אי קבלת תוספת שכר שהובטחה לעובד הפרה את הסכם העבודה

כל זאת, שעה שהמרכז הרפואי הודיע קודם לכן וללא קשר לסיום עבודתו בתובעת, כי הוא מסיים את יחסיו עם התובעת, משום שלא קיבל מענה מקצועי לכל דרישותיו.

אשר להתחייבויותיו כלפי התובעת, כעולה מהחוזה שבין הצדדים, הנתבע טוען כי תוספת השכר ניתנה לו לכאורה כנגד אי-תחרות ושמירת סודיות, אך בפועל מטרתה היתה לפצל את שכרו וכדי לפגוע בזכויותיו.

אותו סעיף קובע כי "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לידרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים". על מנת לקבל פצויי פיטורים מכוח הסעיף, על העובד להוכיח כך: ראשית, להוכיח כי אכן היתה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו, או "נסיבה אחרת" שבשלה אין לידרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו; שנית, להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר; שלישית, להוכיח כי נתן התרעה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר, והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון[footnoteRef:14].

] "עובד (המועסק בחוזה עבודה לתקופה בלתי קצובה), איננו נזקק לתנית פטור כדי להביא לסיום עבודתו. הוא זכאי להתפטר, והתפטרותו זו איננה הפרה של חוזה העבודה שלו, אלא הבאת יחסי העבודה לידי סיומם הטבעי." וכן נאמר על ידו, כך: "... [ש]רצונו של זינגר לשפר את תנאי עבודתו, היה בו משום "צדיק מספיק" לגרום לו להפר את החוזה עם התובעת (שלא הופר, בכך שזינגר עבר לעבוד אצל הנתבעת).

במסגרת הוכחת ה"סוד המסחרי" על המעסיק הקודם להוכיח גם את הקפו ואת הזמן שעליו להוותר בגדר "סוד". יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב"סוד" וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי-חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן.

אשר לסוגיית "התמורה המיוחדת" – כעת עלינו לבחון האם הנתבע קיבל "תמורה מיוחדת עבור התחייבות מצידו שלא להתחרות בעתיד במעסיק הנוכחי, עם תום יחסי עובד-מעביד". "תמורה מיוחדת", כשמה כן היא – המדובר ברכיב שכר ספציפי, שיוּחד על ידי המעסיק, הן בהסכם ההעסקה והן בתלוש השכר, ככזה שמשולם לעובד בגין אי-התחרות במעסיק.

...

לאור האמור לעיל, אנו סבורים כי יש מקום לקיזוז הסכומים המועטים שלהם זכאית התובעת, כנגד ההוצאות שנגרמו לנתבע כתוצאה מכך שרוב רכיבי התביעה נדחו.

גם ההתייחסות בסיכומי הנתבע לעמדת התובעת היתה בלשון בוטה, שאינה מקובלת עלינו[footnoteRef:91].

] בסיכום כל הדברים, אנו סבורים כי התוצאה הראויה והצודקת היא שכל צד יישא בהוצאותיו, ובמובן זה שאיש לא יצטרך לשלם דבר לצד שכנגד, הן ביחס לחיוב הכספי והן ביחס להוצאות.

המעסיקה תובעת השבת פדיון ימי חופשה, השבת תשלום שכר עבודה ששולם ביתר בימים בהם נעדר התובע מהעבודה וכן פיצוי בגין הפרת חובות תום לב ואמון והפרת הסכם עבודה.

מנגד, הבהירה הנתבעת כי התוספת שולמה כנגד ביצוע שעות נוספות בפועל, וכי הטענה שהובטח לתובע תשלום זכויות סוציאליות לפי שכר כולל, עלתה רק בחקירה הנגדית ומהוה הרחבת חזית אסורה וכן הכחישה אותה לגופה.

[footnoteRef:12] מכאן, כי אין לקבל את טענת התובע (סע' 12 לסיכומיו), כי העלאת ההפרשות באה בעקבות קבלת דרישתו לגזירת תנאים סוצאליים על כלל השכר וכך גם אין לראות בהעלאת ההפרשות כמחזקת את טענתו להסכמה כאמור, אלא העלאה זו מחלישה את הטענה עד הפרכתה הסופית.

עם זאת, בנסיבות העניין, הוכח לפנינו, שהנתבעת אכן מוסרת לעובדיה הודעות על תנאי עבודה, וכי התובע בהיותו בתפקיד ניהולי, מסר אישית הודעות על תנאי עבודה לעובדי הנתבעת עליהם היה אחראי, ולא הראה פניה מטעמו לקבלת הודעה עבור עצמו, על אף עדותו כי ראה את הפיצול בתלוש בין שכר היסוד לבין רכיב השעות הנוספות סמוך לתחילת עבודתו.

כך גם לא מצאנו כי התובע הפר את חובות האמון ותום הלב כעובד ולא הפר את חוזה העבודה באופן המזכה את הנתבעת בפצוי כדרישתה.

...

דיון והכרעה תביעה 55878-04-19 שכר יסוד – האם יש לראות בתוספת שעות נוספות חלק משכר היסוד? נקדים ונאמר כי לאחר עיון במלוא החומר בתיק וטענות הצדדים החלטנו לדחות את טענת התובע, ולקבוע כי רכיב שעות נוספות גלובליות/ הפרש שכר קודם אינו חלק משכר הבסיס, כמבואר להלן.

לסיכום אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים – 1,462 ₪ השלמת הודעה מוקדמת; 2,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד; 9,000 ₪ פיצוי בגין העדר שימוע; הסכום בסע' 118 א ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 9.2.2019.

אנו דוחים את רכיבי התביעה להפרשי– פיצויי פיטורים, פדיון חופשה ותגמולים.

תביעתה של הנתבעת נדחית במלואה.

הטענה של מר יקר, שאם לעובד היו טענות הוא היה יכול לפנות ולקבל הסבר אינה פוטרת מעסיק מחובתו להבטיח לעובד סביבת עבודה ברורה ונהירה לגבי הקף שעות עבודתו, תנאי שכרו, כפי שעולה באופן ברור מהוראות חוק הודעה לעובד.

התוספת לחוק הגנת השכר מפרטת באופן מדוקדק את הפרטים שאותם מחויב המעסיק לרשום בתלושי השכר, במטרה לשקף לעובד את מלוא המידע לגבי השכר שזכאי לקבל עובד תמורת עבודתו.

כך, שהתובע זכאי ל – 320 ₪ ברכיב זה. התובע עבד בנתבעת 2 כעובד בשכר שעתי, מתלושי השכר של הנתבע 2 אפשר להסיק כי התובע לא קיבל תשלום תמורת דמי חגים.

סעיף 31 לחוק חופשה שנתית קובע כי "תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים". סעיף 15 לחוק חופשה שנתית קובע אופן תשלום שכר לעובד יומי שעבד אצל מעסיקו פחות מ – 75 בשנה, כאשר אין בין העובד ובין המעסיק חוזה עבודה.

הפסיקה הכירה מצבים שונים שבהם עזיבת עובד מקום עבודתו עקב הלנת שכר, עיכוב בתשלום שכר תיחשב לפיטורים ולא התפטרות, לרבות מצב של אי תשלום זכויות סוציאליות, כאשר חובת העובד להתריע על הפרה זו היא מהותית ולא טכנית, ונסיבותיה נבחנות בכל מקרה לגופם של דברים[footnoteRef:84] .

...

בהתאמה אנו קובעים כי לא מצאנו שהנתבעת 1 חבה בתשלום רכיב זה לתובע.

לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע לא זכאי לפיצוי פיטורים עבור תקופת עבודתו בנתבעת 2.

סוף דבר לסיכום, תביעתו של התובע מתקבלת באופן חלקי ברכיבים הבאים: רכיב הנתבעת 1 הנתבעת 2 אי מסירת הודעה על תנאי העבודה 2,500 2,500 פיצוי לפי חוק הגנת השכר 5,000 5,000 פדיון דמי הבראה 2,835 1,786 חגים תקופה 1,908 1,800 חופשה התיישנות 3,000 חלף הפקדות לפנסיה 3,189 3,514.14 חלף הפקדות לרכיב הפיצויים 3,203 3,363.10 סה"כ 18,635 ₪ 20,963 ₪ באשר לשאלת ההוצאות - נוכח הפער בין סכום התביעה לסכום שנפסק לטובת התובע מחד ומנגד, התובע נדרש לנהל הליך משפטי לצורך קבלת הסכום האמור אשר נובע בחלקו מזכויותיו הקוגנטיות, וכן לאור התנהלות הנתבעים ביחס לדחיית ישיבת ההוכחות כפי שפורט בהחלטות בתיק, בשקלול כלל העניינים גם יחד, אנו קובעים כי הנתבעות יישאו בהוצאות התובע בסך 2,000 ₪ כל אחת.

כך למשל, בשיחה של התובע עם גב' יאור מיום 20.1.20, גב' יאור אינה מתחייבת לתוספת שכר אלא מציעה תוספת אחריות ובמקביל העלאה בשכר: "אני יכולה להציע להעלות את המשכורת ותיקח על עצמך ... את האחריות להיות מוקד קריאות". התובע נענה בחיוב להצעה, ובקש לקיים דיון בשכרו: "אני בסדר גמור, אבל אני רוצה לבדוק גם בקשר למשכורת", שאז מפנה גב' יאור את התובע לשוחח על העניין עם מר תותרי, הממונה עליו: "...ותגיד לו שדלילה הציעה עליי לרכז את שני העניינים האלה אצלי, אל תדבר איתו על המשכורת, זה אצלי, אם זה בסדר, אז שאני אדבר עם בשארה על הכל".[footnoteRef:6] בהמשך, כששוחח התובע עם מר חדד, מהנדס בית החולים, אודות הרחבת תפקידו והעלאה בשכר, נאמר לו בבירור כי "זה לא הזמן" לשינויים, וכי "אני לא מבטיח שאתה תקבל העלאה והוא לא יקבל העלאה" ואף התובע ענה לו "אני מבין את זה".[footnoteRef:7] גם בשיחה מאוחרת יותר בין התובע לגב' יאור נושא השכר עדיין במשא ומתן, שכן גב' יאור הנחתה את התובע להגיש מסמכים כדי שנושא השכר ייבדק: "טוב תקשיב מה לעשות, תצלם לי את כל התעודות שלך ושים אותן אצל איזיס ותשאיר את מספר הטלפון שלך...".[footnoteRef:8] שיחה נוספת בין מר חדד לבין התובע מלמדת כי אין הסכמה להעלאה בשכר, בודאי לא לשכר של 70 ₪ לשעה: "... זכותך, אתה טוען שמגיע לך 70 ₪, ובית החולים יקבע שערך השעה להנדסאי זה X מסוים ולא 70 שקלים...", וכן עולה מהשיחה כי התובע אינו טוען כי הוא זכאי לשכר של 70 ₪ לשעה בהכרח: "לא אני לא אמרתי לו ככה".[footnoteRef:9] אם לא די בכך, הרי שהתובע במהלך השיחה הודה בפה מלא כי לא הובטח לו שכר הגבוה מ-40 ₪ וכי מדובר בפניות חוזרות ונישנות מצדו לקבלת העלאה בשכר: "כל פעם שאני ניכנס נותנת לי את ההרגשה שמה אתה תגיע כל חודש? לא התעייפת? אז מה הם ככה מתייחסים אלי? אז תנו לי תשובת דחייה מהתחלה ותחסכו ממני כל זה".[footnoteRef:10] כמו כן, המכתב ששלח התובע ביום 9.3.20 להנהלת בית החולים מלמד כי התובע ביקש העלאה בשכר אך בשום שלב לא נענה בחיוב, כלומר התובע מודה כי פנה לביה"ח במשך 3 שנים להעלות את שכרו, אולם, נענה בשלילה.

כפי שנקבע בתב"ע 3-86/נד יוחנן גולן - אי.אל.די. בע"מ, כז(1) 270 (1994) (להלן: עניין יוחנן גולן): "הכלל הוא, כי עיכוב של מספר חדשים בין הפרה יסודית של חוזה (ההורדה בשכר) לבין הגשת תביעה אינו מנתק את הקשר שביניהם, משום שטרם נקיטת צעד כזה יש לצפות מהעובד לבדוק את זכויותיו ולשוחח עם הממונים עליו. על-כן, עיכוב סביר בהגשת התביעה אינו מהוה ויתור של העובד על זכויותיו או כריתת חוזה עבודה חדש. עם זאת, עיכוב ארוך ובלתי סביר מצביע על השלמת העובד עם תנאי השכר החדשים". מעבר לכך נציין כי התובע לא הגיש חישוב מפורט המסביר מדוע שכרו החודשי צריך לעמוד על סך של 13,000 ₪ דוקא.

] התובע נישאל בחקירה הנגדית כיצד הוא מסביר את העובדה כי לאורך כל השיחות לא טען ולו פעם אחת כי הובטחה לו קרן הישתלמות בתחילת עבודתו, אך לא ידע להשיב באופן עינייני, אלא רק טען כי לא קיבל הודעה בכתב על תנאי עבודתו וכי ביה"ח היה אמור להעביר לו מיסמך כתוב.

...

משעה שלא הוכח כי התובע הופלה לרעה ביחס לתנאי שכרו וגם לא הופרה התחייבות כלשהי מטעם ביה"ח, לא שוכנענו כי נגרמה לתובע עוגמת נפש המצדיקה פסיקת פיצוי.

סוף דבר תביעתו של התובע נדחית ברובה.

הנתבע ישלם לתובע פיצוי בסך 2,000 ₪ בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

לטענת התובעת, לא שולמו לה מלוא פצויי הפיטורים שהגיעו לה. כן טוענת התובעת שהועסקה תחילה במשרה מלאה אך בשנת 1991 הופחת הקף משרתה ל-84% באופן חד צדדי, ובשנת 1999 ניתנה לה הבטחה ששעור משרתה יועלה ל-100%, אך הבטחה זו הופרה.

התובעת טוענת שאי תשלום תוספות הותק, גמול ההשתלמות, מענק יובל, מזכה אותה בהפרשי שכר ובהפרשי הפרשות לפנסיה על אותם הפרשים, כי היא זכאית לפצוי בגין נזק לא ממוני עקב הפלייתה האסורה בהתאם להוראות חוק שויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1988, ולפיצויי פיטורים.

אין חולק על כך שהנתבעת 1 הייתה זו שאצלה עבדה התובעת בתחילת ההעסקה הרציפה, שטבעה הוא חוזה עבודה מתמשך, וכל הניודים שנעשו על ידי הנתבעת 1 נעשו על דעתה בלבד, טרם קביעת ההלכה שניוד או חילופי מעסיק טעון שימוע.

תלושי השכר שקבלה התובעת החל מחודש 10/96 הם של הנתבעת 2, ועל כולם מצוין שמועד תחילת העסקתה היה 10/96.

...

הנתבעת 1 טוענת בבקשתה שהתובעת הועסקה על ידי הנתבעת 2, כי אין בידי הנתבעת 1 נתונים כלשהם מעבר למספר תלושים שאותרו במערכת השכר לשנת 1995, כי אף התובעת מאשרת בכתב התביעה שהועסקה על ידי הנתבעת 2 החל משנת 1996, וכי דין התביעה נגד הנתבעת 1 להידחות על הסף מטעמי התיישנות, שיהוי, היעדר עילה, חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים.

התובעת טוענת כי יש לדחות את הבקשה שכן סילוקה של תביעה על הסף הוא צעד חמור ואף אם קיים סיכוי קלוש לתביעה, עדיפה הכרעה שמבוססת על בירור עובדתי.

אכן, בין הנתבעת 2 לבין התובעת מחלוקת לגבי חבותה של הנתבעת 2 בפיצויי פיטורים גם בגין תקופת ההעסקה שקדמה ל-10/96, אך בירור שאלה זו אינו מצדיק המשך ההליך נגד הנתבעת 1, וניתן יהיה לזמן מטעמה כל עד רלוונטי לבירורה של מחלוקת זו. התוצאה תביעת התובעת נגד הנתבעת 1 נדחית על הסף בשל התיישנות, ומכל מקום דינה להימחק בהיעדר עילה.

התובעת תשלם לנתבעת 1 הוצאות ההליך בסך 2,500 ₪.