצאה לפועל, במטרה לפגוע בהליכי חידלות הפרעון, מהוה עילה לביטול ההחלטות בעיניין מתוה ההפטר, ההפטר, ולנקיטת הליך פלילי לפי סעיף 346 לחוק, וזאת בנוסף למימוש נכסיו לקופת הנשייה.

...

צו שיקום כלכלי לאחר שעיינתי בהצעת הממונה ושמעתי את הצדדים בדיונים ביום 9.2.21, 13.9.21 והשלמת טיעונים בכתב; ניתן בזאת צו לשיקום כלכלי בהתאם לסעיף 161 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: החוק).

יחד עם זאת, לאור התנהלותו של החייב בהליך, אני סבור כי לא ראוי לתת לחייב הפטר לאלתר ויש לקבוע צו תשלומים של 300 ₪ למשך 60 חודשים, ולו בגין יכולת ההשתכרות האפשרית שלא מנוצלת.

מסקנה זו היא בעיקר נוכח מצבו הרפואי של החייב, ולמרות שהמציא רק מסמך המעיד על כך כי הוקצה לו המגרש וטרם שילם את הפיתוח, כך שייתכן והמדינה אף תשלול זכויותיו במגרש זה. חובת תשלומים על היחיד להוסיף לקופת הנשייה (בנוסף לסכום המופקד בה כעת) סך של 36,000 ₪, וזאת באופן הבא: סכום התשלום: תשלומים חודשיים בסך 600 ₪.

הטענות במהותן הן טענות של אי שתוף פעולה, אי מסירת מידע ותרמית, כאשר לגישת הנתבעת יש בטענות אלו כדי לשלול כסוי בטוחי בהתאם לפוליסה ובהתאם לדין.

האמור מצטרף להוראות הפוליסה, כאשר אין הצדדים חלוקים על כך שבהתאם להוראת הפוליסה קיימת חובה למסור פרטים מלאים וחובה לשיתוף פעולה עם המבטחת.

בהתאם לפסיקה, החובה לשתף פעולה ולמסור מידע שבידי המבוטח נועדה, בין היתר, לסייע למבטחת להיתמודד עם היתרון שיש למבוטח, בכל הנוגע למידע שיש ברשות המבוטח באשר לנסיבות קרות הארוע.

מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט – יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נימסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מירמה כזו.

...

לאחר שעיינתי בה, מצאתי כי אין בה כדי להניח את דעתי שהנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה כמבטחת או שהתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו כמבוטח.

עוד נקבע כי " לא ניתן לומר כי חברת הביטוח יצאה ידי חובתה בהצבעה על נסיבות כלליות המראות כי מדובר בגניבה בה היה מעורב גורם פנימי. לפיכך המבוטחת עמדה בנטל להוכיח את עילת תביעתה". סיכום ביניים אני קובעת שהתובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את יסודות תביעתו.

אני דוחה את הטענה כי יש לזקוף לחובת התובע את אי העדתה של הגב' מזרחי, הן מן הטעם שהיא לא הייתה עדה לתאונה והן משום שככל שהנתבעת סבורה שיש בעדותה להוכיח את החריג, היה על הנתבעת לדרוש את העדתה מטעמה.

עניינה של תביעה זו, סרובה של חברת הביטוח לשלם והסרת כסוי בטוחי בטענה של הונאת ביטוח.

הנתבעת טוענת להעדר כסוי בטוחי הואיל והמבוטחת לא משתפת פעולה עם הנתבעת.

הנתבעת טוענת כי הגרסה שמסרה המבוטחת מעידה על מסירת מידע כוזב וניסיון לסחוט מהנתבעת כספים.

חוקר מטעם הנתבעת נפגש עם המבוטחת והנתבעת שתפה עמו פעולה ומסרה לו את כל המידע המתבקש.

אין מחלוקת כי אי שתוף פעולה של הצדדים המעורבים בתאונה כמו גם, העדר ראיות, העדר רצף בטוחי וסמיכות זמנים בין מועד רכישת הפוליסה לתאונה עשויים לעורר חשד להונאת ביטוח ופועל יוצא מכך להיעדר כסוי בטוחי.

...

סוף דבר התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת שמאי.

לפיכך, הנתבעת תשלם לתובע עבור הנזקים ושכ"ט שמאי סך של 19,267 ₪.

סה"כ תשלם הנתבעת לתובע סך של 21,267 ₪.