אי עמידה בשכר מינימום לעובדות סיעוד זרות

הנתבעת 3 אף חתמה על מיסמך "חוזה העסקת עובד זר" בעברית וברומנית, על פיו תועסק התובעת כמטפלת סיעודית של הנתבע 1 ובהתאם תהיה התובעת נוכחת בבית הנתבעים 24 שעות ביממה וישולם לה שכר חודשי בסך 3,200 ₪ וכן דמי כיס בסך 100 ₪ לשבוע שיקוזזו מהשכר החודשי.

משק בית זה הוא "המפעל" שלו העמידה התובעת את כוח עבודתה.

הנתבעת 3 מעידה כי התובעת יצאה בכל שנה לחופשה בחו"ל, בעדה שולמו לה דמי חופשה ודמי הבראה, וכן שילמה תשלומים לרשויות בגין יציאת התובעת לחו"ל. הנתבעת 3 טוענת שהתקיימו בין הצדדים יחסי כבוד וחיבה, ומכחישה את טענת התובעת בדבר "איומים וסחיטה". בנסיבות שבהן תקופת העבודה והיקפה מוסכמים, הנטל להוכיח תשלום שכר מינימום, דמי חופשה ודמי הבראה לפי הקף משרתה של התובעת, מוטל על הנתבעים 2-3 משמעות קביעה זו הנה שעל הנתבעים לשכנע את בית הדין כי גירסתם, לפיה הם שילמו לתובעת שכר עבודה וזכויותיה האחרות, מתיישבת באופן הגיוני יותר עם מכלול העובדות שהוכחו והראיות שהוצגו, מאשר גרסת התובעת.

גרסת התובעת בתצהירה לפיה מעולם לא קיבלה סכום כלשהוא, לא עמדה בחקירתה הנגדית.

...

נציין כבר עתה, כי משהתובעת טוענת כי התפטרה, דין התביעה לדמי הודעה מוקדמת להידחות.

בעדותה טענה שהיא נתנה לנתבעת הודעה מוקדמת של שישה חודשים, אך עדות כבושה זו אינה סבירה ואינה מקובלת עלינו.

סוף דבר התביעה נגד הנתבע 1 נדחית.

התביעות להפרשי שכר, לדמי הודעה מוקדמת ולדמי הודעה מוקדמת – נדחות.

מטופס מידע על נתוני תיק תאונת דרכים עולה כי מקום התאונה הוגדר "בכביש בין ערוני כביש מס 5614 ק"מ מס 1.0". עוד עולה מ"אישור בדבר הגשת דיווח בתיק" כי התובעת הודיעה כי "פרטית סקודה שנסעה לדרום עקפה על שול ימין ופגעה בפרטית קיה שעמדה על השול. הקיה נדחפה ופגעה בהולכת רגל שעמדה לפניה". ממסמכי בית החולים "מאיר" לשם הועברה התובעת לאחר התאונה עולה כי מסרה ש"עמדה על הקרקע ליד רכבה והכניסה חצי גוף לאוטו ולפי התאור נפגעה מרכב חולף, קשה לה להגיד איך ניחבלה.

[footnoteRef:7] [7: טעויות כתיב וחיבור תוקנו על ידי הח"מ.] דיון והכרעה- הפן העובדתי: לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי עשרות פעמים בסרטונים אשר צורפו כראיה, שוכנעתי לקבוע את המסכת העובדתית כדלקמן: בשעה 13:56:55 או בסמוך לכך (שעון סירטון האבטחה) הגיע רכבם של התובעים וחנה לצד רכב נוסף אשר מלפניו הוצבו תותים למכירה.

] עיון בדוח רציפות ביטוח מעלה כי מאז פרשה התובעת לפנסיה בשנת 2013, לא עבדה בעבודה מכניסה עד 2017[footnoteRef:12], או אז החלה לעבוד בסיעוד בשכר חודשי ממוצע של 2,700 ₪.

אני דוחה את טענת התובעת שיש לחשב את הפסדיה ע"ב השכר המינימאלי במשק.

פיצוי מעין זה יש לשלם לבני המשפחה גם כאשר מעניקים הם לבן משפחתם שירות סיעודי חלף השמוש בעובדים זרים, כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני מישפחה זה לזה (ע"א 9499/07 פלאס נ' כלל, [פורסם בנבו] מיום 8.12.09, בפיסקה יא לפסק-הדין; רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעיד, [פורסם בנבו] מיום 6.2.12, בפיסקה 33 לפסק-הדין; ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים, מיום 6.11.12, בפיסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית).

...

] בשקלול כל הנתונים שהובאו לפניי אני סבור כי נכון לפצות את התובעת כדלקמן (בניכוי אשפוז/שיקום בבית חולים) באופן מוגבר בתקופה הסמוכה לאחר התאונה ובראי נכותה הצמיתה מצד אחד והעובדה כי ממילא עם התקדמות גילה הייתה נזקקת לעזרה, מצד שני.

אני סבור כי נכון לפצות את התובעת בראש נזק זה בסך כולל של 25,000 ₪ המביא לידי ביטוי את נזקיה לעבר ולעתיד ומבלי להתעלם מן הצורך הבסיסי של כל משפחה בישראל להיעזר בתחבורה כלשהי לצורכי משק הבית , גם בהיעדר כל מום.

סוף דבר: נזקיה של התובעת עומדים על סך כולל של 244,250 ₪.

התביעה הוגשה במקור ביום 25.5.20 כנגד אגם והמנוח, כשעוד היה בחייו, והתובעת עתרה לתשלום הפקדות חסרות לפיצויים ולתגמולים, שכר חודש מרץ 2020, הפרישי שכר מינימום, פדיון חופשה, דמי חגים ופצוי בגין אי קבלת תלושי שכר בסכום כולל של 21,956 ₪.

לדידי אגם, היא חברת השמה פרטית שלא מכח הוראות חוק הסיעוד ומדובר בתובעת שאותרה על ידי מישפחת המנוח ובשל הוראות החוק בעיניין העסקת עובדים זרים, המשפחה היתה זקוקה לחברת השמה על מנת לאשרר את עבודת התובעת בארץ כמטפלת סיעודית, כאשר תפקיד אגם הסתכם בהשמת התובעת לעבודה אצל המנוח, הסכם ההעסקה נחתם בין התובעת לבין המנוח ובמסגרתו התחייב האחרון לשאת במלוא שכר התובעת וזכויותיה.

הטעמים העומדים בבסיס הבקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה, הם כדלקמן: כתב התביעה אינו מגלה כל עילה כלפי אגם, אשר בינה לבין התובעת לא היתקיימו יחסי עובד ומעסיק, שכן מדובר בחברת השמה פרטית שלא מכח הוראות חוק הסיעוד, כפי שניתן ללמוד בבירור מהסכם ההעסקה שנחתם בין התובעת לבין המנוח, במסגרתו התחייב האחרון לשלם את מלוא שכרה ולשאת בתשלום זכויותיה.

בטרם אחתום אוסיף, כי מתשובת אגם אף עולה, כי נכון למועד כתיבת התשובה התובעת לא עמדה בתשלום הוצאות קודמות בהן היא חויבה בהחלטת בית הדין מיום 22.5.22.

על יסוד כל האמור ומבלי שיהא בדבריי כדי להביע עמדה כלשהיא בנוגע לסכויי התביעה לגופה, מצאתי, כי מקרה זה נימנה עם המקרים החריגים המצדיקים חיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות אגם בהליך, שכן האחרונה השכילה להוכיח, כי התביעה כנגדה מופרכת על פניה, זאת לצד העובדה כי התובעת שוהה במולדובה החל ממועד כלשהוא לאחר סיום יחסי העבודה.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במכלול החומר בתיק, שוכנעתי, כי דין הבקשה להתקבל, זאת בעיקר מהנימוקים שיפורטו להלן.

סוף דבר בקשת הנתבעת 1 לחיוב התובעת בהפקדת ערובה – מתקבלת.

אשר לסכום הערובה – לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות העניין ואת זכות התובעת מחד גיסא לגישה לערכאות וזכותה של אגם מאידך גיסא שלא להיגרר להליך סרק וכן בהתחשב בסכום התביעה, אני קובעת כי על התובעת להפקיד בקופת בית הדין, עד ליום 6.10.22, ערובה בסך 2,000 ₪ זאת להבטחת הוצאות הנתבעת 1 בהליך.

לטענת התובעת, הקף המשרה עמד על 39%, ואותו ניתן ללמוד מתלושי השכר שנמסרו לה על ידי חברות הסיעוד (סעיפים 12 -13 לסיכומי התובעת).

הנתבע טען בסיכומיו כי יש לזקוף לחובת התובעת את העובדה שלא צרפה את כל תלושי השכר לתצהירה, שעה שהתובעת יכלה למעשה לבקשם מחברת הסיעוד, שכן מדובר במערכת יחסים של התובעת מול צד ג'.

הנתבע ערך תחשיב לכל חודשי העבודה של התובעת (סעיף 14 לתצהיר הנתבע), בהתבסס על שכר המינימום שהונהג במשך תקופת העסקת התובעת; אחוז משרה בגובה 35%; רכיב נכויים המותרים בחוק משכר התובעת וניכויים בגין הוצאות המחייה של התובעת בגובה 1,220 ₪ (נספח ו' לתצהיר הנתבע).

הוצאות נילוות על פי סעיף 3(ב) לתקנות עובדים זרים (שיעור נכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), מותר לנכוי סכום נוסף בגין הוצאות נילוות משכרו החודשי של עובד סיעוד המתגורר בבית מעבידו.

...

יתרה מזו, לא מצאנו כי התובע קיים את החובה ליידע את התובעת בזמן אמת על ניכויים אלה, וממילא לא הוכיח כי קיבל את הסכמתה לכך.

מאחר שלא הוגש תחשיב נגדי מטעם הנתבע, ולא מצאנו טעות בתחשיב התובעת, יש לקבל את התביעה ברכיב זה על סך 7,390 ₪.

סוף דבר - התביעה מתקבלת בעיקרה ועל הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. הפרשי שכר עבודה בסך 48,441 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה המזכה (1.4.16) ועד התשלום בפועל; ב. הפרשי פיצויי פיטורים בסך 1,507 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.2019 ועד התשלום בפועל; ג. תמורת הודעה מוקדמת בסך 2,067 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.2019 ועד התשלום בפועל; ד. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 7,390 ש"ח ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה המזכה (1.4.16) ועד התשלום בפועל.

המומחה נישאל בחקירתו אם העובדה שהתובע עובד מספר שעות מחוץ לביתו מלמדת על כך שאינו זקוק להשגחה צמודה והשיב: "לא בהכרח...יכול להיות שמישהו בחנות פוקח עליו עין שהכול יתבצע כמו שצריך, משגיח על הדברים, משחרר אותו...אני יכול להעיד מניסיוני הכללי על הנושא הזה, אנשים שכמותו עם פיוז קצר צריך תמיד מישהו שירסן אותו ברגע מסוים שהשד לא יקפוץ החוצה" (עמ' 59-58).

נוסף לכך, טוען התובע, מאז ניתן פס"ד אקסלרד חלפו כ – 23 שנים ובהן חלו תמורות שמצדיקות רביזיה של סכום הפיצויים, לרבות העלאת שכר המינימום באופן משמעותי וכן פסיקות שונות של בתי הדין לעבודה, המחילות על עובדים זרים את חוקי העבודה הישראלים.

התובע טוען כי אין לקבל את חוות דעתו של מר האס לגבי עלות מטפל מחליף בסוף השבוע כיון שהסכום נמוך משכר המינימום ואף אינו עומד בחובת תשלום של 150% ביום מנוחה.

לכן, נטען, יש להעדיף את חוות דעתה של הגב' טל. לפי חוות דעת זו עלויות הסיעוד של עובד זר ומחליף, הכוללות לווי אישי, הן 22,682 ₪ לחודש.

...

התובע טוען בסיכומיו כי ממכלול הראיות בתיק, לרבות חוות דעתו של פרופ' גרוסוסר, עולה בבירור כי הנכויות מהן הוא סובל בשל התאונה, המשלבות מגבלות פיסיות, קוגניטיביות, רגשיות והתנהגותיות, שוללות כל כושר השתכרות ולכן הוא זכאי לפיצוי מלא בגין הפסדי שכר בעבר ובעתיד.

ריבלין, בספרו, מציין את השיקולים לכאן ולכאן ומסכם כי "השאלה היא שאלה של מדיניות משפטית, בסופו של דבר, והיא כרוכה בין היתר בבחירה אם להטיל את נטל הפיצויים על המעביד הלא מבוטח" (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 433-432 (מהדורה חמישית, 2020)).

אם ייקבע כי קרנית נחשבת צד שלישי ולא מעביד ולמוסד תעמוד זכות חזרה כלפיה, הרי שבסופו של דבר בעל הרכב – מתיר השימוש – הוא מעבידו של הנפגע - יישא בנטל הכספי של זכות החזרה של המוסד, שהרי לקרנית זכות חזרה שלא ניתן לשלול לפי החוק, וזוהי בדיוק התוצאה שביקש המחוקק למנוע באמצעות סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין.

"היו כמה מבוטחים מלבדו שקיבלנו אותם שנים אחורה ואנחנו החלטנו כהחלטה מחוזית לא לגעת בהם...זה היה המון שנים אחורה" (עמ' 105).