אי מתן זכות קדימה בצומת על ידי בית דין צבאי

ברחוב צה"ל, סמוך לצומת הנ"ל, מסומן לרוחב הכביש מעבר חצייה להולכי רגל ומוצבים בו תמרור 306 (תן זכות קדימה להולכי הרגל החוצים) ותמרור 707 אור צהוב מהבהב.

בין הצדדים גובש הסדר טיעון אותו אשר אומץ על ידי בית המשפט, זאת בהיתחשב, בין היתר, בעברו התעבורתי של הנאשם כאשר לחובתו 43 הרשעות קודמות, בהודאת הנאשם בהזדמנות הראשונה, ובעיקר בשל העובדה "שהנאשם הפגין היתנהגות מוסרית מן המעלה הראשונה שעה שקבל מיד אחריות על התאונה, ליווה את הנפגעת, ביקר אותה בסמוך לאחר קרות התאונה.

מפנה לנאמר בגזר הדין בתיק ת"ד 1770-05-21 מ"י נ' דידי אשר ניתן על ידי מותב זה ביום 14.11.22 ולפסיקה המאוזכרת שם. ובאשר לפסיקה המתאימה יותר לנסיבות תיק זה מפנה לפסיקה הבאה: ת"ד (תעבורה תל אביב-יפו) 1770-05-21 מדינת ישראל נ' ירין דידי (נבו 14.11.2022)‏‏ בתיק זה נידון נאשם אשר נהג בקלות ראש, בכך שלא נתן תשומת לב מספקת לדרך, לא הבחין מבעוד מועד בהולך הרגל אשר חצה את הכביש במעבר החצייה, ופגע בהולך הרגל בחזקה וכתוצאה מהתאונה, ניחבל הולך הרגל חבלות של ממש, בדמות שברים מרובים, חבלה פנימית עם דימום בטחול וחבלת ראש.

  רע"פ 177/22 נגיד סוילם נ' מדינת ישראל (נבו 12.01.2022)‏‏ : נאשם אשר גרם לתאונת דרכים, עת פגע בהולכת רגל אשר חצתה את הכביש שלא במעבר החצייה, לא נתן לה זכות קדימה וכן לא האט את רכבו.

...

יפים לעניין זה דברי בית המשפט בע"פ (ת"א) 71933/06 קלגסבלד נ' מדינת ישראל (8.2.07) לפיהם: "הודיה היא הצעד הראשון המתבקש כאשר אדם טוען לקבלת אחריות. לא הרי מי שמודה בתחילת ההליך, כהרי זה המנסה להרחיק מעצמו אחריות, מנהל הוכחות ומעלה כל טיעון אפשרי כדי לא לשאת באחריות, ומורשע בסופו של הליך מייגע ולעתים ממושך.

עוד נתתי דעתי גם לעקרון ההדרגתיות בענישה, ראה לעניין זה האמור בתיק 89-11-20 מ"י נ' ניסים אבוחסירה אשר ניתן על ידי מותב זה (נבו 24.2.21 ) ולפסיקה המאוזכרת שם. לאור האמור, לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לעונש ושקלתי את חומרת העבירות, תוצאותיהן, מדיניות הענישה הנוהגת, מתחם העונש ההולם, עברו התעבורתי של הנאשם, כמו גם העובדה שהנאשם בחר לקחת אחריות ולהודות באשמה ובתחשב בנסיבותיו האישיות, מצאתי לנכון לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 2,500 ₪ הקנס ישולם ב-5 תשלומים, חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 1.5.2023 ואילך.

כמו כן, אני מורה בזאת על הפעלת פסילה על תנאי בת 3 חודשים על פי ההרשעה בתיק תעבורה מס' 6219-04-18 מבית משפט לתעבורה בחדרה מיום 25.2.19 כך שחודשיים מתוכה יופעלו במצטבר לפסילה אותה הטלתי בתיק זה והחודש הנותר יופעל בחופף.

כאמור לעיל, עדי התביעה הבחינו בבצוע העבירה לכאורה רק בעת נסיעת רכב הנאשם בתוך מעגל התנועה בצומת.

לא ניתן לשלול האפשרות כי מדובר בפרק זמן קצר ביותר, שברירי שניות בלבד, כנטען על ידי הנאשם ובא כוחו.

מדובר בעבירה לכאורה בה נדרשים עדי התביעה להבחין במתרחש בתוך הרכב – להבדיל מעבירות בהן נראה הרכב מבצע עבירה – כדוגמת עבירות של אי מתן זכות קדימה, סטיה מנתיב, עקיפה אסורה וכד'.

ר' גם אמרת אגב של כב' הש' העמית י. צלקובניק בעפ"ת (מחוזי מרכז) 2345-07-21 דברשוילי ג'ינו נ' מדינת ישראל (22.01.21): "ב"כ המערער ביקש לתמוך טעונו בפסק הדין שניתן בבית משפט לתעבורה בחיפה בתת"ע 12593-02-19 ובתיק בית הדין הצבאי לתעבורה 67/19, אולם עסקינן על פי העובדות שהתבררו בשני המקרים, שלא כבעניינו של המערער, כי מדובר במכשירי טלפון שהיו מותקנים במיתקן קבוע ברכב, שבהם נעשה שימוש אנהרנטי לקבלת שיחה או לסילוק פירסומת מתצוגת ניווט, בלחיצה בודדת." מאמירה זו נלמד כי כב' בית המשפט המחוזי מאמץ את המסקנה לעיל – נגיעה בודדת במסך הטלפון המונח במיתקן קבוע ברכב – אינה אסורה.

...

אקדים ואציין כי מבחינה עובדתית לא שוכנעתי, מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם אחז בטלפון ביד ימין ולאור הנימוקים להלן, אקבע כי אפשרית היא גרסת הנאשם לפיה נגע ביד ימין במסך הטלפון שהיה מונח במתקן על שמשת רכבו, בעת תנועת רכבו בכיכר, כדי לסגור אפליקציית הניווט שפעלה: מצאתי כי תיעוד נסיבות ביצוע העבירה במסמכים שהוגשו על ידי עדי התביעה ועדויותיהם בפני חסרים פרטים מהותיים: · עדי התביעה לא פרטו מהו פרק הזמן בו הבחינו בביצוע העבירה, מרחק הנסיעה שעבר רכב הנאשם בעת ביצוע העבירה לכאורה ומה היתה מהירות נסיעת רכב הנאשם.

ר' גם אמרת אגב של כב' הש' העמית י. צלקובניק בעפ"ת (מחוזי מרכז) 2345-07-21 דברשוילי ג'ינו נ' מדינת ישראל (22.01.21): "ב"כ המערער ביקש לתמוך טיעונו בפסק הדין שניתן בבית משפט לתעבורה בחיפה בתת"ע 12593-02-19 ובתיק בית הדין הצבאי לתעבורה 67/19, אולם עסקינן על פי העובדות שהתבררו בשני המקרים, שלא כבעניינו של המערער, כי מדובר במכשירי טלפון שהיו מותקנים במתקן קבוע ברכב, שבהם נעשה שימוש אינהרנטי לקבלת שיחה או לסילוק פרסומת מתצוגת ניווט, בלחיצה בודדת." מאמירה זו נלמד כי כב' בית המשפט המחוזי מאמץ את המסקנה לעיל – נגיעה בודדת במסך הטלפון המונח במתקן קבוע ברכב – אינה אסורה.

לאור כל האמור לעיל, ומאחר שלא שוכנעתי מעבר לכל ספק כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו (אחיזה בטלפון נייד אגב תנועת הרכב) ולאור מסקנתי כי מותרת נגיעה בודדת במסך הטלפון לשם כיבוי אפליקציית הניווט או הפעלתה, החלטתי לזכות את הנאשם, ולו מחמת הספק.

בע"פ 10332/03 חיים בלייכר נ' מדינת ישראל , נח (3) 954 (2004) קבע בית משפט עליון: "מתן זכות קדימה על ידי המערער פירושה, בנסיבות העניין, הוא מתן זכות קדימה לרכב בעל הזכות, בהיתחשב במרחק שלו מהצומת ובהיתחשב במהירות נסיעתו, תהיה אשר תהיה המהירות. לשם קיום הזכות, על החייב במתן זכות קדימה להמשיך ולעקוב אחרי הרכב בעל זכות הקדימה, על מנת להבטיח שהוא אמנם אינו מסכנו בכניסתו לצומת ובכך לא עמד המערער בעיניינו". בע"פ ת"א-יפו 3845/98, "גלית דבוש נ' מדינת ישראל": "החובה להסתכל מוטלת על המערערת כל הזמן שהותה בצומת כך שהייתה צריכה להבחין באופנוע מתקרב לצומת. חובה זו הנה חובה אבסולוטית". לאחר ששמעתי את עדי התביעה, את הנאשם ואת המומחה מטעם ההגנה , שקלתי את טענותיהם, התרשמתי מהופעתם בפניי, עיינתי במסמכים ובחנתי לעומק את הראיות שהוגשו, שוכנעתי כי התביעה הוכיחה מעל לכל ספק סביר שהנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ואנמק: אין מחלוקת בנהיגה, בזמן, במקום, בכיוון נסיעת הנאשם, בפניה שמאלה, במעורבות בתאונה ובתוצאותיה (ע' 43 ש' 21-23), שמדובר בצומת לא מרומזר בכניסה לבסיס צבאי שבו מותרת פניה שמאלה, כך שעל הפונה שמאלה מוטלת החובה לתת זכות קדימה לרכב הבא ממול.

הגדרת התאונה על ידי עת/3 כתאונה חזית אחור אינה מקצועית, מאחר ולא ראה את התאונה , לא את הרכבים במצב שהיו בעת התאונה כי הגיע לזירה לאחר שהנהג המעורב כבר פונה לבית חולים קפלן והנאשם כבר החנה את המשאית בחניון מול הבסיס, על כן לא ניתן לקבל קביעתו כהוכחה מוחלטת וטוב עשה הבוחן שבדק כל הממצאים לצורך קביעת כיוון נסיעת הנהג המעורב.

...

הנני מקבלת את קביעתו המקצועית של הבוחן המבוססת על עריכת סקיצה, דו"ח פעולה, דו"ח תפיסת טכוגרף, לוח תצלומים, ניסוי שדה ראיה, תרשים, דו"ח בוחן, פיענוח נתוני תקשורת ,דיסק תמונות, גרסתו של הנהג המעורב, חוות דעתו של המומחה ועדותו של הנאשם בחלק הרלוונטי.

הבוחן בהגינותו הסביר את תהליך קבלת החלטתו כיצד התחיל לחקור את התאונה וכאשר הנתונים לפי הנחתו הראשונית לא הסתדרו, לא היסס להודות בטעותו ,המשיך לחקור והגיע למסקנה כי התאונה קרתה באופן שונה ממה שסבר.

מכל הנימוקים הנ"ל מצאתי לקבל גרסתה של התביעה וקובעת כי הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום על כן הנני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בית המשפט לתעבורה מחוז מרכז ת"ד 1185-01-21 מדינת ישראל נ' דהן בפני כבוד השופטת שירי שפר בעיניין: המאשימה מדינת ישראל הנאשם דוד דהן נוכחים: ב"כ המאשימה: עו"ד אוסאמה מולא ב"כ הנאשם: עו"ד משולם הנאשם בעצמו גזר דין

שירות המבחן ציין כי עונש מאסר ולו לריצוי בעבודות שירות יוביל לרגרסיה במצבו של הנאשם, החלשת כוחותיו ואף להפסקת שרותו הצבאי ולכן המליץ על אפיק ענישה שקומי אשר יכלול צו של"צ בהקף שעות מופחת בשל יציאותיו המועטות של הנאשם מהצבא לצד פיצוי לנפגע העבירה וזאת על מנת לחדד עבור הנאשם את חומרת הפגיעה והנזק גרם במעשיו.

· עפ"ת (מחוזי מרכז) 60577-12-17 **** פליס נ' מדינת ישראל (14/03/18) – המערער הורשע בעבירות של נהיגה בחוסר זהירות, אי מתן זכות קדימה לרכב הבא ממול בצומת, גרימת תאונת דרכים וחבלות של ממש לרוכב אופנוע אשר נסע בכביש ממול.

השל"צ יבוצע בהתאם לתכנית שגובשה על ידי שירות המבחן ב"עריית אלעד" ובפיקוח שרות המבחן.

...

לאור כל האמור מצאתי כי מתחם הענישה לעבירות של נהיגה רשלנית בגינה נגרמה תאונת דרכים שתוצאתה חבלות של ממש בנסיבות כמתואר בעובדות כתב האישום - רף רשלנות בינוני לצד חבלות הגוף שנגרמו לנפגע ברף הבינוני -גבוה כולל רכיב פסילת רישיון נהיגה לתקופה המתחילה ב-11 חודשים ומגיעה עד ל-36 חודשי פסילה בפועל, לצד רכיבי ענישה נוספים.

הנאשם היה נהג חדש בעת התאונה ויש להשית ענישה הלוקחת בחשבון גם את וותק נהיגתו הקצר ולאזן את החלטתי להמנע מהטלת עונש מאסר בפועל.

לאור כל האמור אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: מאסר על תנאי מאסר בן חודשיים וזאת על תנאי למשך שנתיים, שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

<#3#> גזר דין חלקי נגד הנאשם, אשר היה קטין בעת ביצוע העבירות, הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבירות של גרם מוות ברשלנות לפי סעיפים 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וסעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); גרם נזק לאדם ולרכוש ברשלנות לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 (להלן:" התקנות") + סעיפים 62(2) ו-38(2), (3) לפקודת התעבורה; אי מתן זכות קדימה בצומת לרכב הבא מימין עבירה לפי תקנה 64(א)(1) לתקנות + סעיף 68 לפקודת התעבורה; נהיגה בלא חגורת בטיחות לפי תקנה 83ב(א) לתקנות + סעיף 68 לפקודת התעבורה.

בגין טענות מהסוג הזה כבר נפסק בע"פ 5831-13 פלוני נ' מדינת ישראל (22.12.13): "כלל הוא כי כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו על ידי שילטונות צה"ל. בין היתר נשקלים – מכלול נתוניו האישיים של המועמד, משך הזמן שעבר בין מועד ביצוע העבירות למועד קבלת ההחלטה, חומרתן של העבירות בהתייחס לנורמות חברתיות ולסכנה הנשקפת ממי שהורשע בהן במהלך השרות לחיילים ולחיילות המשרתים עימו, משך התקופה בה התבצעו העבירות, האם ההליך הסתיים בהרשעה או לאו ושיקולים צבאיים מובהקים שאינם בתחום המומחיות של בית המשפט. מכך אנו למדים כי שאלת הרשעה או העדרה הנה רק אחד השיקולים שהמערכת הצבאית לוקחת בחשבון ואין המדובר בשקול יחיד (ע"פ 5025/06 מדינת ישראל נ' פלוני, [פורסם בנבו] (15.03.07); ע"פ 170/09 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (04.11.09)). מכל מקום, הבחינה תהא תוך היתחשבות בצורכי הצבא ולא ניתן לומר קטגורית שהרשעה תיפסול מידית מועמד מלשרת בצבא. יתרה מכך, אל לנו להפוך את היוצרות. הגם שבית משפט רשאי לקחת בחשבון את השלכות פסיקותיו אין זה ראוי כי יתאים את העונש כדי לכוון את הצבא בהחלטותיו הפנימיות בעינייני גיוס. לא פעם הצבא מעוניין להחליט בנידון לאחר שקבל את הכרעת בית המשפט. תפקידו של בית המשפט להטיל את העונש הראוי כפי ששלטונות צה"ל אחראים להליכי הגיוס. גורם גורם בתחומו." כמו כן, ראו התייחסותו של בית המשפט העליון בע"פ 4161/17 פלוני נ' מדינת ישראל (2.1.18): "אשר לרצון לשרת בצה"ל, ברור כי מדובר ביעד חיובי שעשוי לשרת את המדינה ואת המערער כאחד. ואולם, אין זה מדויק כי הרשעה כשלעצמה שוללת את שרותו הצבאי של אדם. בתיקים אחרים הציג צה"ל את עמדתו הכללית לפיה הרשעה אינה מובילה בהכרח לאי-גיוס, ואי-הרשעה אינה מובילה בהכרח לגיוס. נוסיף כי מתן משקל יתר לשיקול זה בכל מקרה עלול להוביל להפיכת היוצרות." סבורני כי במקרה דנן, הרשעה לצד ענישה מוחשית וצו מבחן היא הראויה.

...

בראי האמור, אינני מקבלת פרשנויות הנוגעות להיעדר אמפתיה, חמלה ולקיחת אחריות מצד הנאשם על מעשיו.

בגין טענות מהסוג הזה כבר נפסק בע"פ 5831-13 פלוני נ' מדינת ישראל (22.12.13): "כלל הוא כי כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו על ידי שלטונות צה"ל. בין היתר נשקלים – מכלול נתוניו האישיים של המועמד, משך הזמן שעבר בין מועד ביצוע העבירות למועד קבלת ההחלטה, חומרתן של העבירות בהתייחס לנורמות חברתיות ולסכנה הנשקפת ממי שהורשע בהן במהלך השירות לחיילים ולחיילות המשרתים עימו, משך התקופה בה התבצעו העבירות, האם ההליך הסתיים בהרשעה או לאו ושיקולים צבאיים מובהקים שאינם בתחום המומחיות של בית המשפט. מכך אנו למדים כי שאלת הרשעה או היעדרה הינה רק אחד השיקולים שהמערכת הצבאית לוקחת בחשבון ואין המדובר בשיקול יחיד (ע"פ 5025/06 מדינת ישראל נ' פלוני, [פורסם בנבו] (15.03.07); ע"פ 170/09 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (04.11.09)). מכל מקום, הבחינה תהא תוך התחשבות בצורכי הצבא ולא ניתן לומר קטגורית שהרשעה תפסול מידית מועמד מלשרת בצבא. יתרה מכך, אל לנו להפוך את היוצרות. הגם שבית משפט רשאי לקחת בחשבון את השלכות פסיקותיו אין זה ראוי כי יתאים את העונש כדי לכוון את הצבא בהחלטותיו הפנימיות בענייני גיוס. לא פעם הצבא מעוניין להחליט בנדון לאחר שקיבל את הכרעת בית המשפט. תפקידו של בית המשפט להטיל את העונש הראוי כפי ששלטונות צה"ל אחראים להליכי הגיוס. גורם גורם בתחומו." כמו כן, ראו התייחסותו של בית המשפט העליון בע"פ 4161/17 פלוני נ' מדינת ישראל (2.1.18): "אשר לרצון לשרת בצה"ל, ברור כי מדובר ביעד חיובי שעשוי לשרת את המדינה ואת המערער כאחד. ואולם, אין זה מדויק כי הרשעה כשלעצמה שוללת את שירותו הצבאי של אדם. בתיקים אחרים הציג צה"ל את עמדתו הכללית לפיה הרשעה אינה מובילה בהכרח לאי-גיוס, ואי-הרשעה אינה מובילה בהכרח לגיוס. נוסיף כי מתן משקל יתר לשיקול זה בכל מקרה עלול להוביל להפיכת היוצרות." סבורני כי במקרה דנן, הרשעה לצד ענישה מוחשית וצו מבחן היא הראויה.

על כן, לאור האמור לעיל ולאחר ששקלתי ואיזנתי בין מכלול השיקולים הרלוונטיים בנדון, הנני מרשיעה את הנאשם בהתאם לסמכותי מתוקף סעיף 24(1) לחוק הנוער.