נוכח האמור, בשנת 2011 המבקשת הורשעה לראשונה בעבירה של אי-קיום צו שניתן מכוח סעיף 205 או 206 לחוק על פי סעיף 210 לחוק, ובגזר דינה הושתה עליה ענישה נלווית לצד מתן פרק זמן נוסף לצורך קבלת ההיתר הנידרש עבור המבנה, בטרם ייכנס צו זה לתוקף.
בשנת 2019 הוגש נגד המבקשת כתב אישום, שלישי במספר, המייחס לה עבירה נוספת של אי-קיום צו 2006 – הפעם לפי סעיף 246 לחוק התיכנון והבניה בנוסחו לאחר תיקון מס' 116 לחוק (חוק התיכנון והבניה (תיקון מס' 116), התשע"ז-2017, ס"ח 884 (להלן: עבירת אי-קיום צו ותיקון 116 או התיקון, בהתאמה)).
...
מסקנה זו מקובלת עליי – היא עולה בקנה אחד עם לשונו וכן עם תכליתו של תיקון 116, אשר נועד לייעל את הליכי האכיפה ולצמצם בכך את האפשרות להותיר בניה בלתי-חוקית ושימושים אסורים על כנם (רע״פ 7316/21 אמאם נ׳ היחידה הארצית לאכיפה דיני תכנון ובניה, פסקה 19 (23.10.2022); רע״פ 205/22 עיאדה נ׳ דוד אוחיון מנהל מחוז חיפה, פסקה 11 (20.2.2022)).
משאלו לא נוצלו, המבקשת חויבה פעם אחר פעם מכוח צו 2006 להרוס את המבנה – אליו לא צייתה, תוך שהיא צוברת הרשעות בגין אי-ציות זה. מכאן ההצדקה להיעתר לבקשת המשיבה למתן צו 'חדש', אשר מאפשר גם לרשות הרלוונטית לבצעו.
סוף דבר: הבקשה נדחית.