אי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה שגרמה לתאונה

הוראות החיקוק לפיהן מואשם הנאשם: אי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה- עבירה לפי תקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה.

אולם הסביר הבוחן כי לאחר שאסף את הממצאים, והגיע למשרד הבין כי הממצאים אינם מסתדרים, וכי יצא מנקודת הנחה שגויה שמדובר בתאונת חזית אחור כטעות נגררת שנגרמה מעבודתו בזירה על כן תיקן את הטעות (ע' 24 ש' 22-25) בהמשך לגביית עדותו של המעורב, בדיקת הראיות בתיק, כיוון ניזקי הרכבים, סימונים על הכביש, מיקום האופנוע על הכביש ומחקרי תיקשורת (ע' 33 ש' 31-32 ות/15) הבוחן הגיע למסקנה כי הנהג המעורב נסע בכביש 3 מכיוון מערב למזרח, הנאשם לא נתן לו זכות קדימה שהגיע מהכיוון הנגדי, ניכנס אל הצומת בנסיעה איטית , החל לפנות שמאלה בצומת וחסם את דרכו של המעורב (ת/15).

...

הנני מקבלת את קביעתו המקצועית של הבוחן המבוססת על עריכת סקיצה, דו"ח פעולה, דו"ח תפיסת טכוגרף, לוח תצלומים, ניסוי שדה ראיה, תרשים, דו"ח בוחן, פיענוח נתוני תקשורת ,דיסק תמונות, גרסתו של הנהג המעורב, חוות דעתו של המומחה ועדותו של הנאשם בחלק הרלוונטי.

הבוחן בהגינותו הסביר את תהליך קבלת החלטתו כיצד התחיל לחקור את התאונה וכאשר הנתונים לפי הנחתו הראשונית לא הסתדרו, לא היסס להודות בטעותו ,המשיך לחקור והגיע למסקנה כי התאונה קרתה באופן שונה ממה שסבר.

מכל הנימוקים הנ"ל מצאתי לקבל גרסתה של התביעה וקובעת כי הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום על כן הנני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בהתאם להודאתו, הנתבע הורשע בעבירות של נהיגה בקלות ראש, אי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה, היתנהגות הגורמת נזק וחבלה של ממש לפי סעיף 38 לפקודת התעבורה.

סך הכול הפסדים לתקופה של שלוש שנים ממועד התאונה: 69,469 ₪ בצרוף ריבית מאמצע התקופה: 72,476 ₪ מחודש 7/19 ועד למועד מתן פסק הדין (חודש 3/22) – 33 חודשים, על בסיס השכר הממוצע (11,350 ₪) וגריעה של 25% מכושר ההישתכרות: 93,638 ₪ בצרוף ריבית מאמצע התקופה: 94,950 ₪ ממועד פסק הדין ולעתיד, על בסיס השכר הממוצע במשק וגריעה של 25% מכושר ההישתכרות: 780,313 ₪.

...

אני דוחה את טענות התובע באשר לכך שהמומחית לא התייצבה לחקירה.

מאחר שאין עדיין הכרעה בתביעת המוסד לביטוח לאומי, אני מורה להקפיא מסכום פסק הדין סכום של 50,000 ₪ (בהתחשב בכללים הקבועים בתקנות המוסד לביטוח לאומי (שיקום מקצועי) תשט"ז – 1956).

ככל שלא תוגש חוות דעת אחרת בנושא, הסכום יוקפא עד לאחר שהתובע יציג את אישור המוסד לביטוח לאומי – שיקום, בקשר לתגמולים ששולמו לו (או דחייתה של תביעת התגמולים בקשר לדמי שיקום), ובתוך 30 ימים לאחר הצגת האישור, תשלם הנתבעת את היתרה לאחר ניכוי תגמולי המל"ל שיקום (דמי מחייה), אם תיוותר כזו, בצירוף הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין עבירות של נהיגה בחוסר זהירות בנגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, אי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה בנגוד לתקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה, והתנהגות הגורמת נזק וחבלות של ממש בנגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

וכך בעניינינו, גם אם נפלו פגמים מסוימים בחקירת התאונה, והבוחנת לא בדקה את המצלמות עליהם דיווחה השוטרת עובדיה, הרי שאין הם יורדים לשורשו של עניין ואין בהם כדי להשפיע ולהכריע בשאלה אם ניתן לקבוע ברמה שמעבר לספק סביר שהנאשם נהג בחוסר זהירות בכך שהחל לפנות שמאלה מבלי שנתן זכות קדימה לרכב המעורב שהגיע מול כוון נסיעתו, ובכך גרם לתאונה.

...

נקבע, כי "אין מחלוקת שהבוחן לא ביצע את כל הבדיקות המפורטות בדף ההנחיות. אך בעובדה שלא בוצעו כל הבדיקות, אין בה כשלעצמה להכריע בשאלה אם ניתן לקבוע ברמה שמעבר לספק סביר שהמערער התרשל בנהיגתו ובכך גרם לתאונה. שאלה הרלוונטית היא האם די בממצאים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, על יסוד דברי המערער, בדיקות הבוחן, החישובים שערך והתמונות שצילם כדי להגיע למסקנה שהמערער התרשל בנהיגתו, או שמא החסר בבדיקות אינו מאפשר לקבוע כך היה. על שאלה זו ענה בית משפט קמא בחיוב ואף אנו סבורים כך." פסק דינו של בית המשפט המחוזי אושר ע"י בית המשפט העליון, ובקשתו של המערער לרשות ערעור נדחתה.

אני סבורה, כי מכלול העדויות שהוצגו,- לרבות עדות נהג האופנוע התואמת את הממצאים האובייקטיבים בזירה כפי שתוארו על ידי הבוחנת-, תומכות בתהליך התרחשות התאונה כמתואר בכתב האישום, ומקימות תשתית ראייתית מוצקה ומספיקה להוכחת אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר; וכפי עדות הבוחנת, גרסת הנאשם: "לא מתיישבת עם ממצאי השטח" (עמוד 20 שורה 2); ולא מצאתי כי המחדלים עליהם הצביע הסניגור הביאו לקיפוח הגנת הנאשם, או כי מדובר במחדלי חקירה מהותיים היורדים לשורש העניין ויש בהם להקים ספק סביר באשמתו.

בנסיבות אלה, בהינתן מכלול הראיות והמחדלים בתיק כפי שפורטו לעיל, אני סבורה, כי די בתשתית העובדתית שהוצגה בפני כדי לבסס את אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו מעל לכל ספק סביר.

לפיכך, אני מרשיעה את הנאשם בעבירות של נהיגה בחוסר זהירות בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, אי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה בניגוד לתקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה, והתנהגות הגורמת נזק וחבלות של ממש בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

לפניי ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה מיום 10.7.2022 (גזר הדין הוא מיום 14.7.2022) בתיק ת"ד 4624-09-20, במסגרתה הורשע המערער בעבירות של אי מתן זכות קדימה בפנייה שמאלה, עבירה לפי תקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"), נהיגה בחוסר זהירות, עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות, והתנהגות הגורמת נזק וחבלות של ממש, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות וסעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

המערער, כך נטען, נהג בחוסר זהירות בכך שהחל לפנות שמאלה, מבלי שנתן תשומת לב מספקת לדרך, לא נתן זכות קדימה לאופנוע שהגיע מול כיוון נסיעתו וגרם לתאונה בכך שפגע בו. כתוצאה מהתאונה ניחבל הנהג המעורב חבלות של ממש וכלי הרכב נזוקו.

...

אמנם על המאשימה לספק גם ראיות שיש בהן לסייע להגנתו של הנאשם העומד לדין, זאת במסגרת חובתה לשקוד בסבירות על איסוף הראיות, אך בנסיבות הכוללות של התיק ובשים לב לתשתית שנפרשה בפני בית המשפט קמא, אני סבור כי הגנתו של המערער לא קופחה, וזה הוא הרי המבחן הדרוש לענייננו.

לאחר שבחנתי אפוא את כל טענותיו של המערער, גם אלה הממוקדמות באי הבאת תוצרי מצלמות האבטחה וגם הטענות שעניינן מיקום האימפקט, האפשרות כי האופנוע הוזז, מיקום השברים והטענה כי שמא יתכן וגם השברים עצמם הוזזו ממקומם (בין אם על ידי האזרחים שהיו במקום ובין כתוצאה ממשב רוח שמקורו ברכב כבד זה או אחר), ומבלי שנעלמה מעיניי אף הטענה כי הנתיבים במקום אינם מסומנים, ולאחר שעיינתי בעצמי בראיות שהונחו בפני בית המשפט קמא, הכל כפי שתואר בהרחבה לעיל, נחה דעתי כי אין מקום ועילה להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט קמא, אשר מבוססת כאמור גם על התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מהעדים שהעידו בפניו.

סוף דבר השורה התחתונה מכל האמור, היא שדין הערעור להידחות.

וזה תאור התאונה מתוך כתב האישום שהוגש נגד הנתבע 1 ביום 18.1.2022 (סעיפים 3-5 לכתב האישום): "... הנאשם גרם לתאונת דרכים עת נהג רכבו בקלות ראש, החל לבצע פניה שמאלה בצומת מבלי שנתן תשומת לב מספקת לדרך, חסם את דרכו של רכב מעורב 1 שהגיש לצומת מימין לכיוון נסיעתו ומבלי לתת לו זכות קדימה, וכתוצאה מכך רכב מעורב 1 (רכב הנתבעת 3 – ס.מ.) היתנגש עם חזיתו בדופן ימין של רכב הנאשם.

...

בית המשפט הגיע למסקנה כי חובת הזהירות נדרשת, מקום בו היה דבר מה בהתנהגותו של הזולת, כדי להעמיד את בעל זכות הקדימה על הסכנה שלא יתנהג כשורה, כדבריו: "העובדה שאדם הוא בעל זכות קדימה בצומת, גורם חשוב מאד הוא לשם קביעה, אם הוא נהג במידה דרושה של זהירות. מי שבידו הזכות העליונה זכאי להניח שתינתן לו זכות קדימה, עד שיתגלה היפוכו של דבר .... אף על פי שניתנת לאדם זכות קדימה בתוקף תקנות, עליו לנהוג בזהירות סבירה למען מניעת התנגדויות עם כלי רכב אחרים. אין הוא רשאי להוסיף ולסמוך על ההנחה, כי הרכב השני ייתן לו זכות קדימה, אחרי שגילה כי הנהג האחר אין בדעתו ליתן לו אותה .... הנהג שהוא בעל זכות יתר אינו מוצדק בהתקדמו בנסיעתו, אם הדבר גלוי באופן סביר כי עקב כך תיגרם התנגשות." למוקדי הפגיעות ברכבים, כמו גם מיקום התאונה ביחס לצומת ואופי תנועת הרכבים החולפים במועד התאונה, חשיבות לבחינת מידת אחריותו של הנהג המחויב במתן זכות קדימה.

אשר על כן, ישלמו הנתבעות 2 ו-4 לתובעת את הסכומים הבאים: א. דמי נזק בסכום כולל של 82,425 ₪; ב. אגרת בית משפט בסך 2,075 ₪; ג. שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 9,500 ₪.

התובעת תשלם לאלתר את המחצית השנייה של אגרת בית המשפט.