אי מסירת פרטים לנפגע בתאונה

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אי מסירת פרטים לנפגע בתאונת דרכים, עבירה על תקנה 144 (א) (3) לתקנות התעבורה.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהובא בפני, שמעתי את העדויות וקראתי את סיכומי הצדדים, מצאתי, כי לא אוכל להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, אך מכח הסמכות המסורה לי בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 ולאחר שמצאתי כי ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן גם מפני עבירה זו, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של אי דיווח למשטרה על קרות תאונת דרכים מסוג נזק בלבד, עבירה על תקנה 145(ג)(2) לתקנות התעבורה ולהלן נימוקי: כאמור לעיל, כתב האישום אינו מייחס לנאשם את גרם התאונה וכן, מתעלם למעשה מגרסת הנהגת המעורבת, לפיה, לא הנאשם נהג ברכב אלא אישה צעירה.

הנאשם היה מיוצג לאורך כל ההליך, נחקר במשטרה גם לגבי העובדה שלא דיווח על התאונה – ראה עמוד 4 ל-ת/3, שורות 85-89 ולפיכך, אני קובעת כי הייתה לו הזדמנות סבירה להתגונן גם מפני הרשעה בעבירה זו. מכל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום ומרשיעה אותו בעבירה של אי דיווח למשטרה על קרות תאונת דרכים מסוג נזק בלבד, בניגוד לתקנה 145(ג)(2) לתקנות התעבורה .

בגין מעשים אלו יוחסו למבקש עבירות של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה); היתנהגות הגורמת נזק וחבלה של ממש לאדם, לפי סעיפים 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) ו-38(3) לפקודת התעבורה; סטייה מנתיב נסיעה, לפי סעיפים 40(א) לתקנות התעבורה ו-38(3) לפקודת התעבורה; נהיגה בשיכרות, לפי סעיפים 62(3), 39א, 64ד(א), 64ב(א) ו-38(1) לפקודת התעבורה וסעיפים 169א, 169ב(א), 169ו(א) ו-26(2) לתקנות התעבורה; נהיגה ברכב ללא פוליסת בת-תוקף לרכב, לפי סעיפים 2(א) ו-2(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970; נהיגה ברכב ללא רישיון נהיגה בתוקף, לפי סעיפים 10(א) ו-38(1) לפקודת התעבורה; אי הגשת עזרה לנפגע בתאונה, לפי סעיף 144(א)(2) לתקנות התעבורה וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה; וכן עבירה של אי מסירת פרטים לנפגע בתאונה, לפי סעיף 145(א) לתקנות התעבורה.

...

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ע' קוטון) בעפ"ת 13155-03-19 מיום 13.6.2019, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה (השופט א' אחטר) בפל"א 228-09-15 מיום 11.6.2018 ומיום 5.2.2019 בהתאמה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיהּ הגעתי לכלל מסקנה כי דינהּ להידחות.

בנסיבות אלו, אני סבור כי עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח הוא העונש הראוי וההולם את מעשיו החמורים של המבקש.

בנסיבות אלו אין לי אלא לשוב ולהפנות לדבריה הנוכחים של השופטת (כתוארה דאז) מ' נאור ברע"פ 2588/12 עבאסי נ' מדינת ישראל (29.3.2012): "אין מקום להגשת בקשות 'בדקה התשעים', מתוך תקווה כי קוצר הזמן יהיה בו כדי להביא לעיכוב ביצוע העונש. בהקשר זה ציינתי בעבר כי 'אפילו סברתי – ואין זו דעתי – כי בקשת רשות הערעור מצריכה תגובה של המדינה, לא הייתי רואה מקום לעכב את ביצוע עונש המאסר בלא קבלת המדינה לבקשה זו. הבקשה הוגשה ברגע האחרון, ומבלי שצורפה לה תגובת המדינה. אשר על כן, לא היה מקום לעכב את הביצוע על יסוד כפי שהוגשה' [...] כדאי שפרקליטיהם של מי שצפויים למאסר יזכרו כלל זה.". אשר על כן, הבקשה נדחית.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו גרם תאונת דרכים ונזק, בגין סטייה שלא בביטחה, עבירה על תקנה 41 לתקנות התעבורה ונהיגה בחוסר זהירות, בנגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה וכן, עבירה של אי מסירת פרטים לנפגע בתאונת נזק בלבד, עבירה על תקנה 145(א) לתקנות התעבורה.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי ראיות המאשימה, שמעתי עדויות הצדדים וסיכומיהם, שוכנעתי כי הנאשם נושא באחריות לגרם תאונת הדרכים המתוארת בכתב האישום.

מכל האמור, אני קובעת כי גרסת הנאשם אינה אמינה, שכן היא נסתרת על ידי ממצאים אובייקטיביים, כגון ת/8 ולא אוכל לקבל אותה.

לפיכך, אני קובעת כי המאשימה עמדה בנטל הנדרש ממנה במשפט פלילי, הוכיחה אשמת הנאשם מעבר לכל לספק סביר ומרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גניבת רכב בנגוד לסעיף 413ב לחוק העונשין, התשל"ז 1977 נהיגה בהיותו בלתי מורשה לנהיגה ונהיגה רשלנית בנגוד לסעיפים 10(א) ו- 62(2) לפקודת התעבורה נוסח חדש תשכ"א 1961, אי שמירת רווח, אי מסירת פרטים לנפגעי תאונה וגרימת תאונת דרכים בנגוד לתקנות 144(א)(3), 49(ב) ו- 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א 1961 ונהיגה ללא כסוי בטוחי בנגוד לסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי, התש"ל 1970.

...

לסיכום: באשר לעבירת הגניבה: בתיק ראיות לכאורה מספיקות לכך שהמשיב לקח את רכבו של המתלונן ללא רשותו.

אני סבורה כי אין ראיות לכאורה מספיקות ביחס לכוונת המשיב לשלול את הרכב מהמתלונן "שלילת קבע". לא מצאתי להידרש לשאלה אם הראיות הלכאוריות הקיימות מתאימות לסעיף 413ג רישא או סיפא, קרי האם הנסיבות שבפני מלמדות על כוונה לנטוש את הרכב במקום ממנו נלקח או במקום אחר.

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו גרם תאונת דרכים ונזק, בגין אי ציות לחץ על גבי נתיב נסיעה, עבירה על תקנה 36(ד) לתקנות התעבורה ונהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיפים 62(2) ו38(2) לפקודת התעבורה וכן, עבירות של אי עצירת רכב במקום תאונה, אי מסירת פרטים לנפגע בתאונה, אי הגשת עזרה לנפגע בתאונה ואי דיווח למישטרה על קרות התאונה, עבירות על תקנות 144(א) (1) עד (4) לתקנות התעבורה.

...

בפתח הדברים, אני מורה על זיכויו של הנאשם מעבירות על תקנה 144 (א)(1) עד (4) לתקנות התעבורה, הוראות חיקוק 4 עד 7 לכתב האישום.

בנוגע לטופס השימוע, ת/3 והסרטון ממצלמת רכב הנאשם, ת/7, הרי שהתקבלו על אף התנגדותו של הסנגור, מהטעמים המפורטים בפרוטוקולים מיום 5.12.21 ו- 9.6.22.

נוכח הכל האמור לעיל ובשים לב להודייתו של הנאשם באחריות לגרם התאונה ותוצאותיה, אני מרשיעה אותו בגרם תאונת דרכים ונזק, בגין אי ציות לחץ על גבי נתיב נסיעה, בניגוד לתקנה 36(ד) לתקנות התעבורה ונהיגה בקלות ראש, בניגוד לסעיפים 62(2)ו-38(2) לפקודת התעבורה ומזכה אותו מעבירות על תקנה 144(א) (1) עד (4) לתקנות התעבורה.