אי צירוף תצהיר לבקשה להארכת מועד ולבקשות אחרות

ביחס לבקשת הארכה להגשת ערר על ההחלטה בהשגה, טוען המשיב כי בעת הנוכחית תלויים ועומדים לפני הועדה שני עררים מאוחדים, בנוגע למכירת שתי חנויות שניבנו במסגרת פרויקט זה, והמבקש מציין כי מדובר באותן סוגיות השנויות במחלוקת (אם כי ללא תצהיר, והמשיב מלין על אי צירוף תצהיר).

זאת, בהתאם לתקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין, הקובעת כי אם "נקבע בתקנות אלה או בכל חיקוק זמן לעשיית דבר [...] יחול האמור כל עוד בית המשפט לא הורה אחרת מטעמים מיוחדים". נקודת המוצא בבקשה להארכת מועד, כפי שהתגבשה בפסיקה, היא כי הכלל הוא שעל בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין.

...

לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה להארכת המועד, על שני חלקיה.

החלטתי זו ניתנה בסמכותי כרשמת.

בקשה דומה שהוגשה ע"י ב"כ המבקשים בשם אחרים נדחתה בין היתר מהטעם של אי צירוף תצהיר.

בית המשפט המחוזי קבע באותו הליך - "... ב"כ המערערים לא מסר תאריכים מדויקים המגובים בתצהיר והיכולים ללמד מדוע התעכבה הבקשה להארכת מועד. זאת, לא בבקשותיו בבית משפט קמא, לא בהודעת העירעור, לא בהשלמה שנתבקשה באופן ספציפי לעניין זה ולא בדיון היום. בהיעדר תשתית עובדתית היכולה ללמד כי היתקיים התנאי האמור בסעיף 229ה (החל באמצעות סעיף 230) לחסד"פ, כי הבקשה הוגשה "מיד לאחר שהוסרה המניעה", לא ניתן היה לקבל את הבקשה".

...

מן הכלל אל הפרט – לאחר שקראתי את טענות המבקשים והמשיבה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בנסיבות אלה, נוכח האמור לעיל, המבקשים לא הוכיחו את התנאים להארכת המועד להגשת בקשה להישפט והבקשה נדחית.

נוכח האמור לעיל כאמור – הבקשה נדחית.

המערער הגיש בקשה להארכת מועד השיפוט בתיק דו"ח בררת המשפט, בקשה שנדחתה על ידי בית משפט קמא ממספר נימוקים: ראשית, אי צירוף תצהיר התומך בבקשה; שנית, הדו"ח שולם והמערער לא הראה שקיימים טעמים מיוחדים ונימוקים חריגים המצדיקים קבלת בקשה להארכת מועד להשפט חרף התשלום; שלישית, העידר עוות דין בשל צבירת נקודות במשרד הרשוי תוך הפניה לפסיקה הקובעת שהטלת אמצעי תיקון בשל צבירת נקודות אינו עונש ואינו מצדיק קבלת הבקשה להארכת מועד; רביעית, הפסיקה שהוצגה בידי המערער ביחס לתיקים אחרים אינם זהים למקרנו בו שולם הדו"ח והבקשה הוגשה בשיהוי ניכר(בחלוף ארבע שנים ממועד התשלום) ולכן שונה מקרה זה ממקרים אחרים.

...

מקרה דנן, אני סבור, נופל לגדר המקרים בהם חרף התשלום והשתכללות ההרשעה , בהם לא יהיה זה צודק להותיר את ההרשעה על כנה.

תוצאה אפשרית של הפרת ההנחיות הינו ביטול כתב האישום-גם בעבירות חמורות וכך כתבה כבוד השופטת יעל וילנר בע"פ 1094/17 משה בן משה נ' מדינת ישראל, פסקה 50 לחוות דעת של כבוד השופטת וילנר בהסכמת השופטים עמית וקרא: "בענייננו, המשיבה לא נימקה מדוע פעלה בניגוד להנחיות פרקליט המדינה ולא הרימה את הנטל להוכיח כי ביסוד החלטתה קיימים טעמים סבירים וראויים. משכך, אני סבורה כי העמדתו לדין של שריקי בגין ביצוע העבירה הקבועה בסעיף 332(2) לחוק העונשין מהווה "אכיפה סלקטיבית" ופוגעת בזכותו לשוויון בפני החוק.

סוף דבר; אני סבור כי המסקנה בהחלטתו של ביהמ"ש קמא לדחות את הבקשה להארכת מועד בנסיבות אלו, מחייבת התערבות בית משפט זה, ומן הדין לפתוח את שערי בית המשפט בנסיבות חריגות ומיוחדות אלו.

אי לכך, הנני מורה על הארכת המועד להישפט בגין דו"ח ברירת משפט שמספרו 14119210335, בגין עבירה מיום 19/12/18.

המבקש מכחיש בתוקף שביום 6.3.09 הומצא לו כתב התביעה, ומדגיש כי באותה העת המשיבות לא צרפו להודעה שמסרו לבית המשפט בתגובה להתראה על חוסר מעש תצהיר מוסר אלא אישור מסירה בלבד, ורק ביום 8.7.09 צרפו תצהיר מוסר שנחתם באיחור רב, ביום 24.6.09, קרי שלושה וחצי חודשים אחרי המסירה לכאורה, דבר המלמד לשיטת המבקש כי כתב התביעה כלל לא הומצא.

התצהיר היחידי שצורף נועד לתמוך בבקשה לביטול פסק דין, ואין בו דבר אשר יכול ללמד על המועד או הנסיבות שבהן נודע למבקש על פסק הדין והסיבות להשתהותו בהגשת הבקשה להארכת המועד.

דיון והכרעה: תקנה 131 לתקנות סד"א עניינה ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד והיא קובעת כדלקמן: "נתן בית המשפט החלטה לפי צד אחד והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול בתוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט לבטלה בתנאים שייראו לו; הוראה זו לא תחול על פנייה לבית המשפט לפי תקנה 33(ד)." המבקש לא הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדו בהעדר הגנה במסגרת המועד שנקבע בתקנה 131 לתקנות סד"א. תקנה 176 לתקנות סד"א עוסקת ב"סמכות כללית של בית המשפט למתן הוראות", כאשר ס"ק (ב) לה עוסק בין היתר בעיניין הארכת מועדים: "(ב) בית המשפט רשאי לתת הוראות בדבר הקף כתב טענות; נקבע בתקנות אלו או בכל חיקוק זמן לעשיית דבר או להמנע מעשיית דבר או מדד להקף כתב טענות, יחול האמור כל עוד בית המשפט לא הורה אחרת מטעמים מיוחדים." מאחר ותקנה 131 לתקנות סד"א קובעת פרק זמן של 30 יום להגשת בקשה לביטול פסק דין, הרי שככל שחלף המועד הקבוע בתקנה זו, יש להגיש בקשה להארכת מועד ולהצביע על "טעמים מיוחדים" בגינם לא הוגשה הבקשה לביטול פסק דין במועד.

...

סיכומו של דבר הוא, כי יש לקבוע בנסיבות העניין כי לא מתקיימים "טעמים מיוחדים" המצדיקים היעתרות לבקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין.

לפיכך, הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין – נדחית.

בחנתי את טענות ב"כ המשיבות באשר להוצאות שנגרמו למשיבות כתוצאה מהתנהלות המבקש והבקשות שהוגשו מטעמו וגרמו לטרחה למשיבות וכן נתתי דעתי לעמדת ב"כ המבקש בעניין זה. סבורני כי לא ניתן להימנע מפסיקת הוצאות במקרה דנן.

לגופה של בקשה נטען כי טענת המבקש שלא קיבל את מכתב הדחייה לא עולה בקנה אחד עם המסמכים והתצהירים שצורפו לתגובה וכי בכל אופן גם מהמועד בו המבקש מודה שקבל את החלטת הדחיה ועד למועד הגשת הבקשה להארכת מועד להשפט, חלפה התקופה הקבועה בחוק מבלי שניתן כל הסבר מניח את הדעת לשהוי.

נימוקים מיוחדים אחרים – המבקש אף לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שהתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות הארכת מועד להשפט ובכלל זה הוא לא הוכיח שיגרם לו עוות דין אם תדחה בקשתו.

כמו כן, כאמור, התמונות שהמבקש הגיש לא נושאות תאריך, לא ידוע מתי הן צולמו ולא צורף תצהיר.

...

לטענת המשיבה בתגובה דין הבקשה להידחות על הסף בשל אי צירוף תצהיר כתמיכה לבקשה.

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים, בנספחים ובתצהירים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להישפט להידחות הן בשל איחור משמעותי מאד בהגשת הבקשה, מבלי שהוכחו סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והן משום שלא מצאתי שהתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות את הארכת המועד להישפט ובכלל זה לא מצאתי שיגרם למבקש עיוות דין אם תידחה הבקשה להארכת המועד להישפט.

סוף דבר משקבעתי שמדובר באיחור משמעותי לא מוסבר ומשלא מצאתי כי מתקיימות בענייננו נסיבות מיוחדות המצדיקות הארכת מועד להישפט ובכלל זה שסיכויי ההליך טובים ויגרם למבקש עיוות דין אם תידחה הבקשה, לא מצאתי להיעתר לבקשה להארכת המועד להישפט והבקשה נדחית.