אי סדרים חוזרים ונשנים בגביית תשלומים ותביעה

חרף נסיונות לפשר בין הצדדים, התבררה התביעה עד תום, והגיעה העת להכריע בה. טענות והליכים מקדמיים על פי כתב התביעה, שילם התובע לנתבעת סכומים שונים עבור אגרות והיתרים, ואילו זו, בטעות, גבתה ממנו תשלומים ביתר, ונותרה לו יתרת זכות בספריה, בסך של 32,000 ₪.

הוא אישר כי בשנים 2000-2010 נוהלה מחלקת הגבייה של הנתבעת ע"י חברת גבייה פרטית, שבעבודתה התגלו אי-סדרים.

התובע אמנם טוען, בסיכום טענותיו, כי מירוץ ההתיישנות נקטע, בשל התחדשות "הודאת" הנתבעת ביתרת הזכות, בתדפיסים שנתיים חוזרים ונשנים (סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958); או כי לא החל, בשל אי-ידיעת התובע את העובדות המהוות את עילת התובענה (סעיף 8 לחוק האמור) – אולם טענות אלה לא תוכלנה לעמוד.

...

התוצאה של הדיון כולו, אפוא, היא שלטעמי התביעה התיישנה; ואם לא התיישנה – דינה להידחות באשר לא הוכחה; ואם יש לקבוע שעל הנתבעת הנטל להוכיח גרסתה – כי אף בכך הצליחה דרכה.

מכל הטעמים דלעיל במצטבר, ומכל אחד מהם בנפרד – דין התביעה להידחות.

תוצאה אופרטיבית אני דוחה את התביעה, ומחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסך של 2,700 ₪ (סכום זה נקבע על הצד הנמוך, נוכח מחדלי הנתבעת בביסוס רבות בטענותיה, באופן שהיה מקל הרבה יותר על מלאכתו של בית המשפט, ואולי אף מייתר את הדיון כולו בשלב מוקדם יותר).

הנתבע טוען כי החליף את התובעת בועד הבית לאחר שהתגלה כי הניהול שלה היה כושל, כי היו אי סדרים בקופת ועד הבית, כי שיקים של ועד הבית הועברו לשוק האפור וכי פעולותיה נעשו כדי להעשיר את הבוס שלה.

כפי שעולה מהפרוט שלעיל, וכפי שעוד יפורט להלן, בעניינינו מדובר בפרסומים בוטים, חוזרים ונשנים, בתדירות גבוהה ומשך תקופה ממושכת, ואלו עולים כדי לשון הרע.

זאת ועוד, כמפורט לעיל, הנתבע לא הסתפק בגידופים, אלא גם האשים את התובעת במעשים הנתפסים על ידי כל אדם כלשון הרע, פגיעה בגינה, אי תשלום דמי וועד בית בתקופה בה כיהנה כחברת וועד, ועוד.

עצם היות הנתבע חבר בועד הבית (בחלק מהתקופה בה ביצע את הפרסומים), אינה מהוה הגנה ואינה מקימה מחסום מפני תביעה נגדו בלשון הרע (ראו פסק דינה של כב' השופטת ה' סילש ב- ת.א. (שלום ראשל"צ) 8474-05-13 שנבל נ' דוידוביץ ואח' (10.9.2015)] הנטל להוכיח את ההגנות, לרבות את הגנת אמת הפירסום והגנת תום הלב, מוטלת על הנתבע.

ייתכן, ואינני קובעת כי כך הוא, כי וועד הבית לא ניהל רישום נאות של התקבולים וההוצאות, אולם, לא הובאה כל ראייה כי נעשו מעשים לא נאותים בגביית הכספים מבעלי הדירות או בשימוש בהם, או כי נעשה בהם שימוש אלא לצרכי הבית.

...

הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה.

אינני מקבלת טענה זו. ראשית, התובעת הגישה תביעה מכוח הוראות החוק המאפשרות פיצוי ללא הוכחת נזק.

בענייננו, כפי שפורט לעיל, שוכנעתי כי הפרסומים נעשו בכוונה לפגוע.

אמנם אין מונים כל פרסום ופרסום שנעשה מבין שלל פרסומי לשון הרע שביצע הנתבע, אולם יש מקום לפסוק לתובעים בגין מספר פרסומים בהתאם לחלוקתם לקבוצות: פרסומים שנעשו לדיירי הבניין, פרסומים שנעשו לדיירי הבניינים הסמוכים ופרסומים במקום עבודתה של התובעת [ראו: ע"א 9712-12-13 קר שרותי רפואה בע"מ ואח' נ' א.מ.ל אמריקן לייזר בע"מ ואח' מפי כב' ס' הנשיאה י' ענבר, ובהסכמת השופטים י' שבח וש' שוחט (13.4.2015) שם נעשו פרסומים במדיות שונות] סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי על הנתבע לשלם לתובעת פיצויים בסך כולל של 75,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל על ידי הנתבע, הוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי התובעים ועד למועד התשלום בפועל על ידי הנתבע, וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל על ידי הנתבע.

ראשית, בשיחת השימוע הראשונה, הטיחה בו גב' אשכנזי האשמות קשות בדבר נטילת כספים וגזירת קופונים מאחורי גבה, תוך איומים כי אם לא יודה במיוחס לו תוך 24 ש' ויוותר על פצויי הפיטורים, אזי תפרסם את הדברים, תידאג שלא תהיה לו עבודה בארץ ותגרום לו לעזבה.

על פי הנטען, הממצאים שעלו מבדיקה ראשונית הצביעו על כך שהתובע אחראי לאי סדרים ואי התאמות ברשומי הנתבעת.

התובע ניהל עסק משני, על חשבונה של הנתבעת, אישר תשלומים וסיפק סחורה בנגוד לנהלי הנתבעת באופן קבוע חוזר ונשנה, מבלי שקבל אישור לכך, תוך נטילת כסף לכיסו ונטילת סחורה של ממש לשימושו הפרטי או לשימוש לקוחות להם מכר אותה: א) בהתאם לנמסר מספקים שונים רבים, הנתבע אישר ללקוח הנחה קבועה על סחורה שנרכשה בהקף 10% מכל מכירה, על דעת עצמו, כאשר הוא נוטל את הכסף ששולם במזומן לכיסו (נספח 2 לכתב התביעה), ובפרט מול החברות המכונות "קלאפ קיי", "איימי" ו"דיסקו רוסו", כאשר ביחס לאחרון, מעבר לחיסרון הכיס, נגרם לה נזק נוסף בגין התביעה שהגישה נגדה חברת "דיסקו רוסו"; ב) חלף העלאה שבקש, הובטח לו שיקבל 10% מהתמורה שתשולם על ידי שני לקוחות עימם היתקשרה הנתבעת בעיסקאות קונסיגנציה, אלא שהתובע נטל לכיסו את שווי ההנחה במזומן וקיבל אותה בנוסף גם בתלוש השכר.

...

אין בידינו לקבל את טענת העובד כי כדי להקים את יסודות העוולה נדרש התובע לפרט רק את האמירות שנאמרו בפועל, והוא אינו נדרש לפרט את נסיבות הפרסום ועובדות נוספות - מועד הפרסום, מקום בו בוצע, המסגרת בה נאמרו האמירות, זהות המפרסם וכו'.

התוצאה אפוא כי לא שוכנענו שהתובע הפר את חוק איסור לשון הרע.

סוף דבר התביעה שכנגד נדחית.

במקביל למתן צו למניעת ההפרה, הוסיפו בעלות הזכויות במדגמים ובקשו, כסעד חלופי, להורות על פצויין ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, כאשר את הפצוי על כל הפרה יש להעמיד על סך של 100,000 ש"ח. נטען איפוא, בשים לב לעובדה כי בוצעו 36 עיסקאות נפרדות של מכירת מוטות מוגנים, כי יש להורות על תשלום פיצוי בסך כולל של 3,600,000 ש"ח. הנתבעים טענו מנגד, כי יש לראות את ההפרות החוזרות ונישנות של אותה זכות, ככאלה המקימות עילת תביעה אחת בלבד.

כמו כן, כאשר מדובר בפירסום חוזר ונשנה של לשון הרע, ניתן גם לעיתים להניח שהחזרתיות כשלעצמה, עלולה להקנות לפרסומים נופך של אמינות, ולשכנע את הנמענים בדבר אמתות הדברים.

במסגרת מבחן זה, תבחן ה'במה' שעל גביה נעשו הפרסומים.

...

לבסוף, יש להדגיש כי גם אם מצא בית המשפט כי מספר פרסומי לשון הרע אינם "אותה לשון הרע", אין הוא מחויב לפסוק את תקרת הפיצוי של 50,000 ש"ח עבור כל פרסום כאמור, שהרי לפי סעיף 7א(ב), כאמור, "רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק" (ההדגשה איננה במקור – י.ו.).

סוף דבר, אני מצרפת דעתי לדעתו של השופט חברי סולברג, הן ברמה העקרונית, כמפורט בפסקאות 83-79 לחוות דעתו, הן מבחינת התוצאה במקרה שלפנינו, כאמור בפסקאות 93-92 לחוות דעתו.

ת הוחלט פה אחד כי דין הערעור להתקבל בחלקו.

יושם אל לב, כי כבר ביום 30.12.2015, במסגרת דיון בתביעת הפינוי שהוגשה נגדה, טענה המבקשת כי סוכם עם התובעת ו/או מי מטעמה כי תשפץ את הדירה ותגור בה מבלי לשלם שכר דירה לתקופה מסוימת (פרוטוקול דיון מיום 30.12.2015, עמ' 2, שורות 17-19).

בזמן זה, בין היתר, התובעת פתחה תיק בהוצאה לפועל והחלה בהליכי גבייה.

ברם, בשים לב לנסיבות האישיות– משפחתיות- כלכליות של המבקשת, אשר לא הייתה מיוצגת, ונוכח ניסיונות חוזרים ונשנים של הצדדים להגיע להסכמות מתוך רצון התובעת לסייע למבקשת, לפנים משורת הדין אין צו להוצאות.

...

לפיכך, יש לדחות את הבקשה.

ביטול פסק הדין מחובת הצדק- לאחר עיון בבקשה ובתגובה ושמיעת טענות הצדדים בדיון, הגעתי לכלל דעה כי אין מקום לביטול פסק הדין מחובת הצדק.

בסיכום האמור לעיל; בהינתן ולא נמצא מקום לביטול פס"ד מחובת הצדק, ונוכח העובדה כי קו ההגנה של המבקשת לא נתמך בראיות מתאימות כך שהלכה למעשה היא לא פירטה את סיכויי הגנתה, הגעתי לכלל דעה כי לא הוכח שיש מקום לבטל את פס"ד. אשר על כן, הבקשה נדחית.