בית-משפט קמא פירט את טענות המשיבה על-כך שהמפקח נבואני נוכח שצו הריסה לא קוים, לאור המבנה כפי שראה אותו, לאור היתרשמותו המקצועית, ולאחר שהשווה בין היתר הבניה התקף לבין המצב בשטח, ובהנתן שלגבי אותו שטח גם הוגשה בקשה ללגליזציה שנדחתה.
לטענת המערער, במקרים אחרים מפקחים זיהו את הנכס לאור ידיעתם האישית, בעוד שבעניינו של המערער, המפקח זיהה את תוספת הבניה ככזאת שלגביה הוצא צו ההריסה בהליך הראשון על-יסוד הגרמושקה, ההיתר והתמונות מההליך הראשון, והשוואתם למה שראה בעיניו ולתמונות שצילם ב-13', אלא שאותו חומר שעל בסיסו הגיע המפקח למסקנה שהמדובר באותה תוספת בניה שלגביה לא ניתן היתר, והוצא צו ההריסה בהליך הראשון, לא הוגש לבית-משפט קמא.
...
בכל הקשור בטענות המערער בהודעת הערעור, כי היה מקום לקבוע מפורשות בהכרעת-הדין כי הוא זוכה מהאישום השני ומהאישום השלישי שבכתב האישום שהוגש כנגדו ב-תו"ב 42702-04-14, מתקבל הערעור, כך שמובהר כי אכן המערער מזוכה מהאישום השני ומהאישום השלישי שהוגשו כנגדו, ואשר עניינם אי-קיום צו איסור שימוש והמשך שימוש למגורים במבנה ללא היתר ובסטיה מהיתר, ושימוש חורג בסטיה מהיתר.
המסקנה אליה הגיע בית-משפט קמא מעוגנת בחומר הראיות שבפניו ובעדותו של המפקח נבואני, שבית-משפט קמא מצא אותה כמהימנה.
המפקח השווה את התמונות מהתיק המקורי, את הגרמושקה, ואת היתר הבניה, והגיע למסקנה שאותה בניה שלגביה ניתן גזר-הדין בהליך הראשון שהורה על הריסתה, לא נהרסה, וזאת לאחר שבחן את המסמכים, וכן ביקר בשטח, וצילם את המצב העדכני במועד ביקורו.
לאור האמור לעיל, נדחה ערעורו של המערער על הרשעתו בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, כנוסחו לפני תיקון 116 לחוק.