אי עמידה בדרישות המצאה בתביעה לאחר ארבע שנים וחצי

בית המשפט קמא עמד על הסתירה בגירסאות המבקש לעניין המועד שבו נודע לו על פסק הדין, כאשר בתצהיר התומך בבקשה לביטול פסק הדין טען כי ידע על פסק הדין כשנה לפני הגשת הבקשה, קרי בשנת 2018 ואילו בתשובה לתגובת המשיבה לבקשה לביטול פסק הדין אישר כי ידע על פסק הדין נגדו כבר בשנת 2016.

הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין הוגשה בחלוף ארבע וחצי שנים מאז ניתן פסק הדין.

כאמור, המבקש טען כי כתב התביעה מעולם לא הומצא לידיו, לא ידע על ההליך המשפטי שהתנהל נגדו עד לאחר שהמשיבה נקטה נגדו הליכי הוצאה לפועל, וכי למעשה המשיבה פעלה בחוסר תום לב עת ניהלה אתו מגעים לסיום המחלוקת בפשרה ומנגד המשיכה בהליכי התביעה.

משלא נדרשה תשובת המשיבה, אינני עושה צו להוצאות.

...

גם אם הייתי סבור כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא עת דחה את הבקשה להארכת מועד, וכפי שהובא לעיל אינני סבור כך, דין הבקשה לביטול פסק הדין להידחות לגופה.

גם מטעם זה דין הבקשה להידחות.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית.

יתירה מכך, כלל ידוע הוא כי נטל ההוכחה בתביעות חוב המוגשות לבעל תפקיד מוטל לפתחו של הנושה – מגיש תביעת החוב – ובמסגרת זו עליו להמציא לבעל התפקיד מסמכים בתמיכה לחוב הנטען על ידו (פש"ר (ת"א) 552/93 נעמה נוטמן נ' אבירם בורוכוב בתפקידו כמפרק חברת כמון חבב' למסחר בע"מ (החלטה מיום 25.10.07, אתר נבו); פש"ר (תל-אביב) 1199/01 דנבר צבעי ישראל בע"מ נ' עו"ד דוד גולדבלט-לוי בתפקידו כמנהל מיוחד של נכסי החייב יוסף אדלשטיין ואח', תק-מח 2004(1) 8100).

ביום 31.12.17, למעלה מארבע שנים וחצי (!) לאחר הגשת תביעת החוב של אחים עאמר, פנתה באת-כוח אחים עאמר לנאמן במכתב, אשר במסגרתו ביקשה, בין היתר, "להפריד בין הסכומים שתבעה מרשתי תחת שם הנושה אחים עאמר, מרשתי קבוצת חברות הכוללת בין היתר חברת מפעלי אחים עאמר וחברת פקפלסט בע"מ". בהמשך ציינה באת-כוח אחים עאמר כי לאחר בירור שעשתה, התברר לה כי חלק מהסכומים שולמו על ידי חברת פקפלסט (סך הכל 5.16 מש"ח).

לדברים אלה יש חשיבות מעבר לפן הפרוצידורלי, שכן אין מדובר רק בשינוי בתביעת חוב קיימת והגדלת סכום התביעה, ביחס לנושה ידוע, אשר טענותיו בעיקרן מוכרות לנאמן (שינוי שאף הוא מצריך הגשת בקשה למתן ארכה להגשת תביעת חוב מתוקנת), כי אם ביצירת נושה חדש, יש מאין, אשר לא טרח להגיש תביעת חוב במועד ו"נזכר" להעלות את דרישותיו רק בחלוף מספר שנים לאחר הגשת תביעת החוב המקורית.

מכל מקום, בין כה וכה, כאמור, אינני סבור כי בנסיבות המקרה יש מקום לאפשר לאחים עאמר לסגת מההסכמות שגובשו במסגרת הסכם הפשרה, שעה שרק במסגרת המסמך שכונה "בקשה לתיקון תביעות החוב", הנושא תאריך 31.12.17 (למעלה משמונה שנים וחצי לאחר הסכם הפשרה), ציינה באת כוח אחים עאמר כי החייב לא עמד בהסכם והפר אותו וכי הסכום שגובש לצרכי פשרה "אינו רלוואנטי יותר", כל זאת מבלי שניתנה הודעת ביטול כנדרש בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1971 (להלן: "חוק החוזים"), ומבלי שננקטו אמצעים לביטול הסכם הפשרה תוך זמן סביר לאחר שנודע לאחים עאמר על עילת הביטול, אותה הפרה נטענת.

...

הקדמה: לפני ערר על הכרעה ראשונה מיום 24.10.18 בתביעת חוב של המערערת ועל הכרעה משלימה מיום 26.3.19 של עו"ד נפתלי נשר, בתפקידו כנאמן לנכסי החייב, אבו סאלח טאהר (להלן: "הנאמן" ו"החייב" בהתאמה), במסגרתן נקבע, על צד העיקר, כי יש לחלק את ההכרעה בתביעת החוב של המערערת לשתי תקופות, כשביחס לתקופה הראשונה (חובות שנוצרו עובר לתקופת ההקפאה) יש להכיר בחוב של החייב כלפי המערערת על סך של 1,221,423 ₪ בדין רגיל; ואילו ביחס לתקופה השנייה (חובות שנוצרו ממועד ההקפאה ואילך), הרי שדין הדרישה להידחות, בין על הסף ובין לגופה.

נימוק נוסף שעליו הצביע הנאמן בדחותו את רכיבי החוב ביחס לתקופה השנייה, הוא הנימוק המבוסס על סעיף 72(2) לפקודת פשיטת הרגל, אשר קובע בזו הלשון: "אדם שידע על מעשה שאפשר היה להשתמש בו להגשת בקשת פשיטת רגל נגד החייב ביום שהוגשה הבקשה שעל פיה הוכרז פושט רגל, לא יוכל לתבוע מכוח צו הכינוס כל חוב או חבות שחלו על החייב לאחר היום שבו נודע לו המעשה". בהקשר זה מקובלת עלי עמדת הנאמן שלפיה במועד שבו שילמה פקפלסט את הכספים לצדדי ג', על פי המחאות הזכות, כבר ידעה כי נעשה על ידי החייב מעשה פשיטת רגל, אשר בגינו ניתן היה לפתוח נגדו בהליך של פשיטת רגל, והראיה לכך היא שכבר במסגרת הבקשה למתן צו הקפאת הליכים בעניינה של החברה, אשר נתבקש במקור להחילו גם על החייב, צוין כי החייב ערב לחובות של החברה וכי היקף חובות החברה נאמד בעשרות מיליוני ₪ (בקשה זו הוגשה ביום 2.3.10, עובר לביצוע התשלומים הנטענים מכוח המחאות הזכות).

בנסיבות אלה, סבורני כי מוצדק היה לראות בהסכם סמוי זה כהסכם פסול ובלתי חוקי, שהנו בטל לפי הוראות סעיף 30 לחוק החוזים, וכן נכון וצודק היה לחרוג מכלל ההשבה לפי סעיף 21 לחוק החוזים ולהורות על שלילת סעד ההשבה במלואו.

סוף דבר: על יסוד כל המוסבר לעיל, הערעור על הכרעתו הראשונה של הנאמן מיום 24.10.18 ועל הכרעתו המשלימה מיום 26.3.19 נדחה, בין על הסף ובין לגופו, על כל טעמיו ונימוקיו .

בחלוף ארבע שנים וחצי לאחר מכן, החייב צבר שוב חובות בסכום של למעלה מ- 2 מיליון ₪ ל- 19 נושים.

יש לציין שבמהלך הדיון התייצב הנושה העקרי של החייב- בנק הפועלים בע"מ אשר הגיש תביעת חוב על סך של 1.3 מיליון ₪ וטען שהחייב צבר את החוב לבנק בחוסר תום לב, עת נטל הלוואות בסוף שנת 2017 בסכום של כ- 916,000 ₪ כאשר הוא ידע שאין באפשרותו לעמוד בהתחייבות להחזירה.

החייב הציג מצג כאילו עמד לרכוש מכונה בסכום של חצי מיליון ₪ ועבור הרכישה הוא קיבל הלוואה חדשה מהבנק בסכום של 300,000 ₪ (להלן: ההלוואה) אולם לא ידוע מה החייב עשה בסכום זה. ביום 25.7.21 הוגש דו"ח מסכם נוסף ממנו עלה שלחייב מחדלים רבים (אי עמידה בתשלומים חודשיים, אי המצאת מסמכים נדרשים).

...

לסיכום: החייב נמצא בהליך שני, לאחר שבחלוף 4.5 שנים מהליך קודם יצר חובות בהיקף עצום.

בנסיבות אלו ומהנימוקים שציינתי, דין הבקשות להתקבל.

לנוכח האמור, אני מורה על ביטול ההליך.

בעיניינה של היחידה הוגשו חמש תביעות חוב והנאמן אישר אותן, בסכום כולל של 274,804 ₪.

בדו"ח הממונה שהוגש לקראת הדיון עמד הממונה על מחדלי היחידים כפי שבאו לביטוי בדו"חות מימצאי הבדיקה של הנאמן, ובהם אי המצאת אישורי מסירה ביחס לכל הנושים המוצהרים, אי עמידה במסגרת הוצאות סבירה ואי מיצוי כושר הישתכרות, העובדה כי היחיד פורע הלוואה לאחד מנושיו מחוץ להליך ועוד.

נטען כי דו"חות מימצאי הבדיקה נוסחו בצורה לא הגונה וכי מעולם הם לא נדרשו להמציא מסמכים כלשהם לנאמן.

בדיון שהתקיים ביום 21.9.22 חזרו היחידים והנאמן על עמדותיהם, ואילו ב"כ הממונה לא הציגה המלצה קונקרטית, אלא טענה כי ליחידים היו מחדלים נוספים בתקופת הביניים כגון פיגורים בחלק מהתשלומים, ועל כן אין מקום לקבוע תכנית שקום בת 36 חודשים, אך לנוכח מצבם הרפואי של חלק מבני המשפחה, יש לבוא לקראת היחידים ולקבוע תכנית שלא תעלה על ארבע שנים.

אשר לתקופת התשלומים, מדובר ביחידים שהם צעירים, אשר צברו חובות במאות אלפי שקלים, רובם בגין הלוואות שניטלו בתוך פרק זמן של כשנה וחצי, כדי לממן רמת חיים העולה במידה רבה על יכולותיהם הכלכליות.

הפרת תנאי תכנית הפרעון – במידה ומי מהיחידים יפר את הוראות הצוו לשקום כלכלי, יהיה חשופים לסנקציות על פי הוראות החוק כדלקמן: הארכת תקופת התשלומים – בהתאם להמלצת הממונה והנאמן, ניתן יהיה להאריך את תקופת התשלומים בכל אחד מן המקרים הבאים: היחידים לא קיימו תנאי מתנאי הצוו לשקום כלכלי, ובכלל זה אם אינם עומדים בחובת התשלומים הקבועה בצו; היחידים נהגו בחוסר תום לב, במטרה לנצל לרעה את ההליכים; היחידים לא שתפו פעולה עם הנאמן או הממונה; היחידים הפרו את ההגבלות שהוטלו עליהם באופן שהיו עלולים לפגוע בהליך חידלות הפרעון; ליחידים חוב אשר נוצר באחת מן הנסיבות הבאות – מהתחייבות או מהתקשרות בעיסקה בהקף משמעותי שביצעו היחידים בעת שידעו או שהיה עליהם לדעת כי יש סיכוי גבוה שלא יוכלו לעמוד בהתחייבויותיהם; נוצר מהזנחה חמורה בניהול עניינם הכלכליים של היחידים, שנעשתה בחוסר תום לב; מקורו בחובת תשלום פיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין; היחידים ביצעו פעולה כאמור בסעיפים 219 עד 221 לחוק במטרה להעדיף נושה על פני נושים אחרים, לגרוע נכסים מקופת הנשייה או להבריח נכסים; ניתן לגבי היחידים צו לפתיחת הליכים אחר בשבע השנים שקדמו לתחילת הליכי חידלות הפרעון.

הקניית נכסים לקופת הנשייה – כל נכס, כספים וזכויות להם זכאי מי מהיחידים מכל מקור שהוא ולא דווחו במהלך הליכי חידלות הפרעון, יועברו לקופת הנשייה מיד עם גילויים בין אם נתגלו לאחר אישור התכניות לשקום כלכלי, לאחר סיום ביצוען או אף לאחר מתן הפטרים חלוטים.

...

חלוקתו של הסכום בהתאם לחלקו של כל אחד מהיחידים בהכנסות מובילה למסקנה כי התשלום החודשי שיוטל על היחיד הוא 2,000 ₪ והתשלום החודשי שיוטל על היחידה הוא 1,000 ₪.

מקובלת עלי טענת היחידים כי בקביעת גובה התשלום החודשי אין מקום לכלול בחישוב הכנסות משק הבית את הסיוע שהם מקבלים מבני המשפחה, הגם שמדובר בהכנסה קבועה של אלפי שקלים בכל חודש.

אין בידי לקבל את טענת היחיד שלפיה, משראה הנאמן את תשלומי ההלוואה בתלושי השכר של היחיד, היה עליו לפנות לבית המשפט בבקשה להפסיקם.

הנתבעת הכחישה את שטען כנגדה התובע וטענה כי אין היא חייבת לו דבר וכן ציינה כי הוא בחר להגיש את תביעתו בחלוף כארבע וחצי שנים לאחר שהסתיימו יחסי העבודה בינה לבינו.

העובדה שהנתבעת לא המציאה כל הוכחה לתשלום שכר חודש 9/18.

הנתבעת אשר טענה כי שילמה לתובע, במזומן, את שכר חודש 9/18 טענה כטענה חליפית כי במסגרת הודעת הוצאפ ששלח ביום 17/3/23 הוא טען כי עבד רק 16 ימים בחודש זה. לנוכח האמור לעיל ובשים לב לאותה הודעת ווצפ, במסגרתה דרש התובע שכר עבודה של 16 ימים בלבד, הריני קובעת כי על הנתבעת לשלם לו סכום של 8,533 ₪ (ברוטו) בגין עבודתו בחודש 9/18.

האם זכאי התובע לתשלום בגין אי הפקדה של 6% לקרן פנסיה ואי הפקדה של 6% לקרן פיצויים? הואיל וקיבלתי את גרסת התובע אשר לכך כי שכרו החודשי עמד על 10,000 ₪ (נטו) והואיל והנתבעת לא טענה כי הפקידה עבור התובע כספים בקרן פנסיה, כאשר את טענתה לפיה מתוך סכום חודשי של 10,000 ₪ שהעבירה לתובע, 2,000 ₪ הועברו במקום הפקדה בקרן פנסיה - דחיתי מכל וכל וכן הואיל וקבעתי כי צו ההרחבה חל על יחסי העבודה שבין הצדדים וכן הואיל והתובע הוכיח כי היתה לו קרן פנסיה פעילה בטרם התחיל לעבוד אצל הנתבעת, הריני מקבלת את טענתו ולפיה הנתבעת היתה מחוייבת להפקיד עבורו כספים מחודש עבודתו הראשון אצלה ולכן ולאחר עידכון השכר הכולל שקבל מהנתבעת בהתאם לאשר קבעתי בסעיף 12 לעיל הריני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי הפקדות 6% לקרן פנסיה ו -6% לקרן פיצויים, סכום כולל של 8,708 ₪ [(5*12,800+8,533) *12%].

ומן הכלל אל הפרט: גם לשיטת הנתבעת, הודעה בכתב לא נימסרה לתובע ומכאן שברור כי היא לא עמדה בחובתה בהתאם לחוק הודעה לעובד כאשר מחדלה, בהחלט תרם למחלוקות שבין הצדדים (ובמיוחד לסוגיית שכרו של התובע) ולכן הריני מחייבת אותה לשלם לתובע פיצוי בסכום של 3,000 ₪.

...

חיזקה את גרסת התובע ואף הובילו אותי למסקנה כי ענין לנו במעסיק אשר סבור כי מקום שעובד לא מבקש את תלושי השכר שלו, אין סיבה למסור לו אותם ("אבל אם הוא היה מבקש אני מיד אני הייתי נותן לו") מדובר כמובן בגישה פסולה שאין לקבלה.

סעיף 26א(ב)(1-2) לחוק הגנת השכר מאפשר לבית הדין לחייב מעסיק שלא מסר לעובד תלוש שכר במועד בפיצוי סטטוטורי עבור כל תלוש וכדלקמן - "(1) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן - פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור". עוד קובע החוק להגנת השכר חזקה בדבר הידיעה שיש לייחס למעסיק בכדי לחייבו בפיצוי וכדלקמן: "(2) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת". לבסוף, קובע ס"ק (3) פיצוי שלא יעלה על 5,000 ₪ בגין כל הפרה של החוק, אלא אם ייקבע סכום אחר מטעמים מיוחדים שירשמו.

לסיכום לנוכח כל האמור לעיל ומשהתקבלה תביעת התובע בחלקה הגדול, הריני מחייבת את הנתבעת לשלם לו את הסכומים הבאים: א. סכום של 8,533 בגין שכר חודש 9/18.