אי פסקת פיצויי פיטורים לעובד שפוטר בלי שימוע

אולם, הפגיעה עומדת בדרישות פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ולכן הסעיף אינו פסול מבחינה חוקתית.

עגמת נפש התובעת דורשת בנוסף לפצוי בגין אי עריכת שימוע, פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה בשל הפיטורים עצמם.

המועצה מכחישה את טענות התובעת ובין היתר, מפנה לכך שמדובר בסעד כפול ומקביל לסעד של פיצויים בשל פיטורים שלא כדין.

...

הוצאות ההליך למעט פיצוי בסך של 25,000 ₪, קבענו לעיל כי תביעתה של התובעת, אשר עמדה על סך העולה על 500,000 ₪, דינה להידחות.

במצב דברים זה, בו מתקבלת התביעה בחלק אשר קטן מ-5% ממנה, וכאשר המועצה נאלצה להתגונן בהליך מורכב, הכרוך בהוצאות מרובות, תוך שהחלק הארי של התביעה על סך של כ-490,000 ₪, נדחה, יש להשית על התובעת הוצאות בהתאם.

לפיכך, אנו מחייבים את התובעת לשלם למועצה סך של 15,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. סוף דבר אנו קובעים כי על המועצה לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪ (הפיצוי שקבענו בסך של 25,000 ₪ בקיזוז סך של 15,000 ₪ שכ"ט עו"ד) וזאת בתוך 30 יום מן המועד שבו יומצא למועצה פסק הדין.

ברכיב זה תבע פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, אי עריכת שימוע הוגן, עוגמת נפש והתעמרות.

נסיבות פרישתו של התובע לגימלאות סעיף 4 לחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 קובע: "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאשה". סעיף 20ז' להסכם הקבוצי המיוחד משנת 2010 קובע: "מוסכם על העובדים, ובהתאם למקובל במשק, כי מועד הפרישה מהעבודה יהיה: לעובד – בהגיעו לגיל 67, לעובדת – החל מגיל 64 ולא יאוחר מגיל 67 לפי בחירת העובדת ולגבי עובדים מבוטחים בקרן פנסיה לא גירעונית, אפשרות לפרוש לפי תקנות קרן הפנסיה, אך לא יאוחר מהגיעם לגיל המפורט לעיל, אלא אם יוסכם אחרת בין העובד למעביד". בית המשפט העליון ביושבו כבג"ץ קבע כי חיובו של עובד לפרוש מעבודה בגיל אחיד אמנם פוגע בזכות לשויון הנגזרת מהזכות החוקתית לכבוד האדם אך עומד בתנאי פסקת ההגבלה ולפיכך, עומד במבחן החוקתיות.

" על פי ההלכה הפסוקה – "מטרת סעיף 26 לחוק היא ברורה ועולה מנוסחו של החוק ומתכליתו – להבטיח כי העובד (או שאיריו) יקבלו את פצויי הפיטורים המגיעים לו שעה שיהיה זכאי להם, בין שעה שהמפעל "פעיל" אף אם נקלע לקשיים (ואז כספי פצויי הפיטורים אינם ניתנים לעיקול), ובין אם פשט המעביד את הרגל או פורק, ואז אין הכספים שהופקדו כאמור מהוים חלק מכספי המעביד, כלומר אין הם עוברים לידי הכונס או המפרק, וזאת אך ורק עד לסכום פצויי הפיטורים הסטאטוטוריים" וכן – "הכספים בקופה הם כספי המעביד ... והם "משוריינים" (בלשון כותרת השוליים של סעיף 26 בחוק) למטרה ספציפית ומוגדרת.

...

לאור האמור, התביעה למענק התמדה נדחית.

סוף דבר התביעה נדחית על כל רכיביה.

בשים לב לכך שהתובע גמלאי ומאידך בשים לב להיקף ההליך ולעדויות הרבות שנשמעו, כמו גם לדחיית התביעה על כל רכיביה, מצאנו לנכון לחייבו בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.

במסגרת תביעתו, עותר התובע לפצוי בגין פיטורים שלא כדין ללא עריכת שימוע, פיצוי בגין הפליה מחמת גיל וכן זכויות סוציאליות שונות המגיעות לו, לטענתו, בהן: הפרישי פצויי פיטורים, הפרשות לקרן פנסיה, תוספת ותק, קרן הישתלמות, דמי ביגוד, הפרישי שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות ופצוי בגין אי מתן הודעה לעובד.

בהמשך, קבע בית המשפט העליון בבג"ץ גביש (בג"צ 9134/12 פרופ' משה גביש נ' הכנסת, ניתן ביום 21.04.16) כי הסדר פרישת החובה הקבוע בחוק גיל פרישה אמנם פוגע בזכות לשויון, שהיא זכות הנגזרת מן הזכות החוקתית לכבוד האדם, אולם הפגיעה עומדת בדרישות פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ולכן מדובר בהסדר חוקתי.

...

על כן, התיישנה התביעה ברכיב זה ודינה להידחות.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, הגענו למסקנה כי דין התביעה להידחות במלואה.

על אף שדחינו את התביעה במלואה, כפי שפורט לעיל, מצאנו לפנים משורת הדין, שלא לחייב את התובע בתשלום הוצאות לנתבעת, בשל העובדה כי מדובר בגמלאי ולאור וותקו הרב במקום העבודה.

על פי פסקת בית המשפט העליון, טוען התובע, העידר הצגת ראיות מהותיות והבאת עדים מצידה של הנתבעת, יפעל לחובתה, שכן אין זה סביר כי הנתבעת תמנע מהצגת ראיות שעשויות לפעול לטובתה.

לאור חומרת היתנהגותו של התובע, שכאמור עולה כדי כפייה כלכלית, אין בפגמים אלו בהליך השימוע כדי לעלות לכדי פיטורים שלא כדין או לזכות את התובע בפצוי כלשהוא.

...

טענות התובע חוב שכר עבודה בגין השנים 2011-2004 לטענת התובע, בחודש 2/2017 בין התובע לנתבעת נכרת "הסדר חוב" לפיו הנתבעת תשלם לתובע תשלום בסך 1,000,000 ₪ נטו בגין שכר עבודה עבור השנים 2011-2004, במשך 48 חודשים, כך שמידי חודש התובע יקבל 20,833 ₪ נטו.

סוף דבר התובע זכאי לפיצוי בסך 1,200 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות לביטוח פנסיוני בגין התקופה שבין חודש 9/2012 ועד לחודש 12/2012.

יתר טענות התביעה, והתביעה שכנגד, נדחות.

לעניין התביעה שכנגד, בהתחשב בכך שהתביעה שכנגד על סך 2,850,000 ₪ נדחתה כולה, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין.

משכך עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי בגין פיטורים שלא כדין עם עוגמת נפש בסך 100,000 ש"ח. עוד טוען התובע כי הנתבעת החתימה אותו, ללא שהבין על מה הוא חותם, על הסכמה בדבר "יעוד קצבה"-העברת כספי פצויי הפיטורים שלו בחברת הביטוח לפנסיה שלו, ובכך עלול הוא להפסיד 35% מכספי הפיצויים ככל שירצה לשחרר את הכספים.

הנתבעת ביקשה בנסיבות אלו לסיים העסקתו של התובע בהסכמה, תוך תשלום מענק מיוחד ובכפוף לחתימתו על הסכם פרישה, אשר כלל סעיפי ויתור וסלוק תביעות, אך התובע סרב להצעות הנ"ל, תוך שהוא מיתעקש לקבל מכתב פיטורים ומעלה דרישות למענק של עשר משכורות נטו, כפי שתבע בבית הדין מלכתחילה, בטרם הסיר רכיב תביעה זה. (בפרוטוקול השימוע מיום 17.12.19 נספח נת 27 עולה הצעתה של הנתבעת לתובע לסיים העסקתו בהסכמה הכולל מענק מיוחד של 8 חודשים אך התובע סרב לה).

להלן לשון הסעיף: "(ז) בכפוף לאמור בפסקת משנה (א)(4)(א), רואים מענק הון עקב פרישה וכן מענק הון עקב מוות כמענק שנתקבל גם אם נשאר מופקד בקופת גמל; הוראה זו לא תחול על סכומים העומדים לזכותו של עובד שפרש בקופת גמל לקצבה, אם בעת פרישתו הודיע למנהל על רצונו להמשיך ולהשאירם למטרת תשלום קיצבה; הודיע כאמור, רשאי הוא לחזור בו על ידי הודעה למנהל; חזר בו כאמור, יראו את כל הסכום - בכפוף לפסקה (17) - כולל ריבית, הפרישי הצמדה ורווחים אחרים עליו, כמענק פרישה ויחולו לגביו ההוראות הבאות:

...

מכל האמור לעיל, דין תביעתו של התובע בגין עילה זו להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת תוך 30 יום הוצאות משפט בסך 8,000 ₪.