אי קיום צו הריסה שיפוטי - עבירה מתמשכת

פתח דבר המאשימה הגישה כנגד הנאשמים 1 – 3 כתב אישום, בו מיוחסות להם עבירות של אי קיום צו הריסה, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), בניה ושימוש טעונים היתר ללא היתר ובסטייה מתוכנית, עבירה לפי סעיפים 204 א' ו-ב' לחוק, וכן אי קיום צו שפוטי להפסקת בניה עבירה לפי סעיף 240 לחוק, וזאת במיתחם המשמש לגן אירועים "גני כרמל" בחוף "אילנות", במקרקעין, הידועים כגוש 15514 חלקות 54 ו- 55 במגדל (להלן: "המקרקעין").

באותה פרשה נקבע כי: "רשאי היה בית משפט השלום להיתחשב במלוא התקופה בה נעברה העבירה לצורך גזירת דינו של המשיב. כתב האישום שהוגש כנגד המשיב, הגם שהתבסס על העובדות שהיו בנמצא בעת הגשתו, הצביע על הפרתו הנמשכת של המשיב את הצוו השפוטי בעיניינו; המשך ההיתנהגות העבריינית לאחר הגשת כתב האישום הוכח כדבעי במהלך המשפט ולמשיב ניתנה היזדמנות להיתגונן בפני טענה זו ולהביא ראיותיו. יש לדחות איפוא את טענתו של המשיב לפיה גזירת דינו בהיתחשב במלוא הקף עבירתו ניצבת בסתירה לכלל לפיו "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". המשיב הוזהר, ונענש בהתאם (שם עמ' 12).

...

בנוסף, אני קובעת כי המאשימה לא הוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת, עובדות סעיפי אישום 1-2 באשר לתקופה השלישית שבסעיף 26 הנ"ל. אני קובעת כי המאשימה לא הוכיחה, ברמת ההוכחה הנדרשת, את עובדות סעיף האישום 3 לכתב האישום.

אי לכך, אני מורה על זיכויים של הנאשמים 1 ו-2 מסעיפי אישום 1 ו-2 ו- 3 לכתב האישום.

באשר לנאשמת 3, ולאור התוצאה אליה הגעתי בסעיף 63 להכרעת הדין, אני מורה על ביטול כתב האישום כנגד הנאשמת 3.

א) העובדות בכתב האישום המתוקן שהגישה המאשימה נגד הנאשם יוחסה לאחרון עבירה מתמשכת של אי-קיום צו הריסה שפוטי כאמור בסעיף 210 לחוק התיכנון והבניה תשכ"ה – 1965.

השיח המשפטי העוסק בעבירת אי ציות לצוי בית המשפט הנו חד משמעי ונפסק בע"פ (נצרת) 875/01 בצר משה נ' מ"י (1.1.03), כי גם אם הספיק הנאשם עד הדיון בבית המשפט להשיג היתר או אף להרוס, אין הדבר מאיין את העבירה, באשר במועד בו נבדק המקום, לא קוים הצוו ולכן יש להרשיע.

...

במחלוקת זו נוטה דעתי אחר עמדת ב"כ הנאשם אשר ציטט במהלך הדיון את ההלכה שנפסקה בבג"צ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מ"י ׁ(פורסם בנבו) שם נקבע בין היתר: "על דרך השגרה ובהעדר טעמים מיוחדים, סבורים אנו כי דרך המלך להעלאת טענות כנגד פגמים שנפלו בהגשת כתב האישום הינה במסגרת ההליך הפלילי גופו". (שם, פיסקה 5) בית המשפט אף פירט את הטעמים לכך בין היתר בכך שבית המשפט יכול לעשות שימוש בסעדים מתונים ומידתיים שאינם מגיעים כדי ביטולו של כתב האישום (שם).

כאמור לעיל, תחמה הילכת בורוביץ את תחום החלתה של טענת הגנה מן הצדק והגעתי למסקנה לפיה לא מתקיימים בעניינו של הנאשם נסיבות המצדיקות קבלת טענה כה נוקבת.

על יסוד המקובץ עד כאן, אני דוחה את טענתו של הנאשם להגנה מן הצדק ומרשיע אותו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

הערך המוגן שניפגע בעבירה של הפרת צו שפוטי: העבירה אשר עבר הנאשם הנה עבירה חמורה שכן אי־קיום צו בית־משפט משמעו פגיעה בשלטון החוק, ועל בתי־המשפט להדגיש כי לא ניתן להקל ראש עם נאשמים העוברים עבירה מסוג זה. היבט החומרה בא לידי ביטוי בעובדה שהנאשם ידע על קיומו של גזר־הדין בהליך הראשון, וידע שעומדת לרשותו תקופה קצובה לבצוע מה שנקבע במסגרת אותו גזר־דין – הריסת התוספת או לחילופין הוצאת היתר כדין בגינה.

בנוסף העבירה של אי־קיום צו בית־משפט הנה עבירה נמשכת, כאשר אי־קיום צו שפוטי מהוה עבירה חדשה ומתחדשת מדי יום ביומו ופוגעת באמון הציבור בבתי־משפט ובמשקלם של הצוים הניתנים כגון הצוו נשוא כתב האישום, פגיעה כאמור יש לה השלכות לא רק לגבי הנאשם אישית אלא על הציבור בכללותו.

יש להטעים כי "אי קיום צו שפוטי, גם אם לעבירה זו נקבע עונש מאסר של שנה, ולא מעבר לכך, יורד לשורשו של שילטון החוק ושל תורה מתוקנת" [רע"פ 2809/05 – גבריאל טסה נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 2063 (22/05/2005), בפיסקה ה(4)].

...

אשר־על־כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: קנס בסך של – 8,000 ₪ או 50 ימי מאסר תמורתו.

הנני מורה על חילוט ההתחייבות שנחתמה ע"י הנאשם בתיק תו"ב 15719-10-11, על סך של – 2,000 ₪, או 15 ימי מאסר תחתיו.

אני מחייב את הנאשם לחתום על התחייבות כספית בסך של – 10,000 ₪, להימנע תוך 3 שנים מהיום, מלעבור עבירה על הסעיפים בהם הורשע או עבירה לפי סעיפים 145, 204 ו- 210 לחוק התכנון והבניה.

עסקינן בעבירה נמשכת, ויש ליתן את הדעת לפרק הזמן בו הצוו אינו מקוים.

ראו גם תו"ב (קצ') 10831-12-13 ועדה מקומית לתיכנון מעלה חרמון נ' סאלח עבד אל ולי (28.11.2018), שם דובר על נאשם שהורשע בעבירת אי קיום צו שפוטי שניתן נגדו בגזר דין קודם, וצווה עליו להרוס ביניין מקונסטרוקציית ברזל ופחים (דיר כבשים) בשטח של כ-250 מ"ר. עוד הורשע בשימוש במקרקעין ובמבנה לדיר כבשים ללא היתר ובנגוד לשימוש המותר ע"פ התכניות שהנו למגורים.

...

בהתחשב בערכים שנפגעו כתוצאה מביצוע העבירות, במידת הפגיעה בהם, במדיניות הענישה הנוהגת כפי שנסקרה לעיל כמו גם בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ובכלל אלה – היקפה הנרחב של הבנייה (כ - 800 מ"ר), אופי הבניה (בניה קלה) הסטייה מייעוד הקרקע, כאשר למשיב 1 אף מיוחסת עבירה של אי קיום צו שיפוטי במשך כ - 5 שנים, וכן, ולצורך מתחם הקנס, בהתחשב בטענות המשיבים לעניין מצבם הכלכלי (אף שבעניינו של המשיב 1 לא צורפו ראיות כלשהן ובעניינו של המשיב 2 הוצגו ראיות חלקיות בלבד), ומשלא הובאו ראיות על רווחים כלכליים הצומחים למשיבים מהמבנה – סבורני כי מתחם העונש ההולם בעניינם של המשיבים (אשר נוכח האמור לעיל יש לאבחן ביניהם) הינו כדלקמן – בעניינו של המשיב 1 – מתחם עונש הולם הנע בין מאסר מותנה ברף התחתון שבו לבין 6 חודשי מאסר בפועל אשר יכול שיבוצעו בעבודות שירות ברף העליון שלו.

יש אף להביא בחשבון את מצבו הרפואי של בנו הקטין של המשיב 2 והקשיים הבלתי מבוטלים הכרוכים בעניין זה. בנסיבות העניין, נוכח היותם בני משפחה אחת ולפי שערכאת הערעור איננה נוטה למצות את הדין עם הנאשמים, אני קובעת כי העונש הראוי ימוקם ברף הנמוך של המתחמים שנקבעו כך שהקנס בעניינו של המשיב 1 יעמוד על 50,000 ₪ והקנס בעניינו של המשיב 2 יועמד על 40,000 ₪.

לסיכום – הקנס שהושת על המשיב 1 יועמד על סך של 50,000 ₪ או 150 ימי מאסר תמורתו.

]" (רע"פ 9239/12 אבו עראר נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (2.1.2013), והאסמכתאות שם). דברים אלו מקבלים משנה תוקף, כאשר מדובר בעבירות בניה בלתי חוקית, הנמשכות לאורך שנים, וכוללות אי-ציות לצוי בית משפט, כפי שהיה במקרה דנן". כן יפים לענייננו הדברים שנאמרו ברע"פ 2464/15 אבו רמילה נגד מדינת ישראל (13.5.2015): "אין לי אלא להצטרף לפעמים הרבות בהן בית משפט זה עמד על חומרת התופעה של הפרת דיני התיכנון והבניה, וכן של הפרת צוים שפוטיים. התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי תואמת את ההכרה בממדים המדאיגים של תופעה פסולה זו, והיא אך צעד אחד לעבר הרתעת הרבים, ובפרט הרתעת המבקשים הקונקרטיים". בנסיבות ביצוע העבירות מלמדות על פגיעה משמעותית בערכים חברתיים מוגנים שעה שהנאשם כי לא קיים צו הריסה שהוצא כנגדו ביום 27.09.1998 במסגרת גז"ד בת"פ 3274/97 בבית משפט השלום בעכו ולפיו היה על הנאשם להרוס מבנה בן 2 קומות שהוקם מעל קומה א', בשטח כולל של כ- 190 מ"ר. לפחות מאז תאריך 10.10.2002 לא קיים הנאשם את צו ההריסה ולא הכשיר הבניה.

...

  לאור האמור, בשים לב לנסיבות העבירות אני סבורה כי מתחם העונש ההולם את נסיבות העבירות כולל עונש של מאסר שניתן לשאת בדרך של עבודות שירות, קנס כספי בסכום של 30,000 ₪ ועד 50,000 ₪ בנוסף לעונשים נלווים.

לאור האמור ולאחר שנתתי משקל למכלול השיקולים אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר למשך 3 חודשים.