אי ציות לתמרור המחייב עצירה מוחלטת

התלמידה האטה מלפני התמרור ועצרנו עצירה מוחלטת לפני קו העצירה.

לעניין זה מפנות הנתבעות להוראות תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, המחייבת כל נוהג רכב לנהוג ברכב תוך מתן תשומת לב מספקת בהיתחשב בנסיבות, לרבות אפשרות של עצירה נוחה ובטוחה.

סעיף 2 לכתב האישום המתוקן קובע כדלקמן: "הנאשמת הנ"ל נהגה ברשלנות ובקלות ראש ובהגיעה לצומת היציאה מאיזור תעשיה ציפורית עם כביש 77, לא צייתה לתמרור 301 (זכות קדימה) המוצב בכיוון נסיעתה, נכנסה לצומת ובכך חסמה דרכו של אופנוע מספר 1844551 אשר היה נהוג בידי שטיין אברהם אשר הגיע משמאלה, והנאשמת היתנגשה עם רכבה ברכב הנ"ל." משכך, גרסת הנתבעת, כעולה מתצהירה, עומדת בסתירה לעובדות בהן הודתה והורשעה במסגרת ההליך הפלילי.

...

אכן, לא ברור כיצד הגיע האופנוע מכפר ברוך למחסני חברת מטרו או כמה זמן אוחסן, אולם משהוגשה קבלה המעידה על אחסנת האופנוע במועד הרלבנטי, אני מקבלת את התביעה בראש נזק זה; נסיעות – אני דוחה את תביעת התובע לפיצוי בגין נסיעות וסידורים.

סופו של דבר הנתבעות ישלמו לתובע את הסכומים הבאים: א. נזק ישיר – 14,000 ₪; הוצאות – 259 ₪ + 1,710 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה והוצאה ועד התשלום המלא בפועל; עגמת נפש – 2,500 ₪; הוצאות משפט – 1,044 + 469 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה והוצאה ועד התשלום המלא בפועל; ה. שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪.

אני מורה על החזר המחצית השנייה של אגרת בית המשפט.

יש להבהיר כי אין נפקא מינה באם ביקש נהג הנתבעת להחנות או לעצור את רכבו בחניה המצויה בסמוך לאבני שפה הצבועות באדום לבן, שכן בכל מקרה מדובר בהפרה של תקנה 22 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 בשל אי ציות לתמרור ד- 15.

מעת שקבעתי כי אני מעדיפה את גרסת נהג התובעת ולפיה רכב הנתבעת נסע בפועל לאחור כדי להכנס לחניה, וכי האוטובוס נסע בנסיעה איטית בפקק ועצר לסירוגין ובעת התאונה היה בעצירה מוחלטת, הרי שלא ניתן לטעון כי מלכתחילה לא נשמר מרחק סביר לנסיעה של הרכבים זה אחר זה, אלא שנהג רכב הנתבעת נסע לאחור במפתיע וללא כל איתות, ובכך הקטין משמעותית את המרחק שבין הרכבים.

כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט (אגרה ושכר העד) בסך של 1,158 ₪ ושכר טירחת עורך דין בסך 1,800 ₪ כולל מע"מ. סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן הם יישאו תוספת הפרישי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

...

ב"כ התובעת טענה בסיכומיה כי יש לקבל את התביעה.

הגם שיש קושי בכך שהתובעת לא הביאה ראיה שיתכן שבשקידה ראויה הייתה יכולה להציגה, עדיין לא מדובר בעד שבשליטתה אלא בנוסעים אקראיים באוטובוס, וממילא סבורני כי די בראיות שהוצגו בפניי ובאמינותן, כדי לבסס את תביעת התובעת.

מכלל האמור, אני קובעת כי יש להעדיף את גרסת נהג התובעת באשר לנסיבות קרות התאונה.

לאור האמור אני קובעת כי במקרה דנן יש להטיל את כל האחריות לקרות התאונה ולנזקיה על הנתבעת וכי אין לייחס לנהג התובעת אשם תורם לקרות התאונה.

בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה המתייחסת להחלטת קצין מישטרה שהורה על פסילתו של המבקש למשך 60 יום עקב חשד לאחריות לתאונת דרכים מיום 20/11/18 בנסיבות של אי ציות לתמרור עצור, פגיעה ברוכב אופנוע מעורב.

לשיטת המבקש, המבקש עצר בתמרור, ולאחר מכן המשיך בנסיעה כאשר רוכב אופנוע הגיע מכיוון רחוב הרוא"ה מימינו, ולטענת המבקש נהג במהירות כאשר על האופנוע מורכב מיכל מים במשקל 20 קילו.

העדה מתארת כיצד נהג המונית הגיע לצומת, האט אך לא עצר עצירה מוחלטת בעת שחצה את רחוב הרוא"ה. העדה ישבה מאחור, לא ראתה את האופנוע קודם לתאונה.

באשר לנסיבות התאונה – מדובר בצומת ובו כיוון נסיעתו של המבקש תמרור עצור המחייב מתן זכות קדימה לרכבים בכיוון נסיעתו של האופנוע.

...

לאחר שעיינתי בחומר הראיות, אני מוצא כי אי ציות לכאורה של המבקש לתמרור מבטא רשלנות ברמה בינונית, זאת בהתחשב במבנה הצומת ובעובדה כי הרכב שנפגע הינו אופנוע.

עם כל האמור לעיל אני קובע כי קצין המשטרה פעל כדין ובסמכות.

יחד עם זאת, מתוך הערכה של מידת המסוכנות ונסיבות האירוע, עוצמת הראיות וכן האפשרות כי לרוכב האופנוע קיימת רשלנות תורמת מסוימת (שנדרש להוכיחה במסגרת התיק העיקרי), בעובדה כי הרכיב מטען כבד על האופנוע, ובהתחשב בנסיבות האישיות של הנאשם, בהיותו מתפרנס מנהיגה כאמור, אני סבור כי יש מקום להשתמש בסמכותי ולקצר את תקופת הפסילה המנהלית הקבועה בחוק.

על פי האמור בדוח, למבקש נרשמה הודעת תשלום קנס בתאריך 20.5.21 בגין אי ציות לתמרור 402 (איסור כניסה), בנגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה.

הדוח ניתן בגין עבירה המתייחס לתמרור 402 (אין כניסה), כך שלטענה הרשומה בסעיף 5 שטען בפני השוטר שעצר עצירה מוחלטת, אין כל רלוואנטיות למקרה זה. סופיות הדיון בית המשפט מחויב ליתן ביטוי לעיקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה.

ראו בעיניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הצבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור: משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עוות דין במידה ולא יינתן לו יומו – שכן המבקש אינו כופר בבצוע העבירה בפני השוטר; משהמבקש קיבל את הדוח לידיו ולא הגיש בקשה להשפט במועד הקבוע בחוק; מצאתי כי בנסיבות העניין גובר האנטרס הצבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש; לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.

...

אין בבקשתו כדי להצביע על עיוות דין שנגרם לו אשר מצדיק להיעתר למבוקש.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור: משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא יינתן לו יומו – שכן המבקש אינו כופר בביצוע העבירה בפני השוטר; משהמבקש קיבל את הדוח לידיו ולא הגיש בקשה להישפט במועד הקבוע בחוק; מצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש; לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

אף שהסכים לכך בתחילה, טען בהמשך כי בעת התאונה המבקש היה בעצירה מוחלטת, בכביש בו מותר לפנות שמאלה, בעוד נהג הטרקטור הגיע בעקומה, ללא קסדה, כשאינו חגור ובמהירות מופרזת, ולכן לא יכול היה המבקש למנוע את התאונה.

המבקש טען בהודעתו כי מדובר בכביש ישר ומישורי, אין עקומה בכביש, לא היה תמרור בכוון נסיעתו, המבקש עצר (ביחס למקום העצירה טען: "לא הייתי בכביש זה היה ממש גבולי בין הכביש לקו הצהוב שיש על הכביש"), לאחר מכן הביט "שמאלה ימינה שמאלה", ובטרם יצא לכביש "הבאגי כבר היתנגש בי". המבקש הסביר כי ראה את הטרקטור מגיע "במהירות מטורפת והוא היתנגש ברכב שלי". עיינתי בהקשר זה גם בתצהיר המבקש שצורף לבקשה.

במקביל, אין להיתעלם מכך שהרשעתו האחרונה של המבקש, משנת 2018, היא בגין אי ציות לתמרור עצור, עבירה דומה לזו העומדת בבסיס התאונה דנן.

אתחשב בטענת המבקש כי רישיונו חשוב לפרנסתו ולפרנסת משפחתו שכן עבודתו מחייבת התניידות בין סניפים בכל הארץ.

...

באיזון בין חומרת העבירות המיוחסות למבקש ותוצאותיה הקשות של התאונה, לבין עברו הדל של המבקש ועוצמת התשתית הראייתית, השיקולים האמורים, אני מורה על קיצור תקופת הפסילה המנהלית, כך שתעמוד על 45 ימים, שמניינם מיום 17.7.22.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים ותשיב לתביעה את תיק החקירה.