אי פינוי נכס מסחרי מושכר בזמן

לפניי תביעתו הכספית של התובע נגד הנתבעים לסך של 1,077,846 ₪, כפצוי מוסכם עבור אי פינוי נכס מסחרי מושכר בכפר יונה ובהתאם לקביעותיו של פסק בוררות מיום 21/9/14.

הבורר פסק בין היתר כך: חברת "סופרמרקט כפר יונה" בע"מ הפרה את הסכם השכירות אשר נחתם בינה לבין התובע בשנת 2002, בכך שלא פינתה את הנכס במועד ולא מסרה לידי התובע את החזקה בו במועד שנקבע.

...

במהלך הדיון נכתבו לפרוטוקול הדברים הבאים מפיו של ב"כ התובע עו"ד קסטנבאום: "לאור הסכסוך שנוצר בין עזבון יצחקי, אביו של נאשם 3 שהשתלט על המקום וגרם כל המצב הזה. יש אדם נוסף בשם שלמה אהרוני ומרשי לאור הסכסוך שנוצר מונה כונס נכסים למקרקעין בשם עוה"ד עופר זוזובסקי. הוא דאג לפנות את נאשמים 2, 3. נראה לי שכל הסדר שיהיה פה צריך כונס הנכסים להיות חלק מהדיון, הוא חלק מהדיון. כיוון שיש לנו זכויות אני לא רוצה כי יפרק את המבנה ... ציינתי כי יש כונס נכסים מהסיבה שבעת שיש כונס מופקעות הזכויות מהבעלים. זה צריך להיות בתאום עם כונס הנכסים. אני מעודד שיהרוס, רק שיהיה בקשר עם הכונס". ב"כ התובע הסביר בדיון קדם המשפט מיום 20/9/16, שטען בבית המשפט לעניינים מקומיים כי נוכח השתלטות הנתבעים על הנכס ולאחריה מינוי כונס הנכסים, לא היה באפשרותו של התובע לפרק את הסככה (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 18-12).

לפיכך אף דינה של טענה זו להידחות.

נוכח האמור ובהתאם לקביעות פסק הבורר אני מורה כדלקמן: עבור כל יום הפרה שבין התאריכים 12/7/12 - 15/4/15, על הנתבע 2 לשלם לתובעת סך של 127 $, לפי שער מינימלי של 4.75 ₪ ל- 1 $, בצירוף מע"מ והפרשי ריבית והצמדה מאותו היום ועד ליום מתן פסק הדין.

אין חולק, כי החזקה בכל המבנה (החלק המושכר והחלק הנמכר) נימסרה מהתובע לידי הנתבעים בתחילת שנת 2005 וכן אין חולק, כי השמוש המסחרי בנכס בכללותו, הן בחלק המושכר והן בחלק הנמכר, הופסק ביום 31.12.2009 (ראו, פסק דין בת"א 859/09, סעיף 109).

אלא, שהסכם השכירות כולל גם את סעיף 18.7, אשר קובע כי: "... מוסכם ומוצהר בין הצדדים , כי היה והמושכר לא יפונה על ידי השוכר מיד בתום תקופת השכירות ו/או מי במועד שנידרש לפנותו, אזי רשאי המשכיר ו/או בא כוחו, ללא התראה, לתפוס בכל עת ואופן את החזקה במושכר, ולהחליף בו מנעול, ולאחסן את חפצי השוכר על חשבונות של השוכר, והשוכר מנוע מראש להיתנגד לכך...". אין בידי לקבל את טענת התובע, כי לא היה בידו לפעול בהתאם לסמכות שנותרה בידו בהתאם לסעיף 18.7 הנ"ל בנימוק, כי הנתבעים סירבו למסור לידיו את מפתחות הנכס.

זה הנזק שהתובע היה זכאי לפצוי בגינו עקב "היתנהגות הנתבעים" בגין אי פינוי הנכס.

...

לא הוכח, כי הנתבע 3 עשה שימוש שלא כדין באישיות הנפרדת של הנתבעות 1-2, כי עשה שימוש הפוגע בתכלית ההתאגדות, לא הוכח עירוב נכסים או "מימון דק". על כן, טענותיו של התובע כנגד הנתבע מספר 3, דינן להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל חלקית.

אני מחייב את הנתבעת מספר 1 לשלם לתובע סכום של 377,448 ₪ בצירוף הצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כך העיד כי הפצוי המוסכם בגין איחור בפנוי הנכס נקבע כמקובל ועל-פי הנוהג כפצוי יומי בשיעור התואם את טיב הנכס כנכס מסחרי ואת דמי השכירות הגבוהים בגינו (סעיף 71 לתצהיר שלמה).

הכיצד? הינה מצאנו כי בהסכם השכרת המשנה שנחתם בין השוכרים לבזאר שטראוס (ולאחר מכן בוטל) נקבע פיצוי מוסכם בגין אי פינוי במועד בגובה "סכום השווה למכפלת דמי השכירות וזאת בגין כל חודש או כל חלק ממנו לפי חלק יחסי, בתקופת אי פינוי"; לא זו אף זו צוין מפורשות ש"השוכר מצהיר כי סכום זה נקבע והוסכם בין הצדדים כפיצויים קבועים ומוסכמים מראש אשר הוערכו על ידי הצדדים בשקול דעת ומראש, כסכום הנזק הסביר הנגרם למשכיר עקב אי פינוי המושכר במועד פינוי המושכר, בנוסף על כל תרופה בהסכם זה ועל פי כל דין.

ודוק, בגין כמחצית הנכס נקבעו דמי השכירות החודשיים בהסכם עם בזאר שטראוס לתקופת השכירות הראשונה בסך 60,000 ₪ בצרוף מע"מ ובהצמדה למדד חודש ספטמבר 2013, סכום המשתווה לערך לדמי השכירות ששולמו על ידי השוכרים עבור הנכס כולו; גם בכך יש כדי להקרין על סבירות הפצוי המוסכם בשיעור מכפלת דמי השכירות שנקבע עבור אי פינוי הנכס ומניעת השכרתו לאחר.

...

כמו כן ספק אם המשכירה עמדה בנטל להוכיח שטענות השוכרים בנוגע להשכרת המשנה שנטענו על ידם כהגנה מפני תביעת הפינוי מהוות השתק פלוגתא במובן זה שהיה בכוחן לשנות מן המסקנה לעניין ביטול ההסכם כדין על-ידי המשכירה בגין ההפרות שנקבעו מצד השוכרים כאמור בפסק דינו השני של בית המשפט המחוזי.

סוף דבר התביעה העיקרית מתקבלת כאמור בסעיף 23 לעיל.

התביעה שכנגד נדחית.

לפניי בקשה לביטול פסק דין, שניתן ביום 11.2.20 במעמד צד אחד, במסגרת תביעה בסדר דין מקוצר, אשר הוגשה ע"י המשיבות כנגד המבקש, לפינוי מושכר (נכס מסחרי) ולסילוק יד. רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים: התביעה מושא הליך זה הוגשה ביום 17.12.19.

נוסף על האמור, טוען המבקש כי אותן התחייבויות חוזיות הנוגעות לפינויו בעת מכירת המושכר לצד ג', עוסקות בצד ג' ספציפי המצוין בהסכם השכירות, וממילא המשיבות מעולם לא הגישו הודעות פינוי כפי הנידרש בהסכם, והתביעה הוגשה בחוסר תום לב. המשיבות הגישו תגובתן לבקשה ביום 24.4.20 והמבקש הגיש תשובה לתגובה, והכל בהתאם להחלטותיי שלעניין.

אולם חרף הודעה כאמור המבקש לא פינה את המושכר, ובכך חשף את המשיבות לתביעה בגין הפרת הסכם מכר המושכר אשר נחתם בינן לבין כלבו חצי חינם בע"מ (להלן: "חצי חינם").

...

לאחר שבחנתי את שאלת ביטולו של פסק הדין הן בהיבט של חובת הצדק והן בהיבט של שיקול דעת בית המשפט, אין מנוס מלהורות על ביטולו של פסק הדין שניתן על ידי ביום 11.2.20 בתיק והוא יבוטל.

בנסיבות העניין, אני מורה על סיווגו של התיק כתיק בסדר דין רגיל והמזכירות תקבע את התיק לדיון ק"מ לפניי.

בנסיבות העניין ובשים לב לכל האמור לעיל, אינני מורה בשלב זה על הוצאות בתיק.

התביעה בפניי תביעה לפינוי הנתבעים מנכס מסחרי המהוה חלק ממבנה דו-קומתי הממוקם בחוף הארגמן בעכו, המופעל על ידם כחנות נוחות בשם "LIFE BEACH" (להלן: "המושכר"), לאחר שתמה תקופת השכירות.

בנוסף, השבחת הנכס נעשתה על בסיס צפי להחזקה במושכר במשך לפחות 10 שנים, אחרת מדובר בעשיית עושר ולא במשפט מצד התובעות אשר גרמו לנתבעים להשקעה רבה אך אינם מאפשרים להם את החזר ההשקעה ע"י הפעלת המושכר.

...

למעלה מן הדרוש אוסיף ואציין כי ככל וטענת הנתבעים הינה כי ההבטחה השלטונית מתייחסת להבטחת מנכ"ל חכ"ל הנוכחי (מר בן שלוש) לאפשר להם להמשיך ולהחזיק במושכר כל עוד לא יחלו התובעות בעבודות השיפוץ של המבנה בחוף הארגמן, הרי שמקובלת עלי טענת התובעות בסיכומיהן כי בנסיבות האמורות אין מדובר בהבטחה שהופרה, אלא בהסכם שכירות שתנאיו שונו, לאור שינוי נסיבות, בהסכמת הצדדים (חתימתם על נספח ו' 7 לכתב התביעה בדבר הארכת תקופת השכירות עד ליום 30.11.19), לאחר שתכנית התובעות לשפץ את מבנה חוף הארגמן שתוכננו לתחילת שנת 2018 בוטלו/הושהו על ידן למועד לא ידוע.

תקנות העיריות (מכרזים), התשמ"ח – 1987 הנתבעים טוענים בסיכומים כי מאחר והשקיעו ממון רב בשיפוץ הנכס והבאתו למצבו הנוכחי, עם מוניטין וקהל לקוחות, זהו המקרה שבו התובעות צריכות להתחשב בנסיבות המיוחדות של תיק זה, ולאפשר לנתבעים להמשיך ולהחזיק בנכס וזאת מכוח תקנה 3 (2)(ט) לתקנות הנ"ל. אין בידי לקבל טענה זו. מעבר לכך, שמדובר בטענה שהועלתה ע"י הנתבעים לראשונה בסיכומים, ולפיכך דינה להידחות בהיותה מהווה משום שינוי/הרחבת חזית אסורה, הרי שלא הוכחה תחולת תקנה זו על נסיבות תיק דנן, שכן תקנה זו מאפשרת לעירייה להתקשר בחוזה ללא מכרז כשמדובר במקרקעין שהם דירת מגורים או בית עסק המועבר למחזיק בהם או ליורשיו מכוח השכרתם במשך 10 שנים לפחות.

סיכום מכל האמור לעיל, אני מחליט: אני מורה לנתבעים לפנות את המושכר נשוא התיק דנן.