בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 37632-09-17 עבוד נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'
לפני
כבוד השופטת שרה דותן
מערערים
עבוד חמזה
ע"י ב"כ עו"ד ח'אלד ח'ליליה
משיבים
1.כלל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד תום נור
2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יוסי שקואי ועו"ד איתי שכטר
פסק דין
בפתח פסק הדין, הציג בית המשפט את המתוה הנורמאטיבי לטענת ההגנה של הפניקס, הנסמך על הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, והטעים כי "המושג 'בכוונת מירמה' מטיל נטל כבד על הנתבעת הטוענת לפטור מחבות". למרות שקבע ממצאים קשים בעיניין חוסר מהימנותו של המערער, ציין בית המשפט קמא, ובדין, כי "עצם העובדה שגירסת נתבע 1 (המערער, ש.ד.) נדחתה על ידי אין בה כשלעצמה לפטור את הנתבעת 2 (הפניקס, ש.ד.) מחבות לפצוי שכן כאשר עסקינן בטענת מבטח בדבר דיווח כוזב מצד מבוטח, אין די בכך שגירסת המבוטח מוטלת בספק כדי למלא אחר רף ההוכחה הנידרש ממבטח הטוען טענת מירמה, ולכן יש לבחון איפוא את הראיות עליהן נסמכת הנתבעת 2 שהן החקירה שביצעה".
בהמשך לכך, בחן בית המשפט קמא את דו"ח החוקר, ומצא אותו מהימן, אלא "שמבחינה ראייתית דו"ח החוקר מהוה עדות מפי השמועה, ככל שמטרת הגשתו כראיה לאמתות תוכן הדברים ששמע החוקר מפי הנחקרים על ארוע שהתרחש בעבר". חרף האמור, נידרש בית המשפט קמא לדו"ח החוקר ולאמירות שבו "לצורך הוכחת עצם אמירתם בלבד". מאחר שבאחת מאלה צוין כי הרכב המעורב בתאונה היה רכב מסחרי מסוג מרצדס בצבע לבן, ומכיוון שהמערער אישר כי ברשות משפחתו רכב שכזה, קבע בית המשפט כי "מדובר בפרט מוכמן שלא היה יכול להיות ידוע לנתבעת 2 (הפניקס, ש.ד.), ובשילוב עם קיומו של התמליל של השיחה של החוקר עם מר מרעי ובו פורט הפרט המוכמן, הרי שניתן לייחס לכך משקל של ממש במכלול הראיות המטות את הכף לחובתו של הנתבע 1 (המערער, ש.ד.)". בסופו של דבר, קובע בית המשפט קמא כי:
"16. מבחינת המאזן הראייתי, דחיית גירסתו של הנתבע 1 (המערער, ש.ד.) וקבלת טענת הנתבעת 2 (הפניקס, ש.ד.) בעצם קיומם של התנאים המקנים פטור בהתאם לסעיף 25 לחוק בגירסתו הכוזבת והמעורפלת, ובהצטרף ראיה נוספת בדבר רכב מרצדס לבן שהיה מעורב בתאונה שאינו רכב המבוטח אצל הנתבעת מובילים למסקנה לפיה יש לקבל את טענת הנתבעת 2 בדבר העידר כסוי בטוחי לאור מסירת מידע כוזב על ידי הנתבע 1, ולכן דין התביעה כנגדה להדחות ללא צו להוצאות.
כמו כן, הטעימה הפניקס כי לא זו בלבד שבית המשפט קמא לא נתן אמון בגירסת המערער, אלא שהוא "קבע ברחל בתך הקטנה כי הנטל להוכחת המירמה המוטל כאמור על המשיבה 2, כמבטחת, הורם".
בדיון לפני, טענה כלל – שלא הגישה עקרי טיעון ותיק מוצגים – כי "הטיעונים שעלו בין המערער למשיבה 2 לא דנו בעצם הארוע עצמו ובנזק עצמו, אלא ביחסים בין המבטחת למבוטח. אי אפשר להחזיק את החבל מ2 קצוותיו. או שהיה הנהג או שלא, אין משהו אחר. הפלוגתות שמונחות כעת בפני בימ"ש זה מה שמונח. אין טענה כלפינו".
ב"כ המערער שב על טענותיו כי הנטל להוכיח את כוונת המירמה הוא על הפניקס, והוסיף כי מרשו שיתף פעולה לאורך כל ההליכים וכי הפניקס לא הודיעה שהיא מישתחררת מהפוליסה.
...
בפתח פסק הדין, הציג בית המשפט את המתווה הנורמטיבי לטענת ההגנה של הפניקס, הנסמך על הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, והטעים כי "המושג 'בכוונת מרמה' מטיל נטל כבד על הנתבעת הטוענת לפטור מחבות". למרות שקבע ממצאים קשים בעניין חוסר מהימנותו של המערער, ציין בית המשפט קמא, ובדין, כי "עצם העובדה שגרסת נתבע 1 (המערער, ש.ד.) נדחתה על ידי אין בה כשלעצמה לפטור את הנתבעת 2 (הפניקס, ש.ד.) מחבות לפיצוי שכן כאשר עסקינן בטענת מבטח בדבר דיווח כוזב מצד מבוטח, אין די בכך שגרסת המבוטח מוטלת בספק כדי למלא אחר רף ההוכחה הנדרש ממבטח הטוען טענת מרמה, ולכן יש לבחון אפוא את הראיות עליהן נסמכת הנתבעת 2 שהן החקירה שביצעה".
בהמשך לכך, בחן בית המשפט קמא את דו"ח החוקר, ומצא אותו מהימן, אלא "שמבחינה ראייתית דו"ח החוקר מהווה עדות מפי השמועה, ככל שמטרת הגשתו כראיה לאמיתות תוכן הדברים ששמע החוקר מפי הנחקרים על אירוע שהתרחש בעבר". חרף האמור, נדרש בית המשפט קמא לדו"ח החוקר ולאמירות שבו "לצורך הוכחת עצם אמירתם בלבד". מאחר שבאחת מאלה צוין כי הרכב המעורב בתאונה היה רכב מסחרי מסוג מרצדס בצבע לבן, ומכיוון שהמערער אישר כי ברשות משפחתו רכב שכזה, קבע בית המשפט כי "מדובר בפרט מוכמן שלא היה יכול להיות ידוע לנתבעת 2 (הפניקס, ש.ד.), ובשילוב עם קיומו של התמליל של השיחה של החוקר עם מר מרעי ובו פורט הפרט המוכמן, הרי שניתן לייחס לכך משקל של ממש במכלול הראיות המטות את הכף לחובתו של הנתבע 1 (המערער, ש.ד.)". בסופו של דבר, קובע בית המשפט קמא כי:
"16. מבחינת המאזן הראייתי, דחיית גרסתו של הנתבע 1 (המערער, ש.ד.) וקבלת טענת הנתבעת 2 (הפניקס, ש.ד.) בעצם קיומם של התנאים המקנים פטור בהתאם לסעיף 25 לחוק בגרסתו הכוזבת והמעורפלת, ובהצטרף ראיה נוספת בדבר רכב מרצדס לבן שהיה מעורב בתאונה שאינו רכב המבוטח אצל הנתבעת מובילים למסקנה לפיה יש לקבל את טענת הנתבעת 2 בדבר העדר כיסוי ביטוחי לאור מסירת מידע כוזב על ידי הנתבע 1, ולכן דין התביעה כנגדה להידחות ללא צו להוצאות.
מנגד, סמכה הפניקס על קביעותיו של בית המשפט קמא, וטענה "כי הערעור כפי שהוגש על ידי המערער רובו ככולו, עוסק במהימנות העדים ובקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא, ומן הטעם הזה בלבד הרי שדין הערעור להידחות". בנוסף, טענה הפניקס כי הערעור מהווה ניסיון פסול ל"מקצה שיפורים".
דא עקא, וכפי שציין גם בית המשפט קמא, "אין די בכך שגרסת המבוטח מוטלת בספק כדי למלא אחר רף ההוכחה הנדרש ממבטח הטוען טענת מרמה", ועל כן דין הערעור להתקבל.
משנמצא כי הפניקס לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה הנדרש לטענת המרמה, וזאת גם בהתחשב בחוסר מהימנותו של המערער, אין מנוס מלקבל את הערעור ולחייבה לשלם לכלל את הסכומים שנפסקו בפסק דינו של בית המשפט קמא לחובת המערער.