אי מתן התראה אוטומטי על מועד סיום פוליסה

נטען, כי סוכן הביטוח אינו יכול לחדש ביטוח באופן אוטומאטי ועליו לקבל את הסכמת המבוטח, אך במועד הרלוואנטי לא ניתן היה להשיג את מנהל הנתבעת, מר ניר מריומה, ולכן לא חודש הביטוח.

טענת הנתבעת, לפיה לאור אופן ההתנהלות מול הסוכן במהלך השנים, לא עלה על דעת מריומה שקיימת בעיה כלשהיא עם הכסוי הבטוחי וכי כלל לא נהג לעקוב אחר מועד סיום הפוליסה מאחר והוא סמך על הסוכן שיבצע את עבודתו בעיניין זה, עומדת בסתירה לטענות אחרות שלו.

אלא, שאין בכך כדי להועיל לנתבעת, מאחר וממילא, סוכנות הביטוח לא היתה מחויבת לעשות כן ולא הוטל עליה על פי דין או נוהג להוציא למבוטח התראה נוספת בכתב.

לאורך השנים עסקה הפסיקה באחריות סוכן הביטוח במצב בו פג תוקף פוליסת הביטוח (ראה, למשל, פסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט וגנר בת.א. 20220/98 חברת חשמל נגד מחאג'נה עומר מוחמד (8.2.2005), לפיו היה על סוכן הביטוח לדאוג להארכת חוזה הביטוח עד למועד בו יוסדר ביטוח חדש, בנסיבות הקונקרטיות של אותו מקרה).

...

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע את אגרת המשפט וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 80,000 ש"ח. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ההודעה לצדדים שלישיים נדחית.

הנתבעת תשלם לצדדים השלישיים את הוצאות ההליך בסך של 20,000 ₪.

תקופת השכירות בהסכם זה נקצבה לשנה אחת החל מיום 1.1.2007, וניתנו לשוכר, התובע, תקופות אופציה עוקבות ורצופות של שנה כל אחת, שנועדו להתחדש אוטומאטית בכפוף לתנאים שצוינו.

לטענת בעלי הנכס, התובע לא עמד בתנאי ההסכם – חריגות בנייה, אי תשלום אגרות והיטלים, אי מתן ערבות בנקאית, אי עריכת פוליסת ביטוח, איחורים בתשלום שכירות – ניתנו לו הזדמנויות רבות לתקן את ההפרות, תקופה שעלתה בהרבה על 45 יום, ואף נשלחו מכתבי התראה, אך ההפרות לא תוקנו.

עוד נכתב, כי התובע התבקש בכתב להסדיר תשלום היטל השבחה לצורך הכשרת הבנייה, אך "ללא הועיל". במכתב צוין, כי זכות התובע להארכת אופציה כפופה לקיום הוראות הסכם השכירות וכי בנסיבות אלו ולאור העובדה שתקופת האופציה מסתיימת ביום 31.12.2014, התובע מתבקש לפנות את המושכר עד למועד זה. מכתב סיום ההיתקשרות מתייחס לבנייה בשטח של 120 מ"ר שבוצעה בחודש נובמבר 2009 או בסמוך לכך.

מהיבט אחר אולי ניתן לומר כי משלא הודיע השוכר, התובע, 60 יום קודם לסיום תקופת אופציה, על אי רצונו לממש תקופה נוספת, כבר נכנסה ההיתקשרות לגבי תקופת האופציה לתוקף וממילא גם מטעם זה יש בסיס להוראות סע' 8 לנספח 2009 (המפנה לסע' 12 בהסכם השכירות) אשר מתנות את זכויות המשכיר במתן התראה של 45 יום מראש.

...

לעניין הדיון כאן די לומר כי היה על התובע נטל להוכיח כי האחריות לשאת במלוא התשלומים עבור הכשרת הבנייה הייתה של ונציה (תהא אשר תהא המסקנה אותה הוא אולי מבקש להסיק מכך).

לא שוכנעתי בדבר.

התביעה שכנגד כלפי הנתבע שכנגד 3 (סמי) נדחית.

לרוב מכוונות הטענות הללו כלפי הפרת חובות הגילוי אודות קיומן של "תניות פטור" או אודות פקיעתו של כסוי מבלי ליתן התרעה מספקת (עע (ארצי) 17754-11-14 מוחמד ח'דר – מנורה מבטחים פנסיה בע"מ (מיום 26.4.2015)(להלן- ענין ח'דר); ע"ע (ארצי) 1341/01 רחל רפפורט- מבטחים מוסד לביטוח סוצאלי של העובדים בע"מ, פד"ע לח 630 (19.3.2003).

בזיקה לכך יצוין, כי נוכח המועד בו הועלתה הטענה, יש טעם רב בעמדת הנתבעת, בכל הנוגע לטענת השהוי, כמו גם בטענה בדבר הנזק הראייתי שניגרם לה. הדברים עולים בקנה אחד עם דבריה של רחלי בפנינו לאמור: "סביר להניח שכן אבל אני לא יודעת בודאות שכל מכתב שיוצא יהיה סרוק במערכת. יש מכתבים שנשלחים באופן אוטומאטי כמו הדוחות השנתיים והם נמצאים במערכת. ויש מכתבים שנשלחים באופן זמני מכל גורם כלשהוא בקרן הפנסיה. ויתכן שהם לא נמצאים במערכת. אז אני לא יודעת להגיד אם המכתב נמצא במערכת או לא. מה שצורף בתצהירים נמצא במערכת...מדובר על תקופה של למעלה מ-12 שנים ויש קושי לאתר תיכתובות וגם אין את החובה לשמור מסמכים יותר מ-7 שנים ויש פה שאלת היתיישנות. אני לא איתרתי במערכת מכתב אבל זה שלא איתרתי לא אומר שלא נשלח...אני לא איתרתי את המכתב" (ע' 11 ש' 1-33; ע' 12 ש' 1).

כאשר נישאל התובע בדיון ההוכחות על ידי בית הדין "סיימת העסקה בשנת 2008 ובמשך מספר שנים לא עבדת. לא שאלת את עצמך מה קורה עם הפנסיה שלך"?, על כך השיב התובע "אני לא הבנתי. אני לא מכיר איך הדברים מתנהלים. יש סעיף בפוליסה הזאת שמחייבים על ביטוח שנקרא ריסק וכך הסבירו לי. בתוך קרן הפנסיה. יש סעיף בטוחי והוא אמור להמשיך את קרן הפנסיה ואני יודע יש כסף. אני לא יכול להיות נביא ואני בטוח ש-60% מהאוכלוסייה בארץ לא מבינה בזה" (ע' 10 ש' 4-9).

אנו סבורים, כי התובע בעניינינו מבקש לעשות שימוש בחוזר, כקרדום לחפור בו, בפרט שהתובע מעלה את טענותיו בעיניין העידר התראה על אי כסוי בטוחי, לאחר למעלה מאחת עשרה שנים מהמועד שבו נסתיימה העסקתו אל אותו מעסיק והיה מבוטח בקרן.

...

לאחר שהתובע הגיש ערעור על החלטת רופא קרן הראל, ביום 31.10.2018 קבעה הועדה הרפואית כי יש לדחות את הערעור, שכן התובע אינו עומד בתקופת אכשרה כנדרש בתקנון הקרן וכי אינו עונה להגדרת המונח "נכה" בהתאם לתקנון הקרן (נת/3-4).

הערות נוספות לגבי הטענה אשר נטענה על ידי התובע, כחוט השני הן בכתבי טענותיו, הן בדיוני הקדם ובדיון ההוכחות והן בסיכומיו בעל פה, שלפיה קשה להלום מצב, שלפיו, מחד גיסא, חברת הביטוח הראל תכיר באובדן כושר עבודה של התובע כתוצאה מהניתוח אותו עבר ואילו קרן הראל מסרבת להכיר שכן לשיטתה מדובר במצב קודם (ע' 16 ש' 22-25) - אנו סבורים כי צודקת הנתבעת בטענותיה, שלפיה מדובר בשתי יישויות נפרדות שונות (הגם שבשתיהן נכללת התיבה "הראל"), ואין להשוות אחת לרעותה, שכן לכל אחת כללים נפרדים שונים אשר לאורן הן מחויבות לפעול.

יודגש, כי החלטת הוועדה הרפואית כמו פרוטוקול הדיון הקודם עמדו בפני הוועדה, ודומה כי לאור הלכת מועלם (סע' 42), על רקע השכלתו וניסיונו של התובע, ההחלטה סבירה, שכן "המסקנה המתחייבת היא שכל אמות המידה המפורטות בסעיף (הגדרת נכה- ד.י.) – השכלה, הכשרה וניסיון- הן אמות מידה חלופיות ולא אמות מידה מצטברות. מכאן נובע, כי ההגדרה שבתקנון הקרן שונה מההגדרה המקובלת בפוליסת אובדן כושר עבודה שלפיה על העבודה האחרת להיות תואמת את שלוש אמות המידה- השכלה, הכשרה וניסיון- במצטבר. כמו כן, כפי שנטען על ידי הממונה, שיעור ההשתכרות בעבודה האחרת אינו בגדר אמת מידה להיותה של עבודה מתאימה." סוף דבר אשר על כן, הגענו לכלל מסקנה כי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה מיום 29.4.2019.

עם כל ההבנה למצבו של התובע, התביעה נדחית.

התובע ציין, כי חידוש הפוליסה נעשה מידי שנה באופן אוטומאטי על ידי הנתבעים 2 ו-3 וזו הייתה משולמת בהוראת קבע חודשית מחשבונו של התובע, ביחד עם פוליסות נוספות שרכש התובע באמצעותם של הנתבעים 2 ו-3.

כן נטען, כי ביום 12.11.14 נשלח אל התובע מכתב התראה מטעם הנתבעת 1 בשל פגור בתשלום דמי הביטוח וביום 16.2.15 נשלח לתובע מכתב התראה מטעם בא כוחה של הנתבעת 1 ולפיו, במידה והחוב בגין דמי הביטוח לא יוסדר תוך 14 ימים תבוטל הפוליסה באופן מידי.

בנוסף, משנמצא כי המכתב השני נשלח לאחר ביטול הפוליסה, לא ניתן לראות במכתב השני כחלק מהמכתבים שנשלחו במסגרת הפרוצידורה לביטול פוליסה עקב פגור בתשלום דמי הביטוח, מכוח סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח.

הנתבעים 2 ו-3 שללו בסיכומיהם את פראקטיקת החידוש האוטומטי של הפוליסות כפי שטוען התובע וטענו, כי לקראת מועד חידושה של הפוליסה הם פונים ללקוח עם הצעת מחיר מעודכנת ומבקשים את אישורו.

לאחר בחינת טענות הצדדים והראיות שהוגשו מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח קיומה של פראקטיקה כאמור וכן לא הוכח על ידי התובע, כי הוסכם בינו לבין סוכנות הביטוח, או המבטחת כי הביטוח יתחדש באופן "אוטומאטי", עם סיום תקופת הביטוח, על פי הפוליסה שהסתיימה ביום 31.8.2015.

...

על כן, ומשלא נמצאה אחריות לנתבעת 1 בגין נזקיו של התובע, ההודעה כנגד צדדים שלישיים שהוגשה על ידי הנתבעת 1 כנגד בת אל נדחית.

כמו כן, ההודעה כנגד צדדים שלישיים שהוגשה על ידי הנתבעים 2-3 כנגד בת אל נדחית בהיעדר יריבות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

הנתבעת מציינת שוב ושוב כי התריעה מבעוד מועד על ליקויים שונים שעלולים לגרום להתפרצות שריפה או להגדלת נזק במקרה של שריפה כאמור, ומשהתובעת לא פעלה להסדיר ליקויים אלה, הרי שאין המדובר ברשלנות הנתבעת.

עוד מוסיפה הנתבעת, כי על פי מימצאי מעבדת כיבוי האש, מערכת הכבוי האוטומטית במלון לא פעלה ומטף הכבוי נמצא ריק, ככל הנראה עקב ארוע קודם.

סיכומם של דברים עד כה, היסודות המצטברים להוכחתה של עוולת הרשלנות מתקיימים במקרה זה, שכן הוכחה התרשלות ברף הנמוך שעה שהנתבעת לא נתנה התרעות ואזהרות מפורשות וברורות בדבר העדר ביצוע הניקיון והעדר פתחי השרות; הוכח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבעת כלפי התובעת מכוח ההסכם בין הצדדים בדבר מתן השירותים; הוכח כי קיים קשר סיבתי בין העדר הניקיון בתעלות לבין התפשטות האש והחמרת ארוע השריפה; הוכח נזק לתובעת בעקבות הארוע.

בעל עסק סביר, אשר רוכש פוליסת ביטוח הכוללת עבודות חוץ ואחריות כלפי צד שלישי מאמין בתום לב שהוא מכוסה במכלול הסיכונים האפשריים במסגרת עבודתו והוא מסתמך על האמור ברשימת הפוליסה, שהרי לא ניתן להבין או לשער אחרת.

לקראת סיום אבקש לציין, כי התובעות העמידו תביעתן על סך של כ- 419,594 ₪, כאשר מתוך סכום זה הן זכאיות לפצוי בסך 20% בלבד.

...

גרסתה של המבטחת אינה מקובלת עלי ואיני מוצאת מקום לשלול מהנתבעת את תגמולי הביטוח המגיעים לה על בסיס הנימוקים שהוצגו.

סוף דבר כפי שפורט בהרחבה מעלה, מצאתי לנכון לחלק את האחריות בגין אירוע השריפה ונזקיו בין התובעות לבין הנתבעת, וזאת בשיעור של 80% לתובעות ו-20% לנתבעת.

לפיכך, התביעה נגד הנתבעת מתקבלת באופן חלקי בלבד והיא נדרשת לשאת בפיצוי בסך 20% מסכום התביעה, דהיינו 83,918 ₪ נושא ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה .