לאור האמור לעיל, טען כי שכרו הקובע לצורך חישוב זכויותיו הוא משרה מלאה בשכר יומי של 580 ₪ בערכי נטו ומכאן ששכרו החודשי הוא 13,920 ₪, ותבע את הרכיבים הבאים: הפרשות לקרן פנסיה (תגמולי מעסיק + תגמולי עובד), תגמולי מעסיק לפצויי פיטורים, קרן הישתלמות, דמי נסיעות, הוצאות אש"ל בהתאם לצוו ההרחבה, פדיון ימי חופשה, פדיון דמי הבראה, דמי חגים, פיצוי בגין אי קבלת תלושי שכר ופצוי בגין אי קבלת הודעה לעובד על תנאי העסקה.
השאלה מוכרעת על יסוד התשתית הראייתית הנפרשת בפני בית הדין, בהתאם לאמות מידה, קריטריונים ומבחנים שונים שפותחו בהלכה הפסוקה (ע"ע (ארצי) 1403/01 סוהייר סרוג'י - המוסד לביטוח לאומי, לט (2004) 686).
...
דיון והכרעה
נקדים ונדון בשאלה, האם התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ביחס לטענתו, לפיה עבד עבור הנתבעים, ונציין כבר עתה, כי בהתאם למסכת הראיות שנפרשה בפנינו, באנו לכלל מסקנה כי יש לבכר את גרסתו של התובע, ולהלן טעמינו.
פדיון דמי הבראה
בהתאם לחישוב שערך התובע, ושלא נסתר, ומשלא הוצגה ע"י הנתבעים כל ראיה לכך ששולמו לתובע דמי הבראה, אנו פוסקים לו סך של 6,550 ₪ בגין רכיב זה.
דמי חגים
בהתאם לחישוב שערך התובע, ושלא נסתר, ומשלא הוצגה ע"י הנתבעים כל ראיה לכך שהתובע קיבל תשלום עבור ימי חג (בהתאם לחגי ישראל או בהתאם לחגי האסלאם), ומשלא מצאנו כי נפלה טעות בחישוביו, אנו פוסקים לו דמי חגים בסך 12,180 ₪.
אחרית דבר
התביעה מתקבלת ואנו מחייבים את הנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
(1) הפרשות לפנסיה – 20,064 ₪;
(2) הפרשות לפיצויי פיטורים – 18,465 ₪;
(3) דמי נסיעות – 9,820 ₪;
(4) אש"ל – 15,360 ₪;
(5) פדיון דמי חופשה – 21,651;
(6) פדיון דמי הבראה – 6,550 ₪;
(7) דמי חגים – 12,180 ₪;
(8) פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר – 10,000 ₪;
(9) פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד – 2,500 ₪.
בנוסף, ישלמו הנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, לתובע השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪.
