בית המשפט העליון (כב' השופטים ברק, בך ווייס) הביע ביקורתו, בין היתר, כך: "בנקודה אחת אמנם מתח בית המשפט בהחלטתו ביקורת על שיטת עבודתם של החוקרים, בזו הלשון: '"אופן החקירה של אנשי המישטרה ראוי לבקורת. מה שקרה הוא, שהנאשם נחקר ברצף אחד והחקירה הופרדה על ידי חוקרי המישטרה לשני חלקים: 'תיחקור' ו'חקירה'. בשלב הראשון של התחקור, קודם שיודע החוקר אם מה שיאמר הנאשם יועיל בחקירה ובהפללתו, אין מזהירים אותו ואין רושמים הודעה מפיו, מנהלים עמו שיחה ארכה ורושמים על כך 'דו"ח' - אשר בדרך כלל הנו תמצית בלבד של מה שנאמר - עליו אין הנאשם מתבקש כלל לחתום, ואין הוא יודע את הכתוב בו. רק בשלב מיתקדם של התחקור, כשהנאשם מודה במה שמיחסים לו, או אז ניגמר שלב התחקור, ומתחיל שלב רשום ההודאה, אשר עליה מתבקש אחר כך הנחקר לחתום. אין צורך לומר, שבדרך חקירה כזו, אין בית המשפט יכול לקבל, לאחר מעשה, תמונה מלאה של מהלך החקירה, ונמנע ממנו כלי עזר חשוב לבדיקת נסיבות אמירת הדברים ומידת המהימנות והמשקל שיש ליחס להם. אין לנו אלא להצטער על כך, שעל אף הבקורת שנמתחה פעמים רבות על דרך חקירה זו, עדיין חקירה בדרך זו מקובלת'. עם זאת ציין בית המשפט, שעל-אף הבקורת הנ"ל שוכנעו השופטים, כי הודאותיו של המערער נימסרו מרצונו הטוב והחופשי, ועל-כן החליטו לקבלן כראיות קבילות במשפט".
בהמשך היתייחס בית המשפט העליון לתחקור הראשוני, וקבע כך: "אמנם נראים לנו דברי הבקורת של בית המשפט קמא, ואנו מצטרפים אליהם. בית משפט זה כבר התריע רבות בפני שילטונות החקירה של המישטרה על הפגם האמור, אשר בגינו מתעוררת בלב השופטים ההרגשה הבלתי נוחה, כי לא הובאה לפניהם תמונה מלאה על אשר ארע בעת החקירה, ואין בידם חלק מהנתונים, שהיו מאפשרים להם להעריך ולשקול בצורה טובה יותר את מהימנותה ואת משקלה של הודאת הנאשם המוגשת לבית המשפט כראיה. אולם משהתרשם בית המשפט קמא ברורות, כי לא הופעל על המערער כל לחץ שלא כדין, וכשעולה מקריאת ההודעות האמורות, כי מכילות הן תאור רצוף, מפורט ושלם של הארוע, שעליו סב האישום, הרי נראה שלא שגה בית משפט קמא במסקנתו, כי אין במחדל האמור כדי להצדיק את פסילתן של אמרות אלה כראיות. זאת ועוד: המערער לא הצביע בפני בית המשפט המחוזי וגם לא בפנינו על דברים מפורשים כלשהם, שנמסרו על-ידיו לחוקרים בעת אותו שלב של התחקור אודותיו לא היתנהל רישום כדבעי, שהיה בהם כדי לשנות את התמונה באורח משמעותי או בכלל".
בע"פ 4427/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 557, שב בית המשפט העליון (כב' השופטים בך, גולדברג ודורנר) ומתח ביקורת על דרך חקירה דומה, כך: "אמנם הבענו בעבר עמדתנו כי דעתנו אינה נוחה מהליכי חקירה מקדמיים הזוכים לכינוי 'תיחקור' או 'תישאול', ואשר מכילים תמצית שיחה עם החשוד בלא שקדמה לה אזהרה. הליכים אלה אינם ראויים ואין בהם כדי להעביר את מלוא הנתונים הנחוצים לבית-המשפט כדי להכריע בשאלת המשקל שיש לייחס להם...".
בתפ"ח (מח' מרכז) 10101-11-09 מדינת ישראל נ' ע' ש' ואח' (29.11.2015) דן בית המשפט בתופעת "התשאול הנעלם", קרי תישאול שאינו מתועד, וכך נאמר בין היתר: "שיטת חקירה פסולה כזו היא רבת משמעות. מאחר שמדובר בחקירות נעלמות מעינינו - אין אנו יכולים לדעת מה היה אורכן, והאם הופעלו בהן לחצים או איומים, או שמא ננקטו אמצעי פיתוי והשאה על ידי החוקרים. החשש הוא שאם ננקטו אמצעי חקירה פסולים על פניהם, נעשה הדבר בחלק הסמוי מן העין, ולא בחלק הגלוי של החקירה. חשש כזה מתגבר כאשר הנחקר טוען כי באותו שלב נסתר ננקטו נגדו שיטות חקירה קשות ופסולות. ככל שהחוקרים מתבצרים בטענתם שלא היה תישאול נעלם – הדבר משליך על אמינותם לפחות בנוגע לדרך חקירה זו. אכן, חשיפתו של התשאול הנעלם מערערת את ההנחה, או החזקה, בדבר תקינותה של החקירה כולה ... לא זו אף זו, לא קל להגנה להוכיח שיטת חקירה כזו, המעלימה מעיני בית המשפט נתח חשוב של החקירה. ואולם, כאשר שיטה כזו הוכחה – קיים החשש שדרך כזו ננקטה גם במקרים נוספים בחקירה הנדונה, שלא עלו, בפשט או ברמז, במפורש או במשתמע, בחומר הראיות. חשיפת התשאול הנעלם מביאה, למצער, לכך שבית המשפט לא יוכל לשלול את טענת הנחקר בדבר אמצעים בלתי חוקיים שננקטו נגדו באותו זמן חקירה. ... שיטה של תישאול נעלם היא הפרה מכוונת של חובת התעוד על פי דין. להפרה מכוונת כזו יש משמעות כשנדונה שאלת פסלותה של ההודאה".
בתפ"ח (מח' מרכז) 15711-01-17 מדינת ישראל נ' פאדי ג'רושי (29.1.2018) נאמר: "ניפתח בתופעה החמורה של חקירה בלתי מתועדת - בשיטה המכונה 'תישאול נעלם', שעל אי חוקיותה, פסלותה, והסכנה שטמונה בה לחקר האמת - עמדנו בהרחבה רבה בהכרעת הדין בתפ"ח 10101-11-09 מדינת ישראל נ' שוואהנה (29.11.2015). ראו במיוחד פסקות 354–356 להכרעת הדין. בין השאר הטעמנו: שיטת חקירה פסולה כזו היא רבת משמעות. מאחר שמדובר בחקירות נעלמות מעינינו - אין אנו יכולים לדעת מה היה אורכן, והאם הופעלו בהן לחצים או איומים, או שמא ננקטו אמצעי פיתוי והשאה על ידי החוקרים. החשש הוא שאם ננקטו אמצעי חקירה פסולים על פניהם, נעשה הדבר בחלק הסמוי מן העין, ולא בחלק הגלוי של החקירה... אכן, חשיפתו של התשאול הנעלם מערערת את ההנחה, או החזקה, בדבר תקינותה של החקירה כולה. באותו מקרה זוכו שני הנאשמים מעבירת רצח. המלצנו באותו פסק דין על בדיקת הדבר והבענו את החשש שדרך זו של 'תישאול נעלם' איננה תופעה חד פעמית".
במקרה דנא, לא הוצג תעוד כלשהוא על הנאמר באותו תישאול שהתקיים עם הנאשם; וחמור מכך, אף לא הוצג כל תעוד, חזותי או בכתב (כגון מיזכר בחתימת החוקר), על עצם קיומו של התשאול עצמו.
כך למשל, ראו פסיקת השופט ת' אור בע"פ 450/82 זיאד אבו עין טריפי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 589, 603:
"גם לא נראה לי, שהיה פגם בעצם שיחתו של גדי עם המערער, שיהא בו לפסול את קבילותם כראיה של הדברים, שנאמרו על-ידי המערער בשיחה זו. המערער נחשד בעבירות פליליות חמורות ועד אותו שלב טרם נחקר כלל באשמות אלה. כשראה גדי לנכון לברר עמו את פעילותו, והמערער הסכים לשוחח עמו ולומר לו את דבריו, אין כל עילה משפטית שלא להתייחס לדברי המערער בהזדמנות זו כראיה במשפטו. ייתכן שהמערער לא היה מודע לכך, שאף-על-פי שאין הוא חותם על כל מיסמך, הדברים שיאמר יוכלו לשמש ראיה נגדו. אך אם טעה בכך, אין לו להלין אלא על עצמו. יודגש, שהמערער ידע באותו מעמד, שהוא הוסגר לישראל לצורך העמדתו לדין על הנחת מטען החבלה בטבריה, וכי בקשר לעניין זה מעוניינים לדעת את גרסתו. אם על-אף ידיעת עובדות אלה נכון היה לפרט את גרסתו ולמסרה מרצונו הטוב והחופשי, אין כל מניעה להסתמך עליה כעל ראיה. גם העובדה, שלא הוזהר מפורשות, שדברים, שיאמר בשיחתו עם גדי, עלולים לשמש ראיה נגדו, אין בה כדי לשלול את כוחם הראייתי של דבריו. אזהרה כזו, כפי שנקבע לא אחת, כל כוונתה היא לכך, שיהא זה ברור, שהחשוד אומר דבריו מרצונו הטוב והחופשי, ואם בנסיבות מקרה מסוים מתברר, שהדברים נאמרו מרצונו הטוב של הנחקר, אין בהיעדרה של אזהרה כזו, כשלעצמה, להביא בהכרח לפסילת דברי ההודאה (ראה לדוגמא: ע"פ 307/60, בעמ' 1556 ובספרו הנ"ל של א' הרנון, בעמ' 268-269). בעניינינו נקבע כאמור, שדבריו של המערער נאמרו מרצונו הטוב והחופשי, ובמהלך הדיון חזר בו בא-כוח המערער מהטענה כנגד קבילותם כראיה".
בע"פ 6613/99 סטיבן סמירק נ' מדינת ישראל, נו(3) 529, 546 (2002) קבעה השופטת ביניש, כך:
"ככלל, הגישה שהשתרשה משך השנים בפסיקתו של בית-משפט זה הייתה כי בהעדר אזהרה כשלעצמה אין כדי לפסול הודאה, כל עוד הוכח כי ההודאה ניתנה מרצון טוב וחופשי (ראו: ע"פ 307/60 יאסין הנ"ל, בעמ' 1556; ע"פ 277/78 מדינת ישראל נ' טוביהו, בעמ' 301; ע"פ 450/82 טריפי נ' מדינת ישראל, בעמ' 603; ע"פ 1382/99 בלחניס הנ"ל, בפסק-דינו של השופט אילן). שאלה נכבדה היא אם לאחר חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו אי-אזהרה בדבר זכות השתיקה עולה כדי הפרת זכות חוקתית. שאלה אחרת היא אם הסעד בגין העדר אזהרת חשוד צריך להיות בהכרח פסילת ערכה הראייתי של ההודאה בלא לבחון נסיבותיו של כל מקרה לגופו (השוו: עמדת השופט קדמי בע"פ 1382/99 בלחניס הנ"ל אל מול ת"פ (י-ם) 108/98 מדינת ישראל נ' אסקין מפי השופטת י' צור וכן ת"פ 511/97 (נצ') מדינת ישראל נ' עודה מפי השופט ג' גינת). כשלעצמי, נוטה אני לדיעה כי המגמה הפרשנית הנובעת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו מחייבת בחינה מחודשת של האיזון בין זכויות נאשם לבין הצורך בהגנה על אינטרס הציבור. בהתאם לכך עשויות להיות נסיבות שבהן יהיה בהעדר אזהרת חשוד כדי להביא לפסילת הודאה שמסר בחקירה, אולם אין לקבוע בעיניין זה כלל פסילה גורף. אפיונם של המקרים שבהם תפסל הודאה מחמת העדר אזהרה מחייב דיון מקיף אשר ניתן להשאירו לימים יבואו".
וכך סוכמו הדברים מפי הנשיאה ביניש בעיניין יששכרוב:
"סיכומם של דברים, אף שמקבלת אני את עמדתם של באי כוח המערער לפיה יש לפרש את הוראת סעיף 12 לפקודת הראיות בהשראתו של חוק היסוד, יש לדחות את טענתם לפיה אי מתן הודעה כדין בדבר זכות השתיקה או זכות ההיוועצות בעורך דין, מחייבת בהכרח את פסילתה של ההודאה לפי סעיף 12 הנ"ל. אף כי פגיעה בזכויות האמורות תהווה שיקול נכבד במסגרת בחינת קבילותה של ההודאה, אין מדובר בשקול בלעדי או מכריע. בהתאם ללשונה ולתכליתה של הוראת סעיף 12 הנ"ל, יש לפסול מכוחה הודאה רק כאשר הפגיעה שלא כדין בזכות השתיקה או בזכות ההיוועצות בעורך דין יצרה פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומית הרצון ובחופש הבחירה של הנאשם במסירת הודאתו. קיומה של פגיעה כאמור תבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה לגופו".
כאמור, הגעתי לכלל דיעה כי הודאות הנאשם בחקירותיו עומדות בתנאי הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות, ואף אין לפסול אותן מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, אך בשל כך שלא הודע לו בפתחן כי הוא זכאי לשמור על זכות השתיקה וכי כל דבר שיאמר עשוי לשמש כראיה בבית המשפט.
...
נחה דעתי לקבל את עמדת הנאשם כמהימנה, כפי שהוצגה בעדותו.
על כן, אני קובע כי המאשימה לא הוכיחה ברף הראיה הנדרש של מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם ידע על חשבון הנאמנות בבנק ירושלים שנפתח על שמו, וכפועל יוצא מכך על העבירות שבוצעו בחשבון הבנק.
סוף דבר
מכל המקובץ, הנאשם מורשע בזאת בריבוי עבירות לפי סעיף 3(ב)(1) לחוק איסור הלבנת הון.
