לכן, לשיטת המוכר, טענת הרוכשים לפצוי בגין אי תשלום החזר הלוואה במועד משוללת יסוד ומהוה כפל פיצוי.
לכן, לשיטתם, אי פרעון ההלוואה במועד, סיכלה את כוונתם לצימצום נזקיהם על ידי רכישה חוזרת של מניות אמנת שהחזקתם מהוה השקעה בטוחה, הנושאת פירות ראויים.
אזכיר, כי הכלל הוא שעל הנפגע להוכיח את שיעור הנזק ועליו מוטלת החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את גובה הפצוי, דהיינו את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו והנפגע אינו יוצא חובתו בהקטנת הנזק, אלא עליו להניח תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפצוי ואין להשאיר עניין זה לאומדנו של השופט (שלו ואדר, עמ' 347-346 ופסקי הדין שאוזכרו בה"ש 217-216).
עלות דמי שימוש ראויים בבית ובמבנים – בתצהירם (סעיף 54) העריכו הרוכשים את הפצוי בגין אובדן דמי השמוש/דמי השכירות הראויים עבור בית המגורים, שניגרם להם לאור הדחיה הבלתי סבירה לקידום קבלת היתר בניה, במשך 90 חודשים "על דרך המעטה בלא פחות מסך של 700,000 ₪" וחזרו על כך בסיכומיהם (סעיף 15).
...
תמצית טענות הנתבע (המוכר)
יש לדחות את התביעה, מהנימוקים הבאים:
עילות סף - השתק בגין מעשה בית דין, הנובע ממיצוי העילה בשל הסכמות קודמות בין הצדדים שזכו לתוקף של פסק דין; התיישנות; מניעות בשל תניית בוררות, שנקבעה בהסכם ההלוואה; היות כתב התביעה טורדני, קנטרני ונקמני; הגשת התביעה בחוסר תום לב, ללא צורך וללא עילה.
לפיכך, אף אם הייתי מגיע למסקנה כי יש לפסוק לרוכשים פיצויים בגין רכיב זה, הנתונים הרלבנטיים לחישובם שונים מאלו שהציגו לפניי הרוכשים ומשלא הוצגו לפניי נתונים בסיסיים אלו, לא ניתן אף לאמוד את אותם נזקים וסביר להניח שהם היו נמוכים משמעותית מאותו אומדן שערך התובע 1.
בשקלול מכלול הרכיבים הרלבנטיים ובכללם משך האיחור החמור הקרוב ל-7.5 שנים, התנהלותו בעצלתיים של המוכר במסירת המקרקעין, הסבל הרב שנגרם לרוכשים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לפסוק לרוכשים סך של 300,000 ₪ כפיצוי עבור רכיב נזק זה.
סוף דבר
לאור מכלול האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה ונדחית ברובה.
הנתבע ישלם לתובעים סך של 300,000 ₪.
