אי ציון שמות נהנים בחשבון עיזבון

בכל הנוגע לזכות הגישה לערכאות אבקש להפנות לדברים שנאמרו על ידי בית המשפט העליון ולפיהם: "זכות הגישה לערכאות היא זכותו של אדם לפנות אל בית המשפט ולקבל סעד ללא סרוב, עיכוב או משוא פנים...הגם שזכות זו נהנתה תמיד ממעמד רם-עם כניסתו לתוקף של חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, קיבלה הזכות מעמד חוקתי על חוקי מן המעלה הראשונה, כנגזרת מהזכות לכבוד או לחירות. זכות זו אף משויכת פעמים רבות לאושיות המשטר הדמוקרטי, "צנור החיים" של בית המשפט והתשתית לקיומו של שילטון החוק".

אשר לנימוק הראשון-אכן, במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט בדרך כלל ישתמש בסמכותו האמורה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו [ראו למשל: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים פ"ד נח(5) 865 בפיסקה 5 (להלן-"עניין אברהים" והאסמכתאות המפורטות שם].

יתרה מכך, כעולה מהאסמכתאות שצורפו לתגובת התובע, לתובע הכנסה שוטפת בסך של כ- 1,200 ש"ח מהמוסד לביטוח לאומי לאחר שהתאונה נשוא התביעה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה ונקבעה לתובע נכות צמיתה בגינה וכן עולה כי לתובע אף חשבון בנק פרטי בארץ אליו מועברים התשלומים מהמל"ל. על פי תדפיס תנועות בעו"ש שצורף לתגובה, עולה גם כי החשבון של התובע נמצא ביתרת זכות מתחילת שנת 2017 ונכון ליולי 2017 עומדת יתרת הזכות בחשבון על סך של 8,986 ש"ח .

אשר לנימוק השני- אי ציון כתובת מגורים של התובע בכתב התביעה- הדיון בטענה זו מתייתר משהכתובת נרשמה בתגובת התובע לבקשה (בסע' 12 לתגובה) ואומתה בתצהיר התובע.

...

המבקשות לא טענו וממילא לא הוכיחו כי לאור מעמדו של התובע במדינת ישראל כיום, הוא עומד בפני סכנת גירוש ומה מידת הסכנה או כי ישנה אינדקציה כלשהי לכך כי התובע לא ימשיך להתגורר בארץ ומכאן אני קובע כי המבקשות לא עמדו בנטל המוטל עליהם, להוכיח את הצורך בהפקדת ערובה לפי תקנה 519 לתקסד"א. בשולי הדברים, אציין כי טענת ב"כ התובע לפיה מדינת ישראל אינה כופה על התובע לעזוב את הארץ בהיותה מחויבת לכיבוד אמנת האו"ם לפליטים – 1951 נטענה באופן כללי ללא ביסוס ומבלי להוכיח כי התובע זכאי ליהנות מחסותה של אותה אמנה וכי הוא עומד בתנאים הקבועים בה, אלא שכפי שכבר ציינתי,נטל הוכחת הצורך בהפקדת ערובה לפי תקנה 519 לתקסד"א מוטל על המבקשות ומשלא עמדו בו, אין להטיל על התובע את החובה להוכיח כי אינו עומד בפני סכנת גירוש.

בהתחשב בכל האמור לעיל, ובאיזון הראוי בין מכלול השיקולים – כשמחד זכותו של התובע לממש את סעדיו בהליך משפטי ומאידך זכותן של המבקשות להיפרע את הוצאותיהן, אם וככל שהתביעה תידחה והתובע יחוייב בהן, מצאתי כי בנסיבות הענין ידו של השיקול הראשון על העליונה וכי אין בכוחן של טענות המבקשות להציב בסיס איתן לבקשתן.

אשר על כן הבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה נדחית, ואני מחייב את המבקשות לשאת יחדיו בהוצאות המשיב בגין הבקשה בסכום של 3,000 ₪ בתוספת מע"מ. ניתנה היום, ו' חשוון תשע"ח, 26 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.

בהתאם להחלטתי מיום 24.8.2019 הבהירה הנתבעת, בהודעתה מיום 11.9.2019, לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים השתכנעתי, כי דין הבקשה להיתקבל מן הטעמים הבאים: תקנה 46(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: התקנות), מקנה לבית הדין/הרשם את הזכות ליתן צו למסירת פרטים נוספים ולעיון במסמכים, ככל שיש בהם צורך כדי "לאפשר דיון יעיל או כדי לחסוך בהוצאות". תכליתם המרכזית של הליכי הגילוי והעיון היא להוביל לחשיפת האמת ולעשיית צדק בהליך השפוטי, כמו גם לייעל את הדיון מעצם נהולו "בקלפים גלויים" (בג"צ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' אברהם עוז, ניתן ביום 14.5.2008; ע"ע 22749-09-10 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' עזבון המנוחה טלי אורן בלזר ז"ל, ניתן ביום 27.01.2011, להלן: עניין טבע).

בהתאם, מדיניותם של בתי הדין לעבודה היא להתיר גילוי מרבי ורחב של כל מיסמך רלוואנטי להליך, על פי מבחן הרלוואנטיות במובנו הצר והרחב (עניין טבע, לעיל), בכפוף לעריכת איזון בין זכויות מתנגשות ובכלל זה – אי גילוי מסמכים הנהנים מחסיון על פי דין; אי גילוי המטיל נטל בלתי סביר על הצדדים להליך או פוגע באופן בלתי מידתי בפרטיותם של בעלי הדין, לא כן שכן בפרטיותם של צדדים שלישיים שאינם צד להליך.

במקרה שלפניי הכחישה הנתבעת בכתב ההגנה, הכחשה גורפת, את עילות התביעה ואת עצם קיומם של יחסי עבודה בינה לבין התובע, אך בהודעתה מיום 11.9.2019 אישרה כי מספרי הטלפון הנזכרים בבקשה למתן צו פירוט שיחות הם מספרי טלפון ששולמו מחשבונה ואשר נוידו בין עובדיה השונים של הנתבעת בהתאם לצרכיה.

אשר לטענת הנתבעת כי לא נזכרים שמות מנהליו של התובע בנתבעת, וכי מדובר בניסיון "דיג", הרי משהגיש התובע מספרי טלפון נייד שהיו ברשותו, וטען לגביהם כי שייכים לעובדי הנתבעת והטענה לא הוכחשה, אינני סבורה כי יש לחסום את דרכו של התובע אך בשל אי ציון שמותיהם של העובדים/מנהלים שהחזיקו במכשירים אלה, ובפרט לנוכח הודעת הנתבעת כי המכשירים ניודו בין עובדיה השונים בהתאם לצרכיה.

...

בהתאם להחלטתי מיום 24.8.2019 הבהירה הנתבעת, בהודעתה מיום 11.9.2019, לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים השתכנעתי, כי דין הבקשה להתקבל מן הטעמים הבאים: תקנה 46(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: התקנות), מקנה לבית הדין/הרשם את הזכות ליתן צו למסירת פרטים נוספים ולעיון במסמכים, ככל שיש בהם צורך כדי "לאפשר דיון יעיל או כדי לחסוך בהוצאות". תכליתם המרכזית של הליכי הגילוי והעיון היא להוביל לחשיפת האמת ולעשיית צדק בהליך השיפוטי, כמו גם לייעל את הדיון מעצם ניהולו "בקלפים גלויים" (בג"צ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' אברהם עוז, ניתן ביום 14.5.2008; ע"ע 22749-09-10 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נ' עיזבון המנוחה טלי אורן בלזר ז"ל, ניתן ביום 27.01.2011, להלן: עניין טבע).

וכך נפסק בעניין אברה: "כידוע, השאלה הראשונה אותה יש לבחון בבקשה לגילוי מסמכים היא שאלת הרלוונטיות [ע"ע 494/06 מדינת ישראל - נציבות המים– קלרק אבנצ'יק [פורסם בנבו] (28.3.2007)]. אנו סבורים, כי ככל שמר חיים קון עבד אצל המשיבה בתקופה הרלוונטית לתביעה, המסמך המבוקש רלוונטי, שכן יש בו כדי לשפוך אור ולהוות ראייה שתסייע למבקש להוכיח את גרסתו בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד בינו לבין המשיבה בתקופה הרלוונטית. זאת, במיוחד נוכח ההכחשה הגורפת והמוחלטת של קיום קשר כלשהו בין המשיבה לבין המבקש. בהתייחס לטענות המשיבה בעניין זה נוסיף:

לטענת המבקש, המקובלת עלינו, המסמכים המבוקשים עשויים לסייע להוכחת טענה בדבר קיום יחסי עובד מעביד בין המבקש לבין המשיבה.

הגם שזכות זו נהנתה תמיד ממעמד רם – עם כניסתו לתוקף של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, קיבלה הזכות מעמד חוקתי על חוקית מן המעלה הראשונה, כנגזרת מהזכות לכבוד או לחירות .

לא פלא איפוא כי פעם אחר פעם ההלכה הפסוקה קובעת כי על בית המשפט לנהוג במתינות תוך הפעלת שיקול דעת זהיר ביישום תקנה 519 על מנת להגיע לאיזון הראוי והנכון בנסיבות המקרה שבפניו בין הערכים המתנגשים ומבלי לפגוע יתר על המידה באחד מהם יתר על המידה (ר' רע"א 1037/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו), סעיף 8 לפסק הדין, רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (פורסם בנבו) וכן רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איבראהים, פ"ד נ"ח (5) 865, 868-869).

שני השיקולים כמפורט לעיל – תושבות חוץ ואי ציון מען עדכני של התובע – אינם רלוואנטיים במקרה דנן, ולפיכך אתייחס להלן רק ליתר השיקולים - סכויי תביעה קלושים ומצב כלכלי ירוד.

למעלה מהצורך, לא ניתן להיתעלם מטיעוני התובע, והנתמכים בראיות שצורפו לתגובה, מהם עולה כי תיקי ההוצל"פ המתנהלים נגדו, ניפתחו רק לאחר ביטול ההסכם על ידי הנתבעת וכי עד לביטול ההסכם, חשבונות הבנק שלו התנהלו לרוב ביתרות זכות.

...

סיכום ממכלול הנימוקים לעיל, אני מורה על דחיית הבקשה לסילוק התביעה על הסף ולחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת.

הבקשה מתקבלת ביחס לסעד שעניינו שכר העבודה של התובע בתקופת ההכשרה וערכאה זו לא תדון בסעד האמור בשל העדר סמכות עניינית.

הנתבעת תשלם לתובע הוצאות הבקשה בסך של 2,925 ש"ח (כולל מע"מ), וזאת לא יאוחר מיום 14.2.16, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הגם שזכות זו נהנתה תמיד ממעמד רם – עם כניסתו לתוקף של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, קיבלה הזכות מעמד חוקתי על חוקי מן המעלה הראשונה, כנגזרת מהזכות לכבוד או לחירות.

בעיניין קרמין מנה בית המשפט העליון ארבעה שיקולים בהם היתמקדה הפסיקה כשיקולים אותם יש לקחת בחשבון בעת קביעה האם המקרה הקונקרטי מצדיק חיוב בהפקדת ערובה: האחד – תושבות חוץ; השני – אי ציון מען עדכני בכתב התביעה; השלישי – סכויי תביעה קלושים ; והרביעי – מצב כלכלי ירוד של התובע.

יחד עם זאת מהפסיקה עולה כי גם מקום בו מעורב בתביעה תושב זר, אין בכך כדי להוביל לחיובו בהפקדת ערובה באופן אוטומאטי אלא שיש לשקול שיקולים נוספים – ובכלל כך האם יש בידו נכסים בארץ מהם ניתן להפרע (ראו – עניין קרמין בעמוד 8 והאסמכתאות אליהם הפנה בית המשפט וכן ראו : רע"א 2146/04 - מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איבראהים, פד נח(5), 865 (30/05/2004)); ורע"א 8730/10 אמנון יוסף נ' יעקב בינסון (23.03.2011) (להלן: "עניין יוסף") – אליו הפנו התובעים, שם דובר בתושב חוץ ואולם, כפי שיפורט להלן, בית המשפט הצביע על טעמים נוספים כתימוכין לחיובו בהפקדת ערובה להוצאות).

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מזה ומזה - אקדים אחרית לראשית – נחה דעתי כי הנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, יש בהן כדי להטות את הכף כך, שהבקשה לחיוב התובעת בערובה להוצאות תדחה.

אשר לכך, אפתח ואציין – תוך שמודגש כי אין באמור כדי לקבוע מסמרות בהינתן השלב המקדמי בו מצוי ההליך – כי לאחר שבחנתי את טענותיה של התובעת כפי שהובאו במסגרת כתב התביעה מטעמה – הרי שלא מצאתי שמדובר בטענות מופרכות.

לאור כל האמור והמפורט – הבקשה נדחית.

זאת, על בסיס הכלל המשפטי לפיו בהתקיים יחסים משובשים בין מי שהמצווה קבע בצוואתו כי יתמנה למנהל העזבון, לבין הנהנים או הנוגעים בדבר לפי הצוואה, ניתן למנות אדם אחר כמנהל עיזבון.

ציון שמו של אדם בצוואה לצורך מינויו כמנהל עיזבון, איננו מקים מעצמו את המינוי, אלא המינוי נעשה על-ידי בימ"ש. מכאן שענייננו בהחלטה שלא למנות את המבקשת 1 למנהלת עיזבון, להבדיל מביטול מינויה.

אציין עם זאת, כי בהנתן שענייננו ביורשים שהם ברובם קטינים, על בימ"ש קמא לקחת נתון זה בחשבון, מבחינת החובה לפקח ולהבטיח את זכויות הקטינים, בין אם באמצעות מינוי מנהל עזבון ובין אם באופן אחר.

...

המשיבים טוענים כי דין הבקשה להידחות.

בענייננו הגיע בימ"ש קמא לכלל מסקנה כי יחסי הצדדים משובשים כאמור, באופן המצדיק שלא להורות על מינוי של המבקשת 1 כמנהלת עזבון.

במסקנה זו לא ראיתי בסיס להתערב.

בסופו של דבר לא ראה בימ"ש קמא לעשות כן, וביטל מינוי המומחה עליו הורה מששני הצדדים התנגדו לכך.

בטרם סיום, לא למותר לציין ולהדגיש, כי אין בכל המקובץ לעיל כדי לקבוע דבר לגנות המבקשים והתאמתם המקצועית לשמש כמנהלי עזבון, אלא הדברים מתייחסים ספציפית לנסיבות המקרה הקונקרטי בראי האמור לעיל.

אני מורה לפיכך על דחיית הבקשה.