אי קיום התחייבויות של עורך דין כלפי לקוח

בין עורך-הדין לבין הלקוח קיים הסכם לפיו מתחייב עורך-דין ליתן שירותים של עריכת דין, בתמורה לשכר טירחה המשולם לו. קביעת המאפיינים לשאלה האם נוצרו יחסי עורך-דין לקוח נדונו על-ידי בית המשפט העליון: "47. ...אין כל נפקות משפטית לאמון שרוחש פלוני לעורך-דין אלמוני, ואין בכך כדי ליצור יחסי עורך-דין-לקוח ביניהם. לדעתו, כדי לקבוע אם אמנם קיימים יחסים כאלו, יש לבדוק את מכלול הנסיבות של המקרה, ולשאול: האם הלקוח פנה לעורך הדין בבקשה כי ייצג אותו? האם עורך הדין קיבל על עצמו לייצג את הלקוח? האם ניתן לטובת עורך הדין ייפוי-כוח לטפל במקרה הנבדק? האם שולם שכר-טירחה עבור הטיפול? האם נערכה בין עורך הדין ללקוח ישיבה בה פירט הלקוח בפני עורך הדין את דרישותיו? ..." (ראו: ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד (4) 446, 462, 478 (1990)).

עניין קיומה של חובת זהירות מצד עורך-דין כלפי מי שאינו לקוחו, נדונה בע"א 2625/02 נחום עו"ד נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 409 (2004): "חובת הזהירות הוחלה על עורך-הדין לא רק ביחסים שבינו לבין לקוחו, כי אם גם ביחסיו עם צד שלישי. במקרה זה האחרון היחסים המיוחדים בין הניזוק לעורך-הדין והסתמכותו של הראשון על דברי האחרון מבוססים לא על חוזה בינם – חוזה אשר אינו בנמצא – כי אם על אופיו המיוחד של המיקצוע המשפטי ועל חובות ההגינות שבהן חב עורך-הדין לציבור כולו. כיוון שהציבור כולו מסתמך על מקצועיותו ועל יושרו של עורך-הדין, הוא חב בחובת זהירות לא רק כלפי מרשו, אלא גם כלפי יריבו וכלפי הציבור כולו (פרשת בכור [3], בעמ' 214). הדברים אמורים במיוחד כאשר הניזוק היה צד לא מיוצג לעיסקה אשר בה שימש המזיק כעורך-הדין של הצד שכנגד. בנסיבות שכאלה סביר יותר שאדם אכן יסתמך על דבריו של עורך-הדין של הצד שכנגד (ראו: פרשת שרמן [1], בעמ' 472; ע"א 6645/00 עו"ד ערד נ' אבן [11], בעמ' 381). אלא שגם אז אין מגעת החובה הזו לכדי היקפה של החובה כלפי לקוחו. את ההלכה בדבר אחריות עורך-דין כלפי מי שאינו לקוחו סיכם השופט בך בפרשת היינוביץ [2], בעמ' 100: "..

אולם, למעלה מן הצורך ייאמר, כי אף סעדים כספיים אלו לא הוכחו על-ידו - לא קיומם של הנזקים ולא שיעורם, ודינם להדחות.

...

לעניין טענת התובע, כי היה על הנתבע לגלות לו את מצבו הכספי של הזוג אטרי – דין טענה זו להידחות.

אולם, למעלה מן הצורך ייאמר, כי אף סעדים כספיים אלו לא הוכחו על-ידו - לא קיומם של הנזקים ולא שיעורם, ודינם להידחות.

סוף דבר אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, התביעה נדחית בזה.

בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת-דין, בתמורה לשכר-טירחה המשולם לו. יש שהסכם זה מועלה על הכתב, ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל-פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה הן, כי לעורך הדין המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, הידע והמיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי הוא מתחייב להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח.

לעניין רשלנות מקצועית נקבע, כי בבוא בית המשפט לקבוע חבותו של עורך-דין כלפי לקוחו, יש לברר תחילה מהו אותו סטאנדרט של מיומנות וזהירות הנידרש מעו"ד כלפי לקוחו - סטאנדרט שאם לא יעמוד בו יוכל הלקוח לתובעו כמפר החוזה ביניהם וכמעוול ברשלנות כלפיו (ר' עניין לוי, לעיל).

...

בתיק זה יוחדה תחילה ישיבת הוכחות לדיון בסוגיית הנזק וזו נאלצה להידחות פעם אחת בשל החלפת ייצוג על ידי התובע.

בנוסף, ימים ספורים לפני ישיבת ההוכחות הנדחית ביקש התובע להגיש תוספת לעדותו באופן שהצריך את הנתבע ואת הצד השלישי להיערך ברגע האחרון להתמודדות עם חומר עובדתי נוסף.

התובע גם ביקש לדחות את ישיבת ההוכחות הנדחית מן הטעם שלא דאג לזמן את המומחה מטעם בית המשפט לדיון זה על אף שהוא עצמו זה שביקש לחוקרו מלכתחילה (30.1.20).

כידוע, אחריותו המקצועית של עורך-דין כלפי לקוח נובעת מעצם היותו נותן שירותים מקצועיים, ומשמעה היא "הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה הן, כי לעורך הדין המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, יש המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות, הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה היתנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי-יושר כלפי הלקוח עשויות לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו". על מנת להשתית אחריות בגין עוולת רשלנות מקצועית בייצוג משפטי של לווי לקוח בעיסקה לרכישת דירה, יש להוכיח שלושה יסודות: חובה כלפי הלקוח להשתמש במיומנות סבירה, הפרה של חובה זו, ונזק שניגרם כתוצאה מההפרה, כאשר הנטל להוכיח את יסודות העוולה הוא על כתפי התובע (ע"א 37/86 לוי נ' שרמן (10.09.1990)).

לשם רישומה, נידרש הקונה, באמצעות עורך דינו, להגיש בקשה, אליה יצרף מסמכים המלמדים על קיומה של התחייבות חוזית.

על יסוד כל שיקולים שמניתי לעיל, כן בשים לב לקביעתי ולפיה התרשל הנתבע שעה שלא פעל לרישום הזכויות בדירה ע"ש התובעים; בהיתחשב בכך שמרבית ראשי הנזק להם עתרו התובעים נדחו בשל אי קיומו של קשר סיבתי בין רשלנות הנתבע לבין אותם ראשי נזק, בהנתן משך העיכוב ברשום הדירה משך 6 שנים ממועד העסקה, והואיל והאפשרות לממש את זכויותיהם בדירה לא נפגמה כליל, אם כי הייתה כרוכה בטרחה ואי נוחות מרובים, ראיתי להעמיד את הפצוי בגין ראש הנזק הלא ממוני ע"ס 32,000 ₪.

...

ראש הנזק של פיצוי מוסכם למוכר בהסכם רכישת המגרש ע"ס 10 אלף ₪ אשר לראש נזק זה, לא שוכנעתי כי התובעים השכילו להוכיח כי הם לא עמדו בלוח התשלומים שלו התחייבו בהסכם רכישת המגרש, עקב רשלנות הנתבע באי רישום הדירה על שמם.

בחלק מאותה פסיקה נדונה שאלת הפיצוי הבלתי ממוני אגב הדיון בפיצוי המוסכם (לסיכום הפסיקה ראו והשוו: ת"א (שלום-י-ם) 3218/09 קדמי איתן ז"ל נ' בית און ישי-כונס הנכסים, פיסקה 32 (ניתן ביום 6.4.2020), שם נפסק סכום של 30 אלף ₪ עבור עיכוב ברישום שנמשך 11 שנים).

סוף דבר אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים פיצוי בסך של 32,000 ₪ בגין נזק לא ממוני, וכן סכום נוסף של 5,265 ₪, בגין שכ"ט עו"ד י' אביטן ששולם לו עבור השלמת רישום הזכויות בדירה על שם התובעים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוק מיום ההוצאה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

כך נמצא כי בטבורה של תובענה זו השאלה אם הוכחה הפרת חובת הזהירות שחב בה הנתבע כעורך הדין של התובע, ובשים לב להלכה שלפיה לצד חובת זהירות שחב עורך הדין, גם הידיעה שכל אדם עלול לשגות ואין בכל שגיאה של עורך דין, כדי לבטא בהכרח הפרה של חובת הזהירות שהוא חב בה כלפי לקוח.

בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת-דין, בתמורה לשכר-טירחה המשולם לו. יש שהסכם זה מועלה על הכתב, ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל-פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה הן כי לעורך הדין, המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, יש המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח.

הנתבע מונה בתצהירו לא פחות משישה שיקולים עליהם התבססה החלטתו לזנוח את הסכם הפשרה (סעיפים 54 – 60 בתצהיר הנתבע), החלטה שכאמור התקבלה בלי שהנתבע בכלל יודע מה הבסיס בדין עליו מתבססת החלטת האחיינים לא לקיים את הסכם הפשרה.

...

בחינת הראיות גם הביאה למסקנה שהנתבע לא פעל במיומנות סבירה בהתייחסותו להסכם הפשרה, התעלם מהחלטות בית המשפט באשר לאופן הגשת הסכם הפשרה לאישור, לא בירר כלל את הבסיס להתנערות האחיינים מההתחייבות בהסכם הפשרה, לא שקל את השיקולים הרלוונטיים ולא נתן משקל למשמעות שיש לזניחת הסכם הפשרה.

ואשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 166,371 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

כמו כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את אגרת בית המשפט ובנוסף גם לשאת בשכר טרחת עו"ד אשר בשים לב למשאבים שהושקעו יועמד על סך של 35,000 ₪.

.חובתו של עורך הדין כלפי הצד הבלתי מיוצג עומדת על רגליה היא, ואין היא נגזרת או קשורה לחבותו של הלקוח, אותו מייצג עורך הדין, כלפי הצד הבלתי מיוצג.

מעבר לחובות האמורות לעיל, משלקח הנתבע על עצמו לטפל בבצוע רישום הדירה על שמה, חב הוא כלפיה גם חובת נאמנות, כפי שנקבע בכלל 5(א) לכללי הלישכה, וכפי שנקבע בעיניין בכור שם נכתב כי: "גם אם כהן לא הייתה לקוחה של עורך הדין המייצג את הקבלן, חייב עורך הדין, המקבל על עצמו לטפל בבצוע רישום הרכישה, לפעול תוך נאמנות לקבלן ולרוכש גם יחד. נאמנות זו וחובת הזהירות והפעלת המיומנות המקצועית אינן קמות כלפי מרשהו בלבד, אלא גם כלפי יריבו וגם כלפי הציבור (ע"א 37/86, 58[1] הנ"ל, בעמ' 469 מול אות השוליים ב), קל וחומר כשכהן לא הייתה "יריב" וגם לא "ציבור" אלא צד ישיר להסכם, שלרישום זכויותיה על פיו התחייב עורך הדין לפעול.

" (ההדגשות שלי – נ.מ.ש.) בע"א (ת"א) 2108/03 עו"ד אריה סאמרלי נ' כץ (נבו 13,2.2008) (להלן: עניין סאמרלי) דן בית המשפט בהיקפה ובמשמעותה של חובת עורך הדין לפעול בנאמנות לעניין הרישום וקבע כי מחובה זו נגזרות חובות משנה, בהן: החובה לבדוק את מצב הזכויות בנכס ולגלות מידע זה לרוכש – לרבות זהוי הנכס, בעל הזכויות בנכס, קיומו של שיעבוד קודם על הנכס או הגבלה אחרת.

...

הנתבע ביצע את רישום הבניין כבית משותף ויבצע את רישום הדירה על שם התובעת לכשיומצאו לו המסמכים המקוריים הדרושים ולכשתשלם התובעת את התשלומים החלים עליה וטרם שולמו.

בנוסף גם המסמכים אשר צורפו לכתב ההגנה מטעם הנתבע ועליהם הוא ביקש להסתמך, מחזקים מסקנה זו, שכן גם הנספח לחוזה עליו מופיע תאריך 19.4.95 וגם המכתב של עו"ד יעקב דלומי מיום 19.1.96 מטעמה של התובעת, הם מסמכים אשר נכתבו לאחר מועד חתימת חוזה המכר (9.4.95).

בנסיבות המקרה דנן שוכנעתי כי התובעת ראתה בנתבע כמי שמייצג גם אותה, למרות האמור בחוזה המכר.

שוכנעתי כי הנתבע לא יידע את התובעת כי בנוסף להיותו עורך הדין המייצג את הקבלן הוא גם אחד מבעלי המקרקעין.