אי קבילות תמלול מדובב דיני ראיות

לאחר שעיינתי בחומר הראיות, ובכלל זה בתמליל הדיבוב המתעד את פנייתו של המערער לשוטר בתחנת המעצר בבקשה ליפגוש בעורך דינו, מסקנתי היא כי אין להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא.

בהמשך לכך, גם בעיניין נסראלדין הביעה השופטת ברלינר את עמדתה בסוגיה, לפיה "ספק אם החלתה של הדוקטרינה על המשפט הפלילי "תשנה סדרי בראשית באשר להרמת נטל השיכנוע, מהותו של הספק הסביר, או אדני יסוד אחרים בדיני הראיות" (שם, עמ' 18).

כאמור, בפתח הדיון בשאלת קבילותה של הודאת המערער במישטרה, דנתי באריכות בשאלת היתנהלותו של המדובב, כפי שהיא עולה מתמלילי השיחות בין השניים.

...

המסקנה שאליה הגיעה היתה כי פעולתו לא היתה תקינה (פסקה 72).

מצטרף אני למסקנתה זו. מצטרף אני אף להכרעותיה הנוספות של חברתי ולמסקנתה כי דין הערעור להידחות.

השופט צ' זילברטל: אני מצטרף בהסכמה לחוות דעתה המפורטת של חברתי השופטת (בדימ') ע' ארבל ולמסקנה לפיה דינו של הערעור להדחות.

השיחה המתוארת בין המדובבים, כמו יתר השיחות שהתקיימו בתא המעצר, הוקלטה ותומללה, ותמלילה הוגש לבית המשפט (בהקשר זה יש לבדוק, כאמור בפסקה 118 שלעיל, את נכונות ודיוק התרגום).

על כן, מרבית הטענות שנטענו על-ידי המשיבה בפרשה זו לגבי היות הדברים (ככל שנאמרו) בחזקת עדות מפי השמועה שאיננה קבילה – מוסכמות עליי (פרשת "התוודותה" של א"ק בפני גורמים שונים, מזכירה בהקשר זה פרשה אחרת, שנדחתה מכל וכל על-ידי בית המשפט המחוזי ולא הועלתה שוב, בנוגע לדברים שאמר כביכול המדובב למדובבים נוספים, שלפיהם הוא "דובב אדם חף מפשע"; על פרשיית "המדובבים הנוספים", ראו בעמ' 89-81 לפסק הדין הראשון).

בכל הנוגע למעשי ההתוודות האחרים, שנטען כי א"ק ביצעה במהלך האישפוז שלה בבית החולים "מזרע" – הרי שאין בנמצא מקור ישיר המעיד על כך שא"ק אכן התוודתה על ביצוע רצח המנוחה, וגם ספק אם יש בטענות המבקש בעיניין זה כדי לעמוד במבחני הקבילות של דיני הראיות, או כי יש לייחס להן משקל ממשי.

...

נוכח כל האמור לעיל, ומכוח סמכותי לפי סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, אני מורה על קיומו של משפט חוזר בעניינו של המבקש, רומן זדורוב.

מתוקף הסמכות שבתקנה 7(ב) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957, אני מורה כי המשפט החוזר יתנהל בבית המשפט המחוזי בנצרת, ואולם למען ניקיון הדעת ראוי שנשיא בית המשפט המחוזי בנצרת ישקול לקבוע לצורך זה הרכב שחבריו לא דנו במכלול בעבר.

הצורך להעיד את ד"ר חן קוגל וכן לצרף את הסניגוריה הציבורית כידידת בית המשפט התייתרו בסופו של דבר בעקבות הגשת חוות הדעת של ד"ר מילרוי מטעם המבקש.

בצד הדברים האמורים לעיל אציין, כי אף שתמליל הדיבוב מיום 16.8.17 קביל כראיה במשפט, יש לזכור במה מדובר – בדברים שאמר יבגני לסעיד, ואשר תועדו בהקלטה.

בצד זאת, אשוב ואסייג את דבריי אלו כדלקמן: מדובר בממצאים ובמסקנות אך ורק במשפט זה וכלפי הנאשמים כאן בלבד, יבגני ורוסלן; אין מדובר בקביעות כלפי מי מבני מישפחת לביא; ובהחלט ניתן להבין את עמדת הפרקליטות, שהראיות המבססות ממצאים אלו אינן קבילות או אינן מספיקות נגד מי מבני מישפחת לביא, ולכן הם לא הועמדו לדין.

גישה זו, שכאמור נזנחה זה מכבר בהליך האזרחי, מחטיאה את המטרה של ירידה אל חקר האמת, קרי, הרשעת האשמים וזיכוי החפים מפשע (עמ' 6) המחבר ממשיך ומסביר, כי מפליא הדבר שדוקא בהליך של דיני נפשות "צופה השופט בעניים כלות במצעד העדים העולים לדוכן, ומקווה כי בסופו של יום, כל החוטים יתחברו, עדות תישתלב בעדות, ראיה תצטרף לראיה, והתצרף (פאזל בלעז) של הראיות יושלם" (שם).

...

בסופו של דבר הגישה המאשימה כתב אישום המייחס לשני הנאשמים, יבגני גולובקו ("יבגני") ורוסלן שצ'פטניוב ("רוסלן"), את העבירות של רצח בכוונה תחילה, קשר לפשע ושיבוש מהלכי משפט.

אני סבור שגם עניין זה טעון הסבר, בנסיבות המיוחדות של תיק זה. כדי לבאר את הדבר, אקדים ואומר שבאותו מאמר שהתפרסם עתה, התייחסתי לתיקי הרצח שנדונו במותבנו, החל משנת 2008, ואשר הטיפול בהם הסתיים עד ליום 10.1.2019, שהוא המועד שבו התפרסם תיקון מס' 137 לחוק העונשין, היינו לפני כשנתיים.

סבור אני כי הערותיו אלה של השופט עמית הן צודקות, וכבר קדם לו בכך פרופ' קרמניצר, אשר הציע במאמר מפורסם לאפשר לשופטים לנקוט יתר אקטיביות בניהול ההליך הפלילי, בלא שתבוטל השיטה האדברסרית (שעיקרה בחקירה הנגדית של עדי הצד שכנגד, ובהבאת העדים להעיד מטעם כל אחד מהצדדים).

(ש"י עגנון שירה 161, התשל"א) מנחם פינקלשטיין, שופט אב"ד התוצאה: אנו מחליטים, אפוא, פה אחד, כאמור בסעיף 158 לחוות דעתו של השופט אמיר, כדלקמן: שני הנאשמים מורשעים בעבירה של רצח בכוונה תחילה ובצוותא חדא, לפי סעיפים 300(א)(2) ו-29(ב) לחוק העונשין כנוסחו בטרם תיקון 137; וכן בעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין.

בהקשר זה, הפנה בית המשפט לסעיף 4(2) לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת ילדים), הקובע כי רופא רשאי לתשאל ילד אודות עבירה שנעברה בו. כן מצא בית המשפט לקבל את עדותו של פקיד הסעד ששוחח עם הילדה א', לפיה מעשיו של פקיד הסעד התמצו בדיבוב הילדה לדבר, ומיד לאחר שהפסיקה להכחיש את הדברים וסיפרה על שעשה אביה לאחיה הפסיק פקיד הסעד לשאול אותה שאלות נוספות.

עוד נקבע כי הדברים שאמרה א' לפקיד הסעד, לפיהם אביה שרף את ידי אחיה, הם בגדר אמרה ספונטאנית שנאמרה סמוך לאחר התרחשותו של ארוע מרגש, ומשכך הם קבילים לפי סעיף 9 לפקודת הראיות.

על אף האמור, לאחר קריאת תמלילי החקירה בעיון רב וצפייה בקלטות החקירה, יש לקבל את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה גירסתם של הילדים עקבית, אותנטית ומהימנה היא.

...

אנו סבורים כי מתחייב ליתן לשיקולי הגמול וההרתעה משקל מוגבר ביחס לשיקולי ענישה אחרים אותם נהוג לזקוף דרך כלל לזכותו של נאשם.

יתרה מכך, בנסיבות המקרה דנן לא מצאנו כי עומדים שיקולים המצדיקים הקלה בעונש, בשים לב לעברו הפלילי של המערער ולעובדה שהוא לא נטל אחריות ולא הביע חרטה על שעולל לילדיו.

אי לכך, מסקנתנו היא כי יש להחמיר בעונשו של המערער באופן שעונש המאסר שהושת עליו יועמד על 7 שנות מאסר בפועל.

קבילותה של הודאת המערער, לפי סעיף 12 לפקודת הראיות[footnoteRef:2]: [2: להיבטים בשימוש בדיבוב בכלל ובענייניהם של קטינים בפרט, ראו ע"פ 7482/20 פלוני נ' מ.י. (2021), סעיפים 33 ואילך; תפ"ח 932-01-16 מ.י. נ' פלוני (החלטה מיום 19.06.18), סעיפים 363-437; ע"פ 4109/15 מירז נ' מ.י. (2017);] דיבוב משטרתי הוא תחבולה חקירתית, שכתחבולות אחרות הוכרה זה-מכבר כרע הכרחי במילחמה בפשיעה, על-דרך חשיפת עבירות, איסוף ראיות וענישת עבריינים.

כל אלה מגבירים את החשש להודאות שוא, וכן לפגיעה בהוגנות ההליך; מצד הדין, סעיף 1א(א) לחוק הנוער הנ"ל דורש שהפעלת סמכויות כלפי קטין תיעשה תוך "מתן משקל ראוי לשיקולים של שקומו, הטיפול בו, שלובו בחברה ותקנת השבים, וכן בהיתחשב בגילו ובמידת בגרותו", ופרק ג' לחוק עוסק בהתאמות דיני המעצר והחקירה הכלליים לעניינם של קטינים, שיסודן בעקרונות הכלליים; כפי שהדגיש בית המשפט קמא בהכרעת הדין [פיסקה 30], "נכון לקבוע בנוהל מסודר כיצד להביא מאפיינים ייחודיים אלה לביטוי בדיבוב קטינים במהלך חקירה"; הובא לעיונינו נוסח מעודכן של נוהל משטרתי 03.348.120, המסווג כ"סודי ביותר", שמועד עדכונו מאוחר לבצוע הדיבוב בו עסקינן.

טענה זו תיענה באלה: לא זו בלבד, שהמערער סבר שהמדובב הוא עבריין, ששורת ההיגיון מלמדת שאינו יכול כמובן להבטיח דבר, עולה מעדותו כי גם בפועל לא ראה המערער במדובב בעל-סמכות שבכוחו להבטיח [פרוט' 21.03.21, ע' 132]; במהלך חקירה ראשית, מדריכה בעליל, הציג הסנגור למערער אמרות של המדובב מתוך תמליל הדיבוב [ת/2], ככאלו שבהן גולמה "הבטחה" נטענת, ובעיקרי הטיעון גם הוסיף עליהן.

...

לפיכך, אנו דוחים את טענת ההגנה ומאשרים את קבילות ההודאה.

אף אנו סבורים שבעניינו של המערער, החשש מפני חיברות-לעבריינות בכלא (socialization into crime), מדריך-מנוחה במיוחד.

כב' השופט העמית צלקובניק: אני מסכים כי יש לדחות את הערעור, כחוות דעתו המנומקת של חברי, כב' השופט דרויאן-גמליאל.

סוף-דבר: הערעור נדחה על כל חלקיו (קביעת-דין, הרשעה ועונש).