אי מתן תשובות מלאות וכנות לחברת ביטוח

אשר למשיבה 1, סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1984, קובע כי על חברת הביטוח חלה חובת הגילוי כלפי המבוטח וזאת לצד הטלת אחריות על המבוטח למסור כל מידע מהותי העומד לרשותו, שהרי אם לא יעשה כן המשמעות היא אי מתן תשובה מלאה וכנה: "חובת גילוי

...

טענות הצדדים טענות המערערת: המערערת סבורה כי בית משפט קמא טעה במסקנה אליה הגיע, לאור זאת שנפלה טעות עקרונית ומהותית בהערכת הראיות והעדויות על ידי בית המשפט וכל זאת תוך התעלמות מחלקן.

לפיכך, אני מקבלת את קביעת בית משפט השלום, כי חברת הביטוח פעלה כנדרש.

סוף דבר לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

המערערת תשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ (כולל מע"מ).

ביחס לשני התנאים הנותרים (הוכחה שמבטחים אחרים לא היו מתקשרים באותו חוזה אילו ידעו את המצב לאמתו והבהרה מדוע לא ניתן להיתמודד עם הסיכון באמצעות דמי ביטוח מרובים יותר) הציגה הנתבעת את חוות דעתו של פרופ' קרסיק.

חוק חוזה הביטוח שולל מהמבטחת את תרופת ביטול חוזה הביטוח כאמור בסעיף 7 לחוק חוזה הביטוח, מקום בו המבטח הוא אשר גרם לכך שהתשובה לא הייתה מלאה וכנה (סעיף 8(1) לחוק חוזה הביטוח), כגון מקרה בו נוסחה השאלה באופן מעורפל או בלתי ברור (ע"א 493/77 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' משייך, פ"ד לב(1) 477, 485 (1978)), או כאשר "העובדה שעליה ניתנה תשובה שלא היתה מלאה וכנה חדלה להתקיים לפני שקרה מקרה הביטוח, או שלא השפיעה על מקרהו, על חבות המבטח או על היקפה" (ס' 8(2) לחוק חוזה הביטוח).

...

לא מצאתי כי יש לחייב את הנתבעת בריבית מיוחדת כאמור בסעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח, שכן לא הוכח כי הנתבעת לא שילמה את דמי הביטוח בחוסר תום לב, כמו גם לא הוכח כי תגמולי הביטוח לא היו שנויים במחלוקת בתום לב. אשר על כן, תשלם הנתבעת לתובע פיצויים בגין אבדן כושר עבודה לעבר בהתאם לחישוב הבא: 97 חודשים (החל מיום 22.11.2012 ועד היום), בניכוי תקופת המתנה של שלושה חודשים – 94 חודשים * 4,500 ₪ לחודש – סך הכל 423,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

י – סופו של דבר מורם מהאמור עד כה כי התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: תגמולים בגין נכות רפואית קבועה בסכום של 52,500 ₪ בצרוף הצמדה וריבית מיום 22.11.2012 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

אי מתן תשובה מלאה וכנה מהוה מצג שוא ומעניק למבטח את הזכות לבטל את חוזה הביטוח בהתקיימות יתר התנאים, גם כאשר העלמת העובדה או מצג השוא לא נעשו בכוונת מרמה, באשר המטרה הבסיסית של סעיף 6 היא לצמצם את פערי המידע בין המבטח למבוטח, כדי לייעל את המנגנון הבטוחי (ע"א 1530/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יובלים אגודה שיתופית (21/7/04), סעיף 11 לפסק הדין של השופט ברק).

...

לאחר שבחנתי את מלוא הראיות שהובאו, באתי לידי מסקנה, שאין מנוס מלהורות על דחיית התביעה, שכן בנסיבות שהתבררו התובע לא מסר תשובות מלאות וכנות וחברת הביטוח רשאית הייתה להחריג בדיעבד את עמוד השדרה מן הפוליסה.

לא שוכנעתי שהדבר נעשה בזדון, שכן סביר להניח שהעובדות היו נחשפות בשלב זה או אחר והנתבעת ממילא לא הייתה אמורה לצאת נשכרת מכך, נהפוך הוא.

אחר כל האמור לעיל התביעה נדחית.

ראשון לכל נידרש לשאלה אם "המנוח הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו מכוח סעיף 6(א) לחוק", שעניינה באיסור מצג שוא, במובחן מחובת הגילוי היזום המעוגנת בהוראת סעיף 6((ג) לחוק- "6 (א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בעיניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן- ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלא וכנה" והשיב עליה בקביעות הבאות: הקלטת השיחה מהוה תחליף ראוי ולגיטימי לדרישת הכתב וזו האחרונה קוימה במקרה דנן, "אם כי, לא באופן המניח את הדעת ומתוך כוונה כנה, להסב תשומת ליבו של המבוטח לשאלות המהותיות שנשאל, ולתשובות שהשיב ולאשרן בחתימתו ובהצהרתו" (עמ' 22 לפסק הדין); "המנוח לא קרא את אשר נידרש לחתום עליו, אלא חתם בהתאם להנחיותיה" של נציגת המכירות "בכל עמוד, היכן שכתוב "חתימה", דבר הנלמד, "בין היתר, ... לאור העובדה כי הפוליסה הונפקה "בזמן שיא" – דקות בודדות בלבד" (עמ' 22 לפסק הדין); "לצורך עריכת ביטוח חיים, מחלת הסוכרת, ויתר לחץ דם", מחלות מהן סבל המנוח, הן "עניין מהותי, אשר יש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר, לבטחו" (עמ' 23 לפסק הדין); "לא ניתן לקבוע ולו ברמה הנדרשת במשפט אזרחי כי המנוח ידע ידיעה של ממש, כי מדובר בעיניין מהותי אשר יש בו כדי להביא להתממשותו של הסיכון המבוטח" (מותו) ואף ספק "אם היטיב להבין כי יש במידע, אשר לא גולה על ידו, כדי להשפיע במידה כזו או אחרת על נכונותה של" המערערת "לבטחו וכיו"ב, על השפעת המידע כאמור על גובהם של דמי הפרמיה שיגבו ממנו עקב כך" (עמ' 23 לפסק הדין); "תשובותיו של המנוח אינן מלאות וכנות ביחס לסוכרת וליתר לחץ דם" (עמ' 25 לפסק הדין); בהנתן קביעות אלה ובטרם פנה לבחון השלכותיהן על התרופות העומדות למערערת, מצא בית משפט קמא להקדים ולהכריע בשאלה "האם תשובותיו הבלתי כנות ומלאות של המנוח, נתנו בכוונת מירמה", עליה השיב בשלילה, תוך שקבע: קיים "קושי להצביע על מניע שלילי" להשגת כסוי בטוחי מצד המנוח, משהאחרון "כלל לא מודע לאלה: להיות העניין מהותי עבור הנתבעת [המערערת] וכמו כן, לאפשרות שהוא עשוי שלא להיתקבל כמועמד לביטוח או להיתקבל בעלויות גבוהות יותר, שעה שיחשוף בפני הנתבעת [המערערת] את המידע שהוסתר לכאורה", כל זאת מש"לא הוסבר" לו "דבר באשר לחשיבות המענה לשאלון אשר הוצג בפניו והשלכות הכרוכות בכך" (עמ' 27 לפסק הדין); חזקה על המנוח "שלא התכוון להסתיר את המידע במכוון מהנתבעת [המערערת], לכל הפחות, ככל שהדברים אמורים באי גילוי של מידע מתועד ונגיש", זאת מש"קיימת הנחה סבירה כי אין למבוטח אינטרס מיוחד להסתיר את מצבו הרפואי, שכן, בעידן הטכנולוגי, מידע זה זמין בלחיצת כפתור" (עמ' 28 לפסק הדין); המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה, "ברף הוכחה הגבוה מהדין האזרחי"; לאור קביעה זו המשיך ובחן בית משפט קמא תחולת הוראותיו של סעיף 8 לחוק, אותם "סייגים המאיינים את תרופותיה של המבטחת" וקבע כי: לעניין סעיף 8(1) - "מחדליה של הנתבעת [המערערת] בשלבי כריתת החוזה [אופן הקראת השאלון, העידר הסבר בדבר חשיבותו ושהשלכותיו, הסבת תשומת לב לחשיבות המידע] תרמו

שלומית יעקובוביץ, שופטת השופטת י. שבח: לאחר ששבתי והאזנתי לקלטת המתעדת את שיחת הטלפון במהלכה נכרתו חוזי הביטוח (הן ביטוח החיים והן ביטוח המבנה) וקראתי שוב את תמלולה, החלטתי לחבור למסקנת חברתי השופטת יעקובוביץ, לפיה אין מנוס מהמסקנה כי חל על נסיבות הזמנת הביטוח ההיגד שבחוק חוזה הביטוח לפיו "התשובה ניתנה בכוונת מירמה". אני סבורה כך חרף תרומת נציגת חברת הביטוח לסיטואציית "האקספרס" בה נכרת חוזה הביטוח, שעליה עוד ארחיב את הדיבור.

...

..איפה מה שאני צריך לחתום לך? נציגת חברת הביטוח: לחתום לי זה בעמוד שלישי נראה לי מתחיל כל הסיטואציה" (תמלול עמוד 22 שורות 11-14); "נציגת חברת הביטוח: חתימת המבוטח זה מה שרשום השם שלך, זה אתה. אני צריכה שם שתי חתימות" (תמלול עמוד 23 שורות 11-12) נ.ר. מתבדחת עם המנוח ומצחקקת ללא הרף.

נוכח הנימוקים שנסקרו בחוות דעתה של השופטת יעקובוביץ, ונוכח אופן הטיפול בהצעת הביטוח לרבות הקראת השאלות והמענה להן כפי שפורט לעיל, אף אני סבורה כי חיובה של אלמנת המנוח להשיב את החלק ששולם לבנק - 203,878 ₪ (שקיזז את השיעור היחסי בהעמדת דמי הביטוח על 225%) יהא בלתי צודק.

במצב זה, אני סבור, כי המבטחת היתה רשאית במשפט להעלות את טענת המרמה כנימוק לדחיית תביעת האלמנה, אך היא לא היתה רשאית להעלות טענה זו כנימוק לתביעתה להשבת הסכום שהיא העבירה לבנק, וזאת מהטעם של חובת תום הלב, שהנחיות המפקח על הביטוח הנדונות כאן נגזרות ממנה (רע"א 10641/05 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין (4.5.2006), פסקה ד(6)).

לשיטתה, יש לפטור אותה ממלוא החבות מכוח הפוליסה מחמת הפרת חובת הגילוי של התובעת שעניינה אי מתן תשובה מלאה וכנה ביחס לעברה הבטוחי ב- 3 שנים האחרונות.

סעיפים 18 ו- 21 לחוק חוזה הביטוח, נדונו ברע"א 3260/10 חתמי לוידס נגד אליהו סלוצקי (פורסם בנבו ביום 15/9/13), שם נדונה השאלה האם חברת ביטוח חייבת בתשלום תגמולי ביטוח למבוטח בשיעור מלא או חלקי כאשר הפוליסה מתנה את תחולתה על תכשיטים המצויים בדירת המבוטח בהתקנת כספת המשמשת לשמירתם.

...

לאור האמור לעיל, מתבקשת המסקנה כי הוכחה בפניי טענת שומרה כי התובעת הפרה את אחת מדרישת המיגון (לפי פרק ד' לפוליסה) בכך שהחביאה בביתה את התכשיטים המבוטחים (הלא ענודים) ב-2 מקומות נפרדים בלבד, וזאת בניגוד לתנאי הפוליסה.

זאת ועוד, לא הובאו ראיות מצד שומרה לעניין דמי הביטוח שהיו אמורים להיות משולמים נוכח החמרת הסיכון, באופן המאפשר לחשב את גובה תגמולי הביטוח המופחתים המגיעים לתובעת לפי ההסדר החקיקתי שבסעיף זה. התוצאה היא כי הנתבעת לא עמדה בנטל הראיה הרובץ על כתפיה לפי סעיף 18 לחוק חוזה ביטוח, ודי בכך כדי להוביל למסקנה כי עליה לשלם לתובעת תגמולי ביטוח מכוח הפוליסה בשיעור המהווה את מלוא שווי התכשיטים שנגנבו.

סיכום: מכל האמור לעיל אני מקבלת את תביעת התובעת ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: - סכום התביעה המתוקן ע"ס 68,500 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.