במסגרת המרצת הפתיחה התבקש בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, לזמן המשיבים לדיון ולכוף על כל אחד מהם קנס או מאסר כדי לציית לפסק הדין שניתן על ידי כב' המפקח על רישום המקרקעין אורן סילברמן ביום 23.10.11, שנתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים, ולפעול לאיטום גג הבניין המשותף בו מתגוררים המבקשת והמשיבים (להלן: "פסק הדין").
אך תחת נקיטה בהליך נוסף אצל המפקח על המקרקעין למיצוי בירור טענותיה של המבקשת בעיניין אי קיום הסכם הפשרה, בחרה המבקשת דוקא בנקיטה בהליך הבזיון, וזאת, לדבריה, מטעמי חיסכון ועל מנת לייתר הצורך בהליך יקר נוסף.
בנוסף, לא התרשמתי כי עצם ביצוען של פעולות איטום ספורדיות, ללא פירוט מספק, כפי שנטען על ידי היזם שנכח בדיון בהליך אצל המפקחת על המקרקעין משנת 2016, די בו כדי ללמד על קיום פסק הדין.
...
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לחייב המבקשת בהוצאות מתונות.
עם זאת, איני מקבלת את טענת המשיבים כי המבקשת היתה מושתקת מנקיטה בהליך הבזיון נוכח דברים שאמרה בהליך לפני המפקחת על הבתים המשותפים בשנת 2016, מהם השתמע כי המבקשת לא שללה האפשרות כי הרטיבות בדירתה היא רטיבות חדשה, שהתפתחה לאחר קיום פסק הדין מושא הליך זה. אכן המבקשת טענה במסגרת הליך זה כי במידה שהנתבעים אומרים כי הם תיקנו את הגג – אז מדובר ברטיבות חדשה, ואכן בהחלטת כב' המפקחת בפרוטוקול דיון זה תועדה בחירתה של המבקשת שלא לעתור בהליך בזיון מחמת היות הרטיבות רטיבות חדשה.
