אי שיבוץ מחדש לשרות לאומי מסיבות דתיות

על פי סעיף 44 לחוק הגימלאות הממונה על הגימלאות רשאי להחליט החלטה חדשה בכל עניין, ככל שהוא נוכח לדעת על סמך ראיות שלא היו לפני המחליט הקודם כי אותה החלטה בטעות יסודה; סמכותו של הממונה אינה מוגבלת בזמן, ולכן אין די בכך שהחלטתו נתקבלה בחלוף שבע שנים ממועד ההחלטה הקודמת כדי לפגוע בתוקפה; החלטתו של הממונה על הגימלאות עומדת במבחן הסבירות, ומאזנת כראוי בין אינטרס ההסתמכות של המערערת לבין הוראות הדין ועיקרון השויון.

(ההדגשה הוספה – ל.ג.) בג"צ 7193/97 עבד נ' השר לעינייני דתות ויושב ראש ועדת מינויי קאדים, פ"ד נב (5) 365, ע' 347 – 375 (1998).

במקרה הנידון, המערערת פרשה לגימלאות בהיותה בת 55, ומאז שולמה לה גמלה בשיעור מסוים, והמערערת פיתחה הסתמכות על סכום הגימלה ששולם לה. המערערת קיבלה לידיה את הכספים ויש להניח כי השתמשה בהם, והחלטת הביטול יצרה לה חוב בסכום משמעותי בגין העבר, עת היא בגיל 62, שבו האפשרויות העומדות לפניה למצוא תעסוקה חלופית בודאי טובות פחות מהאפשרויות שהיו לפניה במועד פרישתה לפנסיה מוקדמת, ואין לה מקורות הכנסה מעבר לגימלה ולקצבת זקנה של המוסד לביטוח לאומי.

אנו סבורים, כי נוכח המשמעות הרת הגורל של אי אישור חופשה ללא תשלום במקרה הנידון, אבדן רצף זכויות לפנסיה שצברה המערערת במשך 26 שנות עבודה (1969 עד 1995), הרי למרות שהבקשה הוגשה באיחור, היה על משרד החינוך להעמיד את המערערת בסמוך לאחר הגשת בקשתה כי היא אינה מאושרת, כך שהמערערת הייתה יכולה לנסות לפעול בנידון, כגון למצוא לה שיבוץ למישרה חלקית במשרד החינוך, כך שיימנע הנתק ביחסי עבודה.

...

אין בידינו לקבל טענה זו. בפסיקתו של בית דין זה הובעו גישות שונות בנוגע לשאלה אם ניתן לשלול מנתבע את האפשרות להעלות טענת התיישנות בשל התנהלות הנגועה בחוסר תום לב [ראו לעניין זה דב"ע (ארצי) מח/120 – 3 אל על נתיבי אווי לישראל בע"מ – דליה רובינשטיין, פד"ע כ 493 (1989); ע"ע (ארצי) 1406/02 ברקוביץ – עיריית גבעתיים (4.10.2006); ע"ע (ארצי) 533/09 עפרה אילן – שירותי בריאות כללית (15.6.2011)].

סוף דבר הערעור מתקבל חלקית כמפורט להלן: 76.1.

מתקבל הערעור בעניין החלטת הביטול, ואנו קובעים כי החלטת משרד החינוך מיום 19.7.2009 לבטל את אישור החל"ת מבוטלת.

בית הדין האיזורי לעבודה בנצרת ב"ל 39076-01-13 דיין נ' המוסד לביטוח לאומי בפני כב' השופטת אורית יעקבס המערער יעקב דיין ת.ז. 058247172 ע"י ב"כ עוה"ד רחלי צוריאנו ואח' המשיב המוסד לביטוח לאומי ע"י באת כוחו עוה"ד שרה מינטוס פסק דין

הועדה היתעלמה מכך שהמערער חסר השכלה מקצועית, ללא ניסיון תעסוקתי, אשר עובר להתדרדרות מצבו הרפואי עבד 10-11 שעות ביום, וכאשר בשל מצבו הרפואי ובשל הנחיות רופא התעסוקה של מבטחים, שובץ לעבודה קלה הרבה יותר מזו בה עבד ובהקף מצומצם יותר – של 4 שעות ביום.

רוחנית דתית.

ראשית - "את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודה במלואו או בחלקה", ככל שעבד בעבר; שנית - "את יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מיקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו". וכן: "נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת". בעב"ל 327/03 הנ"ל, ציין בית הדין לעניין חובת ההנמקה, כי בבוא הועדה לקבוע דרגת האי כושר "אין די בכך שהוועדה תנמק החלטתה בכך, שהיא "בדיעה שהתובע מסוגל לעבודה ביום עבודה מלא, שאינה מצדיקה מאמץ פיסי ניכר וללא התכופפויות מרובות, בעבודות כגון: אריזה ומיון וכו' (פרוטוקול הדיון בועדה). האמור הנו מסקנה ולא הנמקה מספקת לקביעת דרגת אי הכושר ותמיד ניתן למצוא סוגי עבודות שנכה מסוגל לבצע". עוד נפסק, כי על פי הוראות החוק - "אין פקיד התביעות וועדת הנכות (שעל חבריה נמנים רופא, איש שקום ואיש רפואה) צריכים להביא בחשבון את העובדה שהנכה לא הישתלב בעבודה מסיבות סובייקטיביות, אך עליהם להביא בחשבון סיבות אובייקטיביות הנובעות מהליקוי הרפואי שגרם לנכות, ותוצאותיו של אותו ליקוי על סיכוי ההישתלבות בעבודה של הנכה" (דב"ע מח/01-7 מחאג'נה עואני - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 365).

...

ראשית - "את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודה במלואו או בחלקה", ככל שעבד בעבר; שנית - "את יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו". וכן: "נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות, כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית. שהרי אין דומה לדוגמא כושר העבודה של מי שמסוגל לעבוד עבודה עיונית משרדית לכושר העבודה של הסובל מאותם ליקויים שאינו מסוגל על פי השכלתו וכושרו האינטלקטואלי לעבודה שכזאת". בעב"ל 327/03 הנ"ל, ציין בית הדין לעניין חובת ההנמקה, כי בבוא הוועדה לקבוע דרגת האי כושר "אין די בכך שהועדה תנמק החלטתה בכך, שהיא "בדעה שהתובע מסוגל לעבודה ביום עבודה מלא, שאינה מצדיקה מאמץ פיסי ניכר וללא התכופפויות מרובות, בעבודות כגון: אריזה ומיון וכו' (פרוטוקול הדיון בוועדה). האמור הינו מסקנה ולא הנמקה מספקת לקביעת דרגת אי הכושר ותמיד ניתן למצוא סוגי עבודות שנכה מסוגל לבצע". עוד נפסק, כי על פי הוראות החוק - "אין פקיד התביעות וועדת הנכות (שעל חבריה נמנים רופא, איש שיקום ואיש רפואה) צריכים להביא בחשבון את העובדה שהנכה לא השתלב בעבודה מסיבות סובייקטיביות, אך עליהם להביא בחשבון סיבות אובייקטיביות הנובעות מהליקוי הרפואי שגרם לנכות, ותוצאותיו של אותו ליקוי על סיכוי ההשתלבות בעבודה של הנכה" (דב"ע מח/01-7 מחאג'נה עואני - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 365).

לנוכח האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי נפל פגם משפטי בפעולות הוועדה ובמסקנותיה.

לסיכום לנוכח כל האמור לעיל, הריני מורה על החזרת עניינו של המערער לוועדה לעררים, לענין אי כושר, באותו הרכב, על מנת שתפעל כדלקמן: תשקול מחדש את קביעתה וזאת בשים לב להלכה הפסוקה בענין נקודת המוצא שצריכה להנחות אותה (אחוזי הנכות הרפואית שנקבעו למערער- 69% כאמור) ובשים לב לעובדה שמדובר בנכה הסובל מסכרת עם סיבוכים והשלכותיה כפי שעולות מתלונותיו, הקושי לעמוד, הסחרחורות, כאבי הראש והקושי לעבוד את ארבע השעות הנוכחיות, בתוך כך תיתן, הוועדה, את התייחסותה למסקנות של הוועדות הרפואיות של מבטחים, לפיהן נקבע כי המערער מסוגל לעבוד בעבודה מתאימה בהיקף של 4 שעות ביום וכן תשקול, שוב, בשים לב לליקוייו הרפואיים של המערער אילו עבודות הוא מסוגל לבצע.

הכרעה עתירה תיאורטית נכון לעת זו אין לפנינו נסיבות קונקרטיות המצביעות על קיומם של תלמידים מעולי אתיופיה שאינם משובצים למסגרת חינוך, המחייבות מתן סעד ספציפי לפיתרון בעיה הממתינה בפתח, אף כי בין הסעדים המבוקשים בעתירה ישנו סעד כללי של תיקון חקיקה המכוון להגדלת מרחב סמכויות הרשות המוסמכת למנוע מצבי הפלייה במערכת החינוך במבט לעתיד, החורג מהנסיבות הקונקרטיות שעל רקען הוגשה העתירה.

לכלל זה ישנו חריג והוא – כאשר מדובר בענין מהותי וחשוב אשר, על פי טיבו, עשוי לעלות מחדש, ובשל נסיבות של זמן ואילוצים נוצר קושי להכריע בו הכרעה שיפוטית עקרונית בסמוך ממש להתרחשות עצמה, וקודם לפתרונה (בג"ץ 73/85 סיעת "כך" נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד לט(3) 141, 146 (1985); בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הבטחון, פ"ד נג(5) 241, 250 (1999); ע"א 7175/98 המוסד לביטוח לאומי נ' בר מימון בע"מ (בפרוק), פסקות 5-6 (לא פורסם, 17.12.2001); בש"פ 8845/04 אלטויל נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(3) 446, 449 (2005); בש"פ 8823/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקות 9-10 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ריבלין (לא פורסם, 11.2.2010); בג"צ 1169/09 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' ראש הממשלה, פסקה 4 (לא פורסם, 15.6.2009)).

אביא את דבריה ""בשורה תחתונה" כנתינתם: "1. שויון בהענות למשימה הלאומית של קליטת העלייה, לענייננו – לקליטת העליה האתיופית - לאור העובדה כי מדינת ישראל פועלת על פי הנחיות הרבנות הראשית לישראל בכל הנוגע לגיורם של עולים חדשים, ובגלל הכוונתם של עולים העוברים גיור, על ידי הרבנות הראשית, לבתי ספר דתיים בלבד, אנו רואים כהכרח כי המשימה תחולק בצורה שווה בין בתי הספר המשתייכים לזרמי הציונות הדתית, וזאת כדי לאפשר קליטה נכונה, מתאימה ויעילה לטובת הילדים העולים ולטובת בתי הספר כולם. את שיבוץ הילדים העולים במערכת החינוך בפתח תקווה ממליצים חבריי הועדה לבצע בדרך הבאה:

...

השופט א' רובינשטיין: חברתי השופטת פרוקצ'יה, ביריעה רחבה שפרסה, ראתה עתירה זו כתשתית ראויה לקביעה עקרונית באשר למשמעו של שויון בחינוך, ולמסקנה אופרטיבית בסיסית העולה הימנו.

המסקנה הפשוטה היא, ולטעמי רוב מלים אך למותר והדברים לאמיתם בהירים כשמש בצהרי היום, שניתן בידי הרשויות כלי חד ויעיל לפיקוח, הוא ההזרמה הכספית; והמבקש לפגוע בשויון האנושי שאין בלתו, ראוי שלא יקבל כספי ציבור (בנוסף לסנקציות אחרות); זאת – בנוסף לכלים אחרים, של רישוי ופיקוח.

ראו גם אנציקלופדיה תלמודית הערך "חינוך" (ט"ז, קס"א) - ולא מצאנו שם הפליה בין יהודים ליהודים.

ב. להנחיות נשיאת בית המשפט העליון בדבר הגשת אסמכתות וראיות נוספת בעירעור, הקובעת כי בקשה בענין "תציין את עיקר מהותה של הראיה בלי לצרפה". מעבר להתנהלות בעייתית זו, וזה העיקר, לא הוכח שהראיות שצירופן מתבקש אמנם נחוצות לצורך מתן פסק הדין, או שהן דרושות לצורך הענין מסיבה חשובה אחרת, כלשון תקנה 457(א) לתקנות.

דרך כלל, דבר חקיקה מיועד לכוון דרכי היתנהגות של בני אדם, ומשכך, צופה הוא פני עתיד (בג"צ 5290/97 עזרא – תנועת הנוער החרדי לאומי בא"י נ' השר לעינייני דתות, פ"ד נא(5) 410, 422 (1997) (להלן: ענין עזרא)): "החוק נועד לקבוע לאדם מה מותר ומה אסור, לאילו מפעולותיו תהיה נפקות משפטית ואילו יחסרו נפקות זו. נמצא כי החוק מעצם מהותו מכוון לפעולות עתידיות. אין משמעות לכוון היום פעולה שנעשתה אתמול" (אהרון ברק פרשנות תכליתית במשפט 426 (2003)).

זוהי חזקה פרשנית הנתנת לסתירה בהתקיים נסיבות וטעמים טובים לכך (סעיף 17 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]; סעיף 22 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981; סעיף 10 לפקודת סדרי השילטון והמשפט, התש"ח-1948; ברוך ברכה משפט מנהלי 270-283 (1986); יצחק זמיר הסמכות המינהלית 957-958 (כרך ב', 1996); דפנה ברק-ארז משפט מנהלי 359 (2010) (להלן: ברק-ארז); בג"צ 28/94 צרפתי נ' שר הבריאות, פ"ד מט(3) 804, 815 (1995); ליחס בין חזקת אי-הרטרוספקטיביות לגבי חקיקה ראשית וחקיקת משנה, ראו: בג"ץ 2933/94 רשות שדות התעופה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(3) 837, 858-865 (1996); ענין עזרא, בעמ' 421-426; דנג"ץ 9411/00 ארקו תעשיות חשמל בע"מ נ' ראש עריית ראשון לציון, פסקות 5-6 ו-13 לפסק דינה של הנשיאה ביניש (טרם פורסם, 19.10.2009); וכן: הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 2.3100 (60.012) "חקיקת משנה: נוהל והנחיות", סעיף 20.3).

...

אשר לתביעת המערער כנגד המשיבים 2 ו-3, נקבע, כי המערער לא הצביע על מקור משפטי כלשהו להחלת אחריות אישית עליהם, וממילא, לאור המסקנה בדבר דחיית התביעה נגד הקיבוץ, דין התביעה נגדם להידחות גם כן. עמדות הצדדים בערעור טענות המערער אלה עיקרי טענות המערער: ראשית, שגה בית המשפט בכך שלא הכריע במישרין בשאלה העומדת בלב המחלוקת בין הצדדים, והיא – האם חלוקת שכר דיפרנציאלי לחברי הקיבוץ מתיישבת עם הוראות תקנון הקיבוץ או מנוגדת להן.

כן אציע, כי אף שהערעור נדחה, הקיבוץ יישא בהוצאות המשפט של המערער בשתי הערכאות, וכן בשכר-טרחת עו"ד המערער בשתי הערכאות בסך 40,000 ₪.

במקרה דנא זיכוי המערער בשכר טרחה, הגם שהערעור נדחה, יש בו משום מסר של הוגנות.

"בשעה שגדלנו היה הקיבוץ סמל ישראלי ועולמי ליצירה ישראלית מקורית, של שוויון חברתי ומגדלור מוסרי. חלה תמורה הן בעצם המציאות הקיבוצית, הכלכלית והחברתית, בתהליכי הפרטה שאולי תואמים יותר את יצר לב האדם ואופיו, אך מכרסמים ברעיון הקיבוצי, והן – כפועל יוצא – בדימוי הקיבוץ. כשלעצמי, אף כי לא זכיתי לחיות בקיבוץ, סבורני כי מדובר היה בתרומה נאצלת למאמץ לשינוי חברתי וערכי מן המעלה הראשונה ולשיבה לאדמה אל מול 'עסקי האוויר' בחלק מן הגלויות; וגם אם חלו תמורות, אין בכך כדי לקעקע את מורשתו העצומה של רעיון הקיבוץ לערכי שוויון, ולא פחות מזה,ובמיוחד תרומתו ליישובו של הסְפָר, להפרחת שממות, להקרבה עצמית לשם מימוש יעדים לאומיים, לפיתוח קרקעות הלאום ועוד. הייתי רוצה, במלאת 100 שנה לאֵם הקבוצות דגניה א' שדבר זה לא יישכח". כאמור, מצטרף אני לעמדת חברתי.

תחילה יצוין כי לבית הדין נתונה הסמכות לידון מחדש ולשנות החלטת ביניים שניתנה במהלך ההליך כאשר נוצרות נסיבות חדשות המצדיקות זאת או אם יתברר כי ניתנה החלטה מוטעית[footnoteRef:21].

] "זו היתה התקופה של ההתנהלות של הדברים, דצמבר או נובמבר 2016, זה התהליך שהתחלנו איתו כדי להתחיל את הכשרות. התחילו הלחצים מצד העובדים הדתיים, הם תמיד טענו שהם לא יכולים לאכול כי המקום לא כשר ומפלים אותם. לא היה סיבסוד של יס בנוגע לאוכל. באותה תקופה החלה יס לסבסד את האוכל לעובדים, ואז הם התלוננו שהם לא יכולים ליהנות מהסבסוד ואז החל הלחץ להפוך את המקום לכשר". אוסיף, כי מר בלילי הצהיר שבכל תהליך ההכשרה של הקפיטריה הוא היתנהל מול התובע ולא מול גב' ארבל[footnoteRef:29].

[35: נספח ה' לתצהיר התובע] ביום 27.11.2018 שלח הנתבע לתובע מיסמך שכותרתו "מעמדך במוסד לביטוח לאומי כעובד שכיר – על פי הצהרת מייצג" שבו נכתב שעל פי הדיווח של משרד יועץ המס נרשם שהוא "עובד שכיר בתקופה 01/12/2016 עד תאריך 01/01/2099 ב'ארבל אוסנת"[footnoteRef:36].

מדובר בטעות במצב הדברים ומסיבה זו בלבד לא פעל התובע כדי להרשם במעמד של "עובד עצמאי" (הגם שבוצעו פעולות כדי לדיווח עליו כ"עובד שכיר") לפני תחילת עבודתו בקפיטריה.

...

עם זאת, טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה מכיוון שהתובע לא היה מבוטח בביטוח נפגעי עבודה במועד האירוע, שכן באותו מועד לא היה רשום במוסד לביטוח לאומי כ"עובד עצמאי" ואף לא עשה את המוטל עליו להירשם.

לסיכום: שוכנעתי כי עקב טעות כנה מצד התובע ורעייתו בהבנת מעמדו האמיתי הוא נרשם כ"עובד שכיר" ולא כ"עובד עצמאי".

משרישומו של התובע כ"עובד שכיר" נעשה במועד הקבוע בחוק, שוכנעתי שיש לראותו כמי שעשה את המוטל עליו כדי להירשם כדין בהתאם לסעיף 77(א) לחוק ולכן יש לראותו כ"מבוטח" לפי סעיף 75(א)(2) לחוק.

סוף דבר התביעה מתקבלת.