אי קיום צו בית משפט להפסקת הפעלת גן אירועים ללא רישיון

על פי כתב האישום, הנאשמים מפעילים יחד בית עסק של מזון, מסעדת בשרים והגשת משקאות משכרים בשם "שיפודי לב השכונה", הפועל ברחוב האצ"ל 40 ברמת גן. בהחלטה מיום 11/06/2018 נמחק מכתב האישום שהוגש כנגד הנאשם 2 בלבד, סעיף האישום המייחס לו עבירה של אי קיום צו שפוטי.

טיעוני הנאשמים באשר לפסיקה שהמאשימה הציגה לעניין מיתחמי ענישה, ב"כ הנאשמים טענה כי הפסיקה לא מתאימה למקרה שבעניינו, לטענתה העונש בתיק רע"ס 3569-12-15 נקבע בין היתר לאור קשיים תברואתיים ובהיעדר אישור כיבוי אש, ובתיק רע"ס 40035-05-17 צורף לכתב האישום הראשון כתב אישום נוסף בעיניין ארוע ירי ודקירות.

ברע"פ 1483/14 מוזס מסעדה שותפות כללית נ' עריית תל אביב יפו נקבע כי המבקשים הורשעו, על פי הודאתם, בעבירות אי קיום צו בית משפט ועיסוק בעסק טעון רשוי לפי החוק ללא רישיון, שעניינן הפעלה בלתי חוקית של מסעדה.

בהתאם להוראת סעיף 16 לחוק רשוי עסקים, ועל פי ההלכה הפסוקה, משהורשעו הנאשמים בעבירות של ניהול עסק ועיסוק בעסק ללא רישיון, יש להורות בצו על סגירה של העסק, על מנת להפסיק את המשך ביצועה של העבירה.

...

לאחר שהבאתי בשיקול דעת, נסיבות ביצוע העבירה, מדיניות הענישה הנוהגת ונסיבותיו האישיות של הנאשם 2, והעובדה כי הנאשם 2 הודה וחסך מזמנו של בית המשפט, הינו אדם צעיר, חייל משוחרר ובתחילת דרכו המקצועית, אני גוזר על הנאשם 2 העונשים הבאים: על הנאשם 2 יוטל קנס בסך 10,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו.

אני גוזר על הנאשם 2 לחתום בתוך 7 ימים על התחייבות כספית בסך 20,000 ₪ להימנע מהעבירות בהן הורשע, כאשר ההתחייבות תעמוד בתוקף לתקופה של שלוש שנים, ותיכנסנה לתוקף ביום 15/11/2020.

אני גוזר על הנאשם 2 מאסר על תנאי לתקופה של חודשיים למשך שנתיים.

ביום 12/10/09 הוגש נגד המבקש כתב אישום, במסגרתו הואשם המבקש בניה ללא היתר בקרקע שייעודה חקלאי, בבצוע עבודות ושימוש במקרקעין בבצוע עבודות ושימוש במקרקעין בסטיה מתוכנית, אי קיום צו הפסקה מינהלי, אי קיום צו הפסקה שפוטי, ואי קיום צו מניעת פעולות.

בעיניין זה ראה גם האמור ברע"פ 4007/14, ספיר – קדמת עדן בע"מ נ' מדינת ישראל, (פסק הדין מיום 12.6.14): "אין חולק, כי במשך שנים מפעילים המבקשים גן אירועים במקרקעין, ללא היתר בניה מתאים. עבירות על דיני התיכנון והבנייה הן עבירות חמורות, המבטאות זילזול בחוק וברשויות, והן הוגדרו לא אחת כ'מכת מדינה'. חומרה יתירה נודעת לעבירות אלה, מקום בו תכליתן היחידה היא השאת רווחים מפעילות עסקית, וכך הם פני הדברים בעניינינו.

כפי שמתברר, אין דברים אמורים בתכנית מיתאר מאושרת ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהשג יד מיידי ורק עיכוב פורמלי חסר משמעות מעכב אותו באופן זמני.

עיקרון זה נקבע גם בחקיקה הראשית, באמצעות תיקון 116 לחוק התיכנון והבניה, אשר ניכנס לתוקף ביום 25.10.2017: "יש לחזור ולהזכיר, כי מדובר במבנה שהוקם ללא היתר כדין על קרקע חקלאית, תוך הפרה חוזרת ונשנית של צוי הריסה שפוטיים ומינהליים, שהוצאו ברבות השנים. תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי כי אין להכיר, ככלל, בקיומו של "אופק תיכנוני", אלא אם הוצגה תכנית מפורטת שהופקדה, המתייחסת למבנה מגורים, וכאשר ברור כי אותה תכנית מתייחסת למקרקעין שניתן להכשירם לבניה.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים המצורפים, המסקנה היא כי דין הבקשה להידחות, הן מטעמים פרוצדורליים, והן לגופה, כפי שיבואר להלן.

אף לגופה של בקשה יש לדחות את הבקשה.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

המבקשת עותרת בבקשה זו למתן צו מניעה זמני בו יורה בית המשפט למשיבה "להמנע מקיום אירועים ו/או שימוש שאינו תואם את רישיון העסק, היתרי הבניה והוראות הסכם השכירות...". וזאת בגין טענה לבניה ללא היתר שביצעה המשיבה.

בנוסף, הציגה המשיבה רישיון לניהול עסק בתוקף עד 31.12.21 (נספח ה לתגובה) ואישור מטעם כיבוי אש (נספח ו לתגובה), אשר מתייחסים הן לניהול מסעדה, הן לניהול בית מלון והן לניהול "אולם או גן לשמחות ולארועים שעיקר עסוקו הוא קיום ארועים..." המסקנה ממכלול הנתונים דלעיל היא כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח כי המבנים ביסוד הבקשה ובעיקר 'שטח ההרשאה' ניבנו ללא היתר כדין.

לעניין מאזן הנוחות והסעד המבוקש – כאמור, המבקשת עותרת להורות על הפסקת הפעילות העסקית של המשיבה, כלומר אי מתן אפשרות לקיים אירועים במקום או כל פעילות שאינה עולה בקנה אחד עם רישיון העסק.

בחינת מאזן הנוחות – טענתה של המבקשת לעניין זה הנה שהמשיבה מנהלת אירועים באולם ללא רישיון עסק וללא היתר בניה.

...

בנסיבות אלה טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות הן משום שאין לה בסיס עובדתי והן משום שלא מתקיימים התנאים למתן הסעד הזמני.

די בשיקולים דלעיל כדי להוביל למסקנה לפיה דין הבקשה לדחייה.

סוף דבר, הבקשה נדחית הן משום שלא הונחה תשתית ראייתית, ולו ראשונית, לתמוך בעובדות הנטענות בה, הן משום שמאזן האינטרסים נוטה בבירור לדחייתה והן משום שנראה שהבקשה הוגשה בחוסר תום לב. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בגין בקשה זו בסך כולל של 15,000 ₪.

בזיקה לבקשת המבקשת להשהות את הגשת כתב התביעה מטעמה, אפנה להוראות תקנה 95(ב) לתקנות הקובעת כי כתב תביעה יוגש "בתוך שבעה ימים ממועד מתן הצו או בכל מועד אחר שעליו יורה בית המשפט". מאחר שהבקשה לסעד נדחתה, אין עוד צורך להשאיר הליך זה תלוי ועומד ואני מורה על סגירתו.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 62363-12-19 אמיר - פ"ת (1987) נאמנות והשקעות בע"מ ואח' נ' מורפוט בע"מ ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופטת שרון גלר תובעות 1. אמיר - פ"ת (1987) נאמנות והשקעות בע"מ 2. גן אמירים בע"מ ע"י ב"כ עו"ד מיכל גולדהר נתבעים 1. מורפוט בע"מ 2. אורי פוטשניק ע"י ב"כ עו"ד שלוה פוטשניק פסק דין

זכות הקזוז העומדת לנתבעים הנה בגין הרכיבים הבאים: תשלום שבוצע מראש עבור ששה חודשי שכירות אחרונים ע"ס 1,518,246; תשלום שבוצע בגין דמי שכירות בתקופת ההתארגנות בתחילת השכירות ע"ס 379,561 ₪; תשלום מראש שבוצע עבור דמי זיכיון להפעלת המושכר עד סוף תקופת השכירות ע"ס 2,767,050 ₪; תשלום ביתר בגין שימוש בציוד התאורה וההגברה ע"ס 4,794,660 ₪; נזק על הפסד אירועים עיסקיים בשל העדר רישיון עסק ע"ס 1,000,000 ₪; מוכחשת הטענה כי מר בובליל הישתתף בפגישה בבנק עם הנתבעים או סייע להם בקשיים הכלכליים אליהם נקלעה; לנתבעת נודע לפני כשלוש שנים כי למושכר הוצא היתר לשימוש חורג מוגבל בזמן אך לא קיים רישיון עסק תקף להפעלת אולם האירועים.

טענה זו מושתתת על אותן טענות שנידונו והוכרעו לעיל במסגרת הדיון וההכרעה בנוגע לעלות מערכת התאורה וההגברה והקביעות בנוגע אליהן שומטות את הקרקע אף מתחת להגנת הנתבעים ברכיב תביעה זה. אין בידי לקבל אף את טענתם החלופית של הנתבעים, לפיה בכל מקרה אין לחייבם בתשלום החודשי השוטף עבור מערכת התאורה וההגברה החל מחודש מרץ 2020 ועד לפינוי המושכר וזאת נוכח תקופת הקורונה ואי קיום אירועים במהלכה, תוך שאולם האירועים ניסגר בתקופה זו. ראשית, טענת הנתבעים בעיניין זה הוצגה באופן לקוני, ללא הצגת גרסה עובדתית מפורטת ואסמכתאות רלבאנטיות בעיניין זה ואף ללא טיעון משפטי מלא בנושא זה. בית המשפט אינו אמור, ובמישור הראייתי אף אינו יכול, להשלים מלאכתם של הנתבעים.

התובעות הצביעו על כך שישנה אף גרסה שלישית מטעם הנתבעים, לה טען פוטשניק בחקירתו הנגדית בדיון בבקשה לביטול העיקול הזמני, שם העיד - "לא זכור לי שהפסקתי לשלם למחסן" (פרוטוקול הדיון מיום 6.2.2020 בעמ' 9 ש' 6-7).

הנתבע אף הודה בחקירתו הנגדית כי מעולם לא הוצא צו סגירה לגן האירועים ואישר כי הוא פועל באופן רצוף עד היום (עדות פוטשניק, עמ' 88 ש' 16 לפרוטוקול).

על פי הנטען, עניין זה פגע בהכנסות הנתבעת והקשה עליה למכור אירועים בגן האירועים משום שנותרה לעיתים, לתקופות קצרות, ללא רישיון עסק.

...

הנתבעים המשיכו לאורך תקופה ממושכת בביצוע הפרות יסודיות ומתמשכות של התחייבויותיהם החוזיות ובסופו של דבר התובעת נאלצו לבטל את הסכם השכירות ולתבוע את פינוי המושכר; מוכחשת מכל וכל טענת הנתבעים לקיומו של פגם ברישיון העסק של המושכר.

מהטעמים לעיל, על משקלם המצטבר, טענות הקיזוז אשר בפי הנתבעים – נדחות.

משכך, טענת הגנה זו – נדחית אף היא.

סיכום נוכח כלל הקביעות לעיל, תוצאת ההליך הינה קבלת התביעה בהתאם לרכיבים והסכומים הבאים, אותם ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובעות: תאורה והגברה (עלות) - 711,000 ₪.

דיון בית משפט קמא קבע, כי מיתחם עונש הקנס ההולם הוא בין 100,000 ש" ל- 500,000 ₪, ונראה שבאי כוח הצדדים אינם חולקים על קביעה זו. סקירת הפסיקה מלמדת, שאכן, כפי שבית משפט קמא קבע, "קיים מינעד רחב של ענישה בעבירות מסוג זה", ואסקור מספר פסקי דין: (א) ברע"פ 1417/12 אחוזת הברון נ' מדינת ישראל (24.6.2012), הורשעו החברה ומנהלה בעבירות של בניה ללא היתר, וכן בעבירה של שימוש ללא היתר במקרקעין, ובעבירה של אי קיום צו שפוטי.

העבירות בהן הורשעו הנאשמים היו שימוש במקרקעין ללא היתר, ביצוע עבודות בניה ללא היתר, ניהול עסק ללא רישיון, ואי קיום צו הפסקה שפוטי.

באשר לנאשם, נטען, כי יש מקום להתערב בגובה הקנס שהוטל עליו, ולהפחיתו במידה משמעותית, בשל גילו של הנאשם, הודאתו בעבירות שיוחסו לו בתחילת ההליך (למעט שטח גן האירועים), מצבו הבריאותי, מצבו הכספי, שרותו בצה"ל ונכותו בעקבות השרות, עזרתו לזולת, ניסיונו לקבל היתר לשימוש במקרקעין, והפסקת השמוש בפועל עם מתן צו בית המשפט המורה לו לעשות כן (כאילו שניתן היה לנהוג אחרת).

ואולם, אין להוציא מכלל אפשרות, שבית המשפט הפעיל סוג של "כלים שלובים", והטיל על הנאשם לשלם קנס בסך 150,000 ₪, לאחר שמצא להטיל על הנאשמת קנס בסכום של 1 ₪ בלבד.

...

סוף דבר אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני מקבל את הערעור שהוגש מטעם המאשימה בעפ"א 30575-03-24, וחלף תשלום הקנס בסך 1 ₪ שהושת על הנאשמת (חברת צנובר בע"מ), הנני דן את הנאשמת לתשלום קנס בסך 200,000 (מאתיים אלף) ₪.

(ב) הנני מקבל את ערעור הנאשם (גיורא מגיד), וחלף תשלום הקנס בסך 150,000 ₪ שהושת עליו, הנני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך 100,000 (מאה אלף) ₪, או 10 (עשרה) חודשי מאסר תמורתו.

הקנס ישולם ב- 10 תשלומים שווים ורצופים, בסך 10,000 (עשרת אלפים) ₪ כל אחד, החל מתאריך 10.5.2024, ובניכוי התשלומים, אם שולמו כאלה, שהנאשם שילם לפי פסק הדין של בית משפט השלום טרם מתן פסק דין זה. (ג) הנני קובע כי כפל אגרת הבניה עומד על סך 58,450 ₪.