לאחר בחינת חומר הראיות והעדויות ונטלי הראיה, הכריע בית הדין האיזורי כי "הוכח כי ההודעה עליה חתם סמוך לתחילת עבודתו כללה פרטים מהותיים שאינם נכונים, מתקבלת תביעת התובע ברכיב זה באופן חלקי. הנתבעת תשלם לתובע סך 5,000 ₪ עבור פגם בהודעה לעובד" (סעיף 20 לפסק הדין); "הוכח... התובע קיבל את שכרו הנקוב בתלוש, ולא מעבר לכך, ואין ממש בטענתו שקבל שכר נוסף במזומן. עם זאת, תלושי השכר אכן אינם עומדים בתנאי ס' 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח–1958, שכן רישום רכיבי השכר אינו תקין וכנדרש, משנכתב בו כי השכר ניתן באופן שעתי, לא נכתבו כמות השעות שבוצעו בפועל, ולא נרשם תשלום עבור ימי חופשה ומחלה... נוכח האמור, מתקבלת תביעת התובע ברכיב זה באופן חלקי, הנתבעת תשלם לתובע 1,000 ₪ עבור פיצוי לכל תלוש לא תקין שניתן לו, וסה"כ 26,000 ₪" (סעיפים 29- 31); נקבע כי המשיב התפטר ולא פוטר, אך נפסק שאין המבקשת רשאית לקזז דמי הודעה מוקדמת מאחר "שאף שאין חולק כי התובע לא עבד את כל מספר הימים שסוכם עימו, הנתבעת לא הוכיחה כמה ימים החסיר התובע מעבודתו וכן לא הרימה את הנטל להוכיח שעזב בטרם הושלמה ההודעה המוקדמת מטעמו" (סעיף 59); בהתאם להלכה בע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני - אליאסי שיווק בע"מ (29.3.17), נפסק כי "הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, מתקבלת תביעת התובע ברכיב זה עבור 60 שעות חודשיות לכל חודש שעבד" (סעיף 81), בסך כולל של 48,436 ₪; "בתלושי השכר נרשם מחודש 9/15 מדי חודש בחודשו סכום הבראה... נוכח האמור, התשלומים שנרשמו כהבראה, שולמו עבור הבראה. התובע זכאי עבור שנתיים אחרונות לאחד עשר ימי הבראה בשווי 378 ₪ כל אחד, וסה"כ 4,158 ₪. מסכום זה יש להפחית 2,629 ₪. הנתבעת תשלם לתובע הפרש דמי הבראה בסך 1529 ₪" (סעיפים 90- 92); "הנתבעת טענה כי התובע שהה בהפסקות באורך 45 דקות מידי יום, והפסקות אלו לא קוזזו משכרו, וכי על התובע להשיב את התשלום שקבל עבור שעות אלו בהן שהה בהפסקה, ויש לקזז זאת מכל סכום שייפסק לתובע... הנתבעת משכה ידה מטענה זו בסיכומיה, לרבות לטענת הקזוז משכך זנחה טענה זו , ודי בכך בכדי לדחות את תביעתה... למעלה מן הצורך... הנתבעת כלל לא טענה שהתשלום בגין ההפסקות נבע מטעות, וגם בגין כך יש לדחות את טענתה" (סעיפים 114- 118); "הנתבעת טענה כי עם סיום עבודתו נותר התובע ביתרה שלילית של 9.5 ימי חופשה, ובגין כך יש לקזז מכל סכום שייפסק עבורו. טענה זו נסמכת על המופיע בתלושי השכר... הנתבעת לא צרפה פנקס חופשה שהיה עליה לנהלו, ולא הציגה כל רישום נוכחות התומך ברישום בתלושי השכר. בנוגע לרישומים בתלושי השכר, החלק היחיד עליו ניתן להסתמך הנו רכיבי הסיכום ושכר הנטו הרשומים בו. בתחילת עבודתו כלל לא נרשם מעקב אחר ימי החופשה, ואף משהתחיל מעקב, נרשם ניצול של ימי חופשה מדי חודש מבלי שניתן לכך ביטוי בפירוט רכיבי השכר. בשל כך, לא ניתן לקבוע רק בהסתמך על תלושי השכר כי אכן התובע נותר ביתרה שלילית של ימי החופשה... טענת הנתבעת לקזוז ימי החופשה נדחית" (סעיפים 119- 124).
שכרו של התובע שולם לו בסכומים שנרשמו בתלושי השכר, אך כתשלום חודשי ולא שעתי.
...
לאחר בחינת חומר הראיות והעדויות ונטלי הראיה, הכריע בית הדין האזורי כי "הוכח כי ההודעה עליה חתם סמוך לתחילת עבודתו כללה פרטים מהותיים שאינם נכונים, מתקבלת תביעת התובע ברכיב זה באופן חלקי. הנתבעת תשלם לתובע סך 5,000 ₪ עבור פגם בהודעה לעובד" (סעיף 20 לפסק הדין); "הוכח... התובע קיבל את שכרו הנקוב בתלוש, ולא מעבר לכך, ואין ממש בטענתו שקיבל שכר נוסף במזומן. עם זאת, תלושי השכר אכן אינם עומדים בתנאי ס' 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח–1958, שכן רישום רכיבי השכר אינו תקין וכנדרש, משנכתב בו כי השכר ניתן באופן שעתי, לא נכתבו כמות השעות שבוצעו בפועל, ולא נרשם תשלום עבור ימי חופשה ומחלה... נוכח האמור, מתקבלת תביעת התובע ברכיב זה באופן חלקי, הנתבעת תשלם לתובע 1,000 ₪ עבור פיצוי לכל תלוש לא תקין שניתן לו, וסה"כ 26,000 ₪" (סעיפים 29- 31); נקבע כי המשיב התפטר ולא פוטר, אך נפסק שאין המבקשת רשאית לקזז דמי הודעה מוקדמת מאחר "שאף שאין חולק כי התובע לא עבד את כל מספר הימים שסוכם עימו, הנתבעת לא הוכיחה כמה ימים החסיר התובע מעבודתו וכן לא הרימה את הנטל להוכיח שעזב בטרם הושלמה ההודעה המוקדמת מטעמו" (סעיף 59); בהתאם להלכה בע"ע (ארצי) 47715-09-14 עוזי ריעני - אליאסי שיווק בע"מ (29.3.17), נפסק כי "הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, מתקבלת תביעת התובע ברכיב זה עבור 60 שעות חודשיות לכל חודש שעבד" (סעיף 81), בסך כולל של 48,436 ₪; "בתלושי השכר נרשם מחודש 9/15 מדי חודש בחודשו סכום הבראה... נוכח האמור, התשלומים שנרשמו כהבראה, שולמו עבור הבראה. התובע זכאי עבור שנתיים אחרונות לאחד עשר ימי הבראה בשווי 378 ₪ כל אחד, וסה"כ 4,158 ₪. מסכום זה יש להפחית 2,629 ₪. הנתבעת תשלם לתובע הפרש דמי הבראה בסך 1529 ₪" (סעיפים 90- 92); "הנתבעת טענה כי התובע שהה בהפסקות באורך 45 דקות מידי יום, והפסקות אלו לא קוזזו משכרו, וכי על התובע להשיב את התשלום שקיבל עבור שעות אלו בהן שהה בהפסקה, ויש לקזז זאת מכל סכום שייפסק לתובע... הנתבעת משכה ידה מטענה זו בסיכומיה, לרבות לטענת הקיזוז משכך זנחה טענה זו , ודי בכך בכדי לדחות את תביעתה... למעלה מן הצורך... הנתבעת כלל לא טענה שהתשלום בגין ההפסקות נבע מטעות, וגם בגין כך יש לדחות את טענתה" (סעיפים 114- 118); "הנתבעת טענה כי עם סיום עבודתו נותר התובע ביתרה שלילית של 9.5 ימי חופשה, ובגין כך יש לקזז מכל סכום שייפסק עבורו. טענה זו נסמכת על המופיע בתלושי השכר... הנתבעת לא צירפה פנקס חופשה שהיה עליה לנהלו, ולא הציגה כל רישום נוכחות התומך ברשום בתלושי השכר. בנוגע לרישומים בתלושי השכר, החלק היחיד עליו ניתן להסתמך הינו רכיבי הסיכום ושכר הנטו הרשומים בו. בתחילת עבודתו כלל לא נרשם מעקב אחר ימי החופשה, ואף משהתחיל מעקב, נרשם ניצול של ימי חופשה מדי חודש מבלי שניתן לכך ביטוי בפירוט רכיבי השכר. בשל כך, לא ניתן לקבוע רק בהסתמך על תלושי השכר כי אכן התובע נותר ביתרה שלילית של ימי החופשה... טענת הנתבעת לקיזוז ימי החופשה נדחית" (סעיפים 119- 124).
לאחר שעיינתי בפסק הדין, בטענות הצדדים ובכלל החומר בתיק, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להתקבל באופן חלקי, בכפוף להפקדת הסכום הפסוק בסך 80,967 ₪ בקופת בית הדין בתוך 30 ימים.
על כן, בבחינה משולבת של סיכויי הערעור עם מאזן הנוחות, שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל חלקית, באופן שהסכום הפסוק בסך 80,967 ₪ (ולמעט שכר הטרחה בסך 9,500 ₪) יעוכב - בכפוף לכך שהמבקשת תפקיד את סכום זה בקופת בית הדין בתוך 30 ימים.
סוף דבר – דין הבקשה להתקבל חלקית ובכפוף להפקדה בקופת בית הדין, כאמור בסעיף 9 לעיל.
