אי קבלת תשלום מביטוח לאומי מכוח פסק דין במועד שנקבע

עוד אנו ערים לפסקי הדין בעיניין שלמי עת נקבע כי מתכונת ההעסקה פוגעת בקבלן העצמאי לדוגמה בעת "אי קבלת תשלום בגין ימי העדרות מוצדקים"; ובעניין שולמן כי "הפסקת תעסוקה לרגל לידה לפרק זמן מסוים הוא חובה מכוח חוקי המגן המוטלת על יולדת, בלי תלות בתבנית העסקתה, והיא תנאי לקבלת תשלומים סוצאליים מהמוסד לביטוח לאומי. משכך, העדרות מטעם זה אינה מלמדת על העידר סדירות קשר ההעסקה של המערערת או העידר רציפותו. גם העובדה שהמערערת דאגה למציאת מחליף תחתיה אינה בעלת משקל מהותי, ונראה הדבר נעשה עקב רצונה לשמר את מקום העסקתה לאחר תום חופשת הלידה". ואכן, גם בעניינינו היעדרות התובעת היתה מוצדקת לכאורה, שכן גרסת התובעת בתצהירה כי שכרה עובדים חלופיים במקומה עקב מחלתה הקשה לא נסתרה; ובלשונה "הייתי במחלה שלי ועשיתי טובה. אני קישרתי ביניהם..." (ע' 16 ש' 26-27).

...

בנוסף לא מצאנו כי הנתבעת התנהלה באופן שהסבה לתובעת עוגמת נפש.

סוף דבר אשר על כן, תביעת התובע נדחית על הסף, ותביעת התובעת נדחית ברובה, למעט לעניין פיצויי פיטורים כאמור בסעיף 90 לעיל אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

ואולם, לנוכח היותו של המקרה של התובעת חריג וגבולי, מזה, ומצבם הרפואי הן של התובע והן של התובעת, מזה, מצאנו לפסוק לטובת הנתבעת הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ בלבד.

בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב ב"ל 33459-01-21 20 ינואר 2022 לפני: כב' השופטת חנה טרכטינגוט – שופטת בכירה התובע: ניר לבלוביץ ע"י ב"כ עו"ד טל נוי (מינוי הלישכה לסיוע משפטי) הנתבע: המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ עו"ד דנה קוסקאס כהן ואח' פסק - דין

הועדה היתכנסה מכח פסק דין מיום 14.11.19 בתיק 60612-12-17 אשר החזיר את עניינו לועדה על מנת שתיתן לו היזדמנות להגיב לתהיות הועדה ולהשלים מסמכים (להלן: "פסק הדין המחזיר").

החלטה זו הנה מושא פסק דין זה. פסק הדין המחזיר קבע כי חברי הועדה העלו מספר שאלות שלא מצאו להן תשובה ברורה בנוגע למצבו הכלכלי של התובע, בעקבות הפיגוע והיום, בנוגע לאפשרות של קבלת הלוואה - תמיכה כלכלית על ידי האב והנזק הצפוי כתוצאה מהפרת החוזה בהעדר יכולת לקיים את תנאיו.

אין במסמך רמז כי לא שולם סכום שצריך היה לשלם אלא רק השלמות בהתאם לתוספת עלויות.

למותר לציין מאז מועד המסמך לפני כשלוש שנים לא ברור אם בניית הדירה לא נסתיימה והטענה כי יפסידה בשל אי קבלת עזרת האב לא הופרכה.

כעולה מפסק הדין המחזיר: "בהתאם לתדריך שנכתב על ידי הנתבע לועדה, בסמכות הועדה לאשר סיוע לפנים משורת הדין במקרים חריגים, בהתקיים מצב סוציואקונומי קשה וכאשר אין בזכויות לפי החוק כדי ליפתור מצוקה קשה שאליה נקלע הזכאי. לצורך גיבוש ההחלטה רשאית הועדה לשקול שיקולים הומנטריים ושיקומיים". כעולה מפסק הדין המחזיר, אין מחלוקת כי התובע לא מקיים את התנאים על פי הדין לקבלת המענק מאחר שהוא היה מעל גיל 30 בעת פטירת אביו המנוח בפיגוע.

...

אשר למצב הנפשי של התובע, הוועדה הגיעה למסקנה כי הוא סובל מחרדות ואף היה בטיפול בעקבות מלחמת "צוק איתן", אך לא התייחסה לשאלה האם פטירת אביו בפיגוע גרמה לרגרסיה ו/או להחמרה במצבו הנפשי.

לאור כל האמור לעיל, בהיעדר ראיה למצוקה כלכלית כלל וכתוצאה ממות האב בפרט, בהיעדר קשר סיבתי שבין הפגיעה הנטענת ולא מוכחת בעסק למות האב ומצב נפשי שאין בו משום פגיעה בתפקוד ולאור העובדה כי מדובר בבקשה שלישית אשר גם לה לא צורפו מסמכים רלבנטיים ועל כן אין מנוס מהמסקנה כי ניר בוחר שלא להביא בפני הוועדה מידע למרות שנתבקש לעשות כן ובבקשה לפנים משורת הדין מן הדין לבוא בידיים נקיות תוך הצגת תמונה מלאה, הוועדה שבה ודוחה את הבקשה".

אשר על כן, התביעה נדחית.

הליך זה עניינו ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 22.12.20 (להלן – הועדה) שהיתכנסה מכוח פסק דין מיום 10.11.20 (להלן – פסק הדין).

פסק דין הרלבנטי לענייננו ניתן ביום 10.11.20 בתיק בל 5521-09-19 בו נדונו ערעורים הדדים של הצדדים, ואשר קבע כדלקמן: "33. ערעור המוסד לביטוח לאומי מתקבל. עניינה של המשיבה יוחזר לועדה באותו הרכב על מנת לשקול בשנית קביעתה לגבי הנכות המתאימה למשיבה בגין התאונה הנדונה.

בעת קביעת הנכות על הועדה לקחת בחשבון את הנכות התפקודית שהיא תוצאת התאונה הנדונה בלבד.

בנוסף, אין לקבל את טענת המערער לגבי בדיקת MRI שקדמה לתאונה שכן בהתאם לפסק הדין לא נדרשה הועדה לידון בתוצאות בדיקה זו. הועדה התייחסה לשאלה העיקרית עליה נדרשה להשיב בפסק הדין והיא האם בתאונה הנדונה נוצרה "... מיגבלה תפקודית נפרדת הראויה להכרה עצמאית מהנכות שהוכרה בגין התאונה הראשונה". הועדה השיבה על שאלה זו בחיוב תוך הסבר, כי הקרע בתאונה השנייה גורם למיגבלה תפקודית בתנועות נוספות מעבר להרמת יד המוגבלת עקב התאונה הראשונה מעבר לגובה כתף.

נוכח התוצאה יישא המערער בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ₪ לתשלום תוך 30 ימים.

...

מדובר בשאלה רפואית ולכן טענת המערער בנוגע לאופן ההתייחסות לבדיקה נדחית.

אשר לטענה בדבר כפל נכות, דינה להידחות, זאת הן משום שפסק הדין המחזיר לא הורה לוועדה לדון בשאלה זו והן משום שמדובר בשתי פציעות שונות בתאונות נפרדות, כאשר כל תאונה גרמה לפגיעה מסוג אחר.

סוף דבר: הערעור נדחה.

בתביעה נטען, בהסתמך על טיוטה מוקדמת של הסכם העקרונות שלא נחתמה, כי המשיב הועבר לעבודה ברימקס מיום 1.2.2019 (המועד הקובע לפי הטיוטה) והועסק בה עד לכניסת פיטוריו לתוקף וכי על הנתבעים לשלם ביחד ולחוד למשיב תשלומים שונים בגין עבודתו וסיומה בסכום של 502,334 ש"ח. ביום 20.10.2021 ניתן צו עיכוב הליכים נגד רימאקס (תיק חדל"ת 42731-10-21) ובהמשך מונו לה נאמנים (תיק חדל"ת 25580-02-22).

יצוין, כי המשיב הגיש ביום 1.3.2022 הוכחת חוב למוסד לביטוח לאומי לקבלת תשלומים המגיעים לו מרימאקס בגין תקופת העבודה הנטענת בחברה וברימקס וכי מוסכם עליו כי תשלומים שיקבל מכוחה ינוכו מחיובי החברה.

בית הדין האיזורי קיבל את טענת המשיב לפיה יש לחייב את המערער בתשלומים לפי פסק הדין מכוח "הרמת מסך" ודחה במקביל את התביעה להרים מסך נגד רעיית המערער.

בעובדה לפיה בעלי החברה ומייסדה היה הרוח החיה של החברה ומי שקבל את ההחלטות בתקופת פעילותה ובעת העברת הפעילות אין כשלעצמה כל נפקות, כל עוד לא חלו נסיבות חריגות המצדיקות בהתאם לסעיף 6 לחוק החברות את השמוש ב"תרופה [ה]קיצונית" (בר"ע (ארצי) 52353-08-16 א.ב טוקו שף בע"מ – NEGOUSE.

מובהר, כי כל תשלום שישולם, אם ישולם, על ידי המוסד לביטוח לאומי בעקבות הוכחת החוב שהוגשה בגין החובות הנטענים של רימאקס, יופחת מחיובה של החברה לפי פסק דיננו.

...

לפיכך, דין ערעור החברה להידחות.

בנסיבות העניין, בהן החברה הקפידה על זכויות המשיב בחלק הארי של תקופת העסקתו הממושכת, והפגיעה, שאין להקל בה ראש, בוצעה בעקבות היקלעותה לקשיים שהביאו בדיעבד לסגירתה לאחר כעשרים וחמש שנות פעילות, תוך שבמקביל היא פועלת בצוותא חדא עם ארגון העובדים לניסיון לשמירה על זכויות עובדיה, לא מצאנו מקום להרמת מסך מלאה או חלקית, אך ראינו ליתן להתנהלות זו משקל באי פסיקת הוצאות לזכות המערער חרף קבלת הערעור.

סוף דבר – ערעור החברה נדחה וערעור המערער מתקבל כך שהתביעה נגדו נדחית.

מיום 26.6.17 ועד יום 3.9.17 קיבל התובע דמי פגיעה ונוכו לו 65 ימי מחלה מימי המחלה הצבורים, וזאת כדי שלא ייוותר ללא הכנסה בתקופה זו. אם יקבע בית הדין שעל הנתבעת לשלם לתובע הפרשים מכוח סעיף 187, ובנוסף לזכות את מיכסת ימי מחלת התובע בסך הימים שמומשו בתקופה שהחל מיום 26.6.17 ועד 3.9.17, אזי יש לקזז מסכום זה את הסכומים שקבל התובע בגין ימי המחלה, וכן את הכספים שקבל התובע בגימלאות הביטוח הלאומי בסך 36,224 ₪.

התובע הרחיב חזית בסיכומיו עת טען לראשונה כי התשלומים שקבל מביטוח לאומי בתקופת הנכות הזמנית אינם גמלאות הבאות בחישוב שכר העבודה, ולכן אין להביאם בחשבון בקיזוז השכר בהתאם להוראות סעיף 187(ב), וזאת בנגוד לנטען על ידו בכתב התביעה המתוקן.

מעיון בפסק הדין בפרשת ליאני עולה, כי הצדדים העלו את אותן טענות משפטיות שהועלו בהליך דנן לעניין פרשנות המילים "שכר עבודה מלא", וכך הכריע בית הדין בנושא: "26.לעמדתי, הצדק עם הנתבעת בטענתה כי פרשנותו הלשונית של "שכר עבודה מלא ..." משמעו תשלום המשולם לעובד כאשר הוא אינו נמצא בעבודה, היינו, ביום חופשה או ביום מחלה שכן להבדיל מדמי פגיעה או תשלומים אחרים של המוסד אשר משולמים בשיעור של 75% מהשכר המבוטח, נידרשת הנתבעת להשלים תשלום לשכר המלא, היינו, בשיעור של 100%.

פסק הדין של בית הדין הארצי ניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א', עת פסק סכום כספי שנבע ממענק שניתן בגין נכות צמיתה שנלקח בחשבון על ידי הנתבעת, הגם שלא היה מקום לכך.

מכל האמור לעיל עולה, כי הנתבעת פעלה בהתאם לאמור בסעיף 187 להסכם הקבוצי, ושילמה את הכספים לתובע לפי שכר עבודה רגיל ומלא כנדרש, בהתאם לאמור לפרשנות הפסיקה והחוק בישראל כפי שנקבע לעיל; בעוד שחישובי התובע התבססו על השכר הרבעוני שדווח לביטוח לאומי, נתון שאותו אין לקבל בהיותו מנוגד לאמור בהסכם הקבוצי, לפסיקה, לעמדת הממונה על השכר ולנהוג במיגזר הצבורי.

...

תמיכה למסקנה זו, נלמדת מתכלית ההסכם.

מכל האמור לעיל עולה, כי הנתבעת פעלה בהתאם לאמור בסעיף 187 להסכם הקיבוצי, ושילמה את הכספים לתובע לפי שכר עבודה רגיל ומלא כנדרש, בהתאם לאמור לפרשנות הפסיקה והחוק בישראל כפי שנקבע לעיל; בעוד שחישובי התובע התבססו על השכר הרבעוני שדווח לביטוח לאומי, נתון שאותו אין לקבל בהיותו מנוגד לאמור בהסכם הקיבוצי, לפסיקה, לעמדת הממונה על השכר ולנהוג במגזר הציבורי.

לפיכך, פעלה הנתבעת כנדרש עת שילמה לתובע דמי מחלה בגין ימי המחלה שעמדו לזכותו, וכן דמי חופשה, שאחרת לתובע לא היתה הכנסה בתקופה זו. לפיכך, יש לדחות את תביעת התובע להשבתם של ימי מחלה וחופשה.