אי ציות לשוטר זיכוי או הרשעה

רות וקסמן, שופטת טיעונים לעונש: ב"כ המאשימה: מדובר בעבירות של נהיגה ברכב ללא ביטוח, נהיגה תחת השפעת אלכוהול, נהיגה בקלות ראש, אי ציות לשוטר במדים, בלתי מורשה לנהיגה.

היה סיכוי די רציני כאן לזכות את נאשם אם התיק היה ממשיך להתנהל.

התנאי הוא שהנאשם לא יעבור אותה/ן עבירה/ות שעליה/ן הורשע או אחת העבירות המפורטות בתוספת הראשונה או בתוספת השנייה לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 ויורשע בגינן.

...

לאחר ששקלתי את השיקולים השונים ובחנתי טיעוני ב"כ הנאשם אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: קנס אני דנה את הנאשם לתשלום קנס בסך 2800 ₪ .

מאסר על תנאי הנני מורה על עונש של מאסר לתקופה של 6 חודשים וזאת על-תנאי למשך 3 שנים, התנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה או נהיגה בשכרות או נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים/סמים או נהיגה ללא רישיון נהיגה או נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף למעלה משנתיים.

לחובת הנאשם גם מספר הרשעות תעבורה, ובין היתר אי ציות לשוטר במדים (משנת 2014) וסטייה מנתיב, נהיגה בקלות ראש, היתנהגות הגורמת נזק ואי השארת פרטים (משנת 2009).

דיון והכרעה לזכות הנאשם זקפתי את הודאתו במיוחס לו, אשר חסכה זמן שפוטי ויש בה ללמד על הפנמה של הנאשם ביחס לפסול במעשיו.

חמישה חודשי מאסר, אותו לא ירצה אלא אם יעבור אחת מן העבירות בהן הורשע או עבירה של נהיגה בפסילה תוך שלוש שנים מיום שיחרורו מהמאסר.

...

סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, קובע כדלקמן: "אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו". משמעות הסעיף היא שאין דנים מי שעמד בסיכון של הרשעה בשל אותו מעשה.

אומנם עולה מכתב האישום השני (התיק הנוכחי) כי לאחר שהנאשם התבקש להציג רישיונות, הוא לא ציית לאות שנתן השוטר, ברח ונסע במהירות מעל המותר, אולם בגין מהירות זו בחלק השני של הארוע הוא לא נמדד במכשיר המדידה ולא קיבל דו"ח או הזמנה לדין, אלא בגין המהירות בחלק הראשון של הארוע בלבד, שם מהירותו נמדדה באמצעות מכשיר הממל"ז. יתרה מכך, באשר לטענתו של ב"כ הנאשם כי אי הציות להוראת שוטר מצוין גם כן בתאור נסיבות המקרה של עבירת המהירות שבה הורשע, יש לציין כי נסיבות המקרה המפורטות בדו"ח אינן מהוות חלק מעובדות כתב האישום.

...

ראו בעניין זה התייחסותו של כב' השופט ג'ובראן ברע"פ 938/14 עזאמי נ' מדינת ישראל (3.4.2014), שם בחן השופט את מבחן הסיכון הכפול שנקבע בפסיקה וקבע כי כתב האישום הנוסף בעניינו של המבקש שם "אין בו כדי להעמידו בסיכון כפול, שהרי מדובר בעבירות שונות, על אף שהתרחשו באותו אירוע". מכיוון שקבעתי במקרה הנדון כי אין המדובר באותו מעשה, הרי שדין טענת הסיכון הכפול להידחות.

לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה לביטול כתב האישום בתיק הנוכחי.

אם כן, לאור השיהוי והפיצול האמור, שלא ניתן להם הסבר מתקבל על הדעת, ושיש בהם כדי לחשוף את הנאשם בפני סנקציות נוספות מול גופים נוספים (משרד הרישוי), אני מורה כי ככל שהמאשימה תעמוד על המשך הניהול של התיק הנוכחי, היא תחויב בהוצאות בסך 1,500 ש"ח, אשר ישולמו לנאשם עד ליום 31.3.22.

הנאשם הורשע, בהתבסס על הודאתו, בשני אישומים שצורפו כלהלן: בתיק שלפני בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה מעולם לסוג הרכב, אי ציות לשוטר במדים או שוטר שהזדהה, נהיגה ללא רישיון רכב, וללא ביטוח.

מלבד תסקיר המבחן מצאתי לזקוף לזכות הנאשם את שרותו הצבאי כלוחם בצה"ל ואת דבריו ההוקרה של מפקדיו על שרותו הצבאי.

אני פוסלת את הנאשם מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה לתקופה בת 6 חודשים, וזאת על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירה בה הורשע או אחת העבירות המפורטות בתוספת הראשונה או בתוספת השניה לפקודת התעבורה.

...

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ועיינתי בתסקיר המבחן, אני סבורה כי אין זה המקרה להשית על הנאשם רכיב של מאסר, גם לא בדרך של עבודות שירות, כעתירת המאשימה.

לפיכך, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 200 שעות של"צ, בהתאם לתכנית שתוכן על ידי שרות המבחן.

אני דנה את הנאשם לחודשיים מאסר וזאת על תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור בתקופה הנ"ל עבירה של נהיגה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, או של נהיגה בזמן פסילה.

לעניין קיומן של ראיות לכאורה, נקבע כי "הרף הנידרש לראיות לכאורה, הוא רף מינימאלי בדומה להלכה הנוהגת בדיני המעצרים. בית המשפט אינו בוחן או בודק מהימנות העדים, או משקל הראיות אלא בוחן האם יש די בחומר הגולמי שבפני הקצין כדי לבסס הנחה כי יוגש כתב אישום. מקום בו חומר החקירה מגלה על פניו, בבחינה לכאורית, המקיים יסוד סביר להרשעה, ובפרט מקום בו חומר החקירה הוא כזה שהרשעה או הזיכוי תלויים במידת האמון או חוסר האמון, שהשופט היושב בדין ייתן אמון בגירסה המפלילה, אז המסקנה המשפטית היא שקיים יסוד סביר להרשעה. ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל." (ראו למשל ע"ח (מחוזי חיפה) 48511-08-20 מחמוד נ' מדינת ישראל, 25.8.20, כב' השופט מאזן דאוד).

מעיון בתיק החקירה עולה כי השימוע שנערך למבקשת נערך לאחר שקם לקצין יסוד סביר כי יוגש כנגד המבקשת כתב אישום בגין עבירות של אי ציות לשוטר, נהיגה בשיכרות מכח סרוב, נהיגה בקלות ראש ונהיגה ללא ביטוח.

...

לעניין קיומן של ראיות לכאורה, נקבע כי "הרף הנדרש לראיות לכאורה, הוא רף מינימלי בדומה להלכה הנוהגת בדיני המעצרים. בית המשפט אינו בוחן או בודק מהימנות העדים, או משקל הראיות אלא בוחן האם יש די בחומר הגולמי שבפני הקצין כדי לבסס הנחה כי יוגש כתב אישום. מקום בו חומר החקירה מגלה על פניו, בבחינה לכאורית, המקיים יסוד סביר להרשעה, ובפרט מקום בו חומר החקירה הוא כזה שהרשעה או הזיכוי תלויים במידת האמון או חוסר האמון, שהשופט היושב בדין ייתן אמון בגרסה המפלילה, אז המסקנה המשפטית היא שקיים יסוד סביר להרשעה. ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל." (ראו למשל ע"ח (מחוזי חיפה) 48511-08-20 מחמוד נ' מדינת ישראל, 25.8.20, כב' השופט מאזן דאוד).