בתוך כך יצוין כבר עתה, שעל פי התמונה שבפניי, המשיב 3 כבר אינו עמנו, ולא היה הוא עמנו כבר במועד בו נערך הדיון בבית משפט קמא.
אלא, שלפי פסק הדין, נושא זה לא נבדק על ידי בית המשפט קמא, ותחת זאת פנה בית משפט קמא לעולם המושגים התאגידי, ולהרמת מסך, שאינו רלוואנטי לטענת הערבות.
וכך נכתב בכתב הערבות שבסוף ההסכם מיום 2.12.2007: "אנו הח"מ, שלמה חכם בעל ת.ז. ... מרח'... , וכן רוני חכם, בעל ת.ז.... מרח', ירושלים, ערבים בזה, ערבות מלאה, לכל התחייבויותיהם של השוכרים עפ"י הסכם זה לכל תקופת השכירות ולכל הארכה של תקופת השכירות, אם תהיה כזאת..." (הדגשות שלי – א.ר.).
...
התביעה הוגשה על יסוד טענתה לחוב בגין 10 חודשי שכירות המגיעים לה, כאשר על פי הסכם השכירות, דמי השכירות החודשיים הוסכמו על סך 2,800 ₪ בתוספת מע"מ. לסופו של יום, זיכה אותה בית המשפט קמא עבור 4 חודשי שכירות ו – 10 ימים לפי סכום של 2,800 ₪ לחודש.
סוף דבר, בפועל, מתמקד הערעור במשיב 2, ומופנה, למעשה, הערעור, בעיקר כלפי העובדה שפסק הדין לא ניתן גם כלפיו.