בשלב זה, ועל פי עדותו ותצהירו, "החוקרים התבקשו כמה שיותר לנסות ולזהות אותם, ולשכנעם להזדהות, מי שהזדהה שמנו אותו במרפסת על מנת לחכות לערב שיערב לו בכדי שנשחרר אותו. מי שלא הזדהה הועבר לתא המתנה על מנת להעביר אותו לבית המעצר על פי חוק לצורך זהוי" (עמוד 20 שורות 9-14).
מצהיר זה, כלאי כהן, אינו יכול להתייחס לקלקול הקיבה הרלוואנטי לתובע מס' 1 (על פי טענתו, כמובן) וכן לסדרי התפילה בבית המעצר, אך הוא אומר בכלליות כי העצורים "קיבלו אפשרות לקבלת תפילין ותשמישי קדושה לתוך התא בו הוחזקו...בהתאם לנהלים לעצורי ימים, קיימת הגבלה ואיסור מפגש עם אחרים ועל כן לא ניתן היה להוציאם לתפילה בבית הכנסת" (תצהירו של כלאי כהן סעיפים 6,7,11-13 וכן 18-24).
תובע 2 אף ציין כי מדובר היה "בארוע המוני שהמדרכה היא כביש והכביש הוא מדרכה" (אמרה המרמזת על חסימת הכבישים המתוארת בכתבי הטענות) , ואף ציין כי אינו מציית לחוק כאשר מדובר בהוראות הרבנים ואף ידע לבטח כשהגיע להפגנה זו – כי יש סיכוי של ממש שייעצר (שם, עמוד 11 שורות 2-20).
מכל אלו עולה, כי לא הוצגו בפני ראיות העולות כדי רף ההוכחה הנידרש במשפט האזרחי לפיהן שללו השוטרים והסוהרים במודע את זכויותיהם של הנחקרים, התובעים דנן, ודי היה בכך כדי לדחות את תביעתם, אולם לא זו אף זו, אלא שגם אם חלק כזה או אחר מהפרת זכויות אלה היה מוכחת בפני, הרי שכניסתם של התובעים אל תוך איזור אי הנוחות והסכנה על מנת להביע מסר אידיאולוגי, משילה מכתפי הנתבעות את האחריות הנזיקית הטמונה בכתבי התובענות, כל עוד אין כוונת זדון מוכחת אשר אפפה את מעשיהם.
...
מעבר לכך, מציינים הנתבעים כי התובעים שניהם סרבו להזדהות הן במהלך עיכובם, הן במהלך מעצרם והן במהלך הדיון המשפטי אשר התקיים בעניינו, ומשום כך לא הופר דבר חיקוק כזה או אחר ולא היה פסול בהתנהגותם של הנתבעים, ועל כן לטעמם - יש לדחות את התביעה על כל חלקיה ולחייב את התובעים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, כנדרש.
מקובלת עלי עדותו של כלאי כהן אשר תיאר את היערכות השב"ס לקליטת העצורים בבית המשפט תוך הזמנת מנות אוכל עבורם.
נוכח כל אלו, הרי שאני דוחה את התובענה על כל מרכיביה ופוסק לתובעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪ (3,500 ₪ לכל אחד מהם) אשר ישולמו עד ליום 1.3.20, שאם לא כך, יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק.
